אף פעם לא מאוחר להתחיל – מרתון ראשון בגיל 50

הויתורים והסביבה התומכת

איך קיבלו את זה בבית? משפחה, אישה, ילדים, החברים הקרובים?

ארז: ברור שבבית פירגנו. ללא הפירגון לא היינו רצים. במקביל את הריצות הארוכות עשינו בשישי בבוקר בזמן שהילדים בבית הספר ואישתי בעבודה כך שפחות הרגישו בבית את העייפות לאחר הריצות.

יוסי: החברים מאוד פירגנו, הם ראו את התהליך שעברתי, הילדים חיכו שאבא יביא מדליה כל פעם מחדש, והם לא התכוונו למדליית השתתפות – לא פחות מפודיום בעיניהם. אין הרבה גורמים מדרבנים יותר בחיים. אישתי כמובן שפירגנה כי בלי זה היה קצת קשה להתמיד, אבל להערכתי מבין כל משברים גיל ה-40-50, יש תופעות יותר גרועות מהרצון לרוץ מרתון.

בדרך למרתון עוברים במרוץ כפר סבא

אילו ויתורים והקרבות היו בתקופת האימונים למרתון?

יוסי: אחד הוויתורים הכואבים היו היציאות ביום חמישי, האוכל, העובדה שלפני ריצות ארוכות של סופ״ש אוכלים ושותים אחרת, הולכים לישון מוקדם מאוד, חוזרים מוקדם הביתה וכו׳. אפילו משטר התזונה שלי הוקרב לטובת העמסת פחמימות לקראת סופי השבוע. 

ארז: ימי חמישי הולכים לישון מוקדם בגלל הריצות של שישי בבוקר, התזונה ביום חמישי שונה משאר השבוע בגלל ריצת הנפח שלמחרת בבוקר.

הצטרפו לקבוצה השקטה של ראנפאנל בווטסאפ: 

איך עברה עליכם תקופת האימונים? מה עזר ומה היה הכי קשה בדרך ליעד? 

ארז: אחד הדברים הטובים שיוסי, השותף שלי למסע, היה בקצב שלי כך שכל הריצות היינו ביחד צמודים אחד לשני גם מבחינת הזמנים. ברור שהיו ריצות לא טובות אבל כל הזמן ידענו להרים אחד את השני. היו לי שתי פציעות במהלך האימונים, שתיהן בשריר התאומים. הפציעה השנייה הייתה בשבוע של המסכמת כך שיצא שאפילו לא עשיתי את הריצה המסכמת ובמקום לרוץ הייתי בטיפול, שבוע לאחר מכן היינו בחופשה משפחתית ביוון ושם רצתי מספר פעמים לאחר התאמת תכנית האימונים.

יוסי: לשמחתי לא חוויתי פציעות במהלך תוכנית האימונים למרתון. בתחילת הדרך הייתה לי פציעה שנבעה ממבנה כף הרגל שלי, שלא הייתי מודע אליה. אחריה עשיתי מדרסים ועברתי לסוג נעליים אחר, ואכן הפציעה לא חזרה מאז. לקח לי זמן להבין את הדגשים של מנוחה, אוכל, שתיה, תוספי מזון, תזונה אחרי הריצות. אבל אחרי ההבנות האלה, הכל הפך ליותר ברור. אמנם רמת הקושי והעומס הלכו ועלו, אבל לפחות היה ברור. מה גם שהטיסות היו ללא יכולת החזר, אז כבר לא היתה ברירה.

אתנחתא לסלפי בריצת הנפח השבועית

החששות והאתגרים שבדרך

ממה הכי חששתם בתהליך? האם היו רגעים שלא האמנתם שתצליחו לסיים את המרתון?

יוסי: יש ריצות אימון לא טובות, ואפילו בחלק מהריצות הארוכות התחלתי לחשוב על העובדה שאולי כל זה גדול עלי. אולי אני לא מספיק חזק נפשית לעשות את זה. הקושי הוא קודם כל מנטלי (בהנחה שהגוף בריא). הרבה לפני שעושים תוצאה טובה, צריך להיות מסוגלים לסיים את המרחק. הריצות הארוכות היוו אתגר מאוד רציני עבורי, היכולת לרוץ מרחקים כאלה ללא עצירה למנוחה קלה, הסדרת הנשימה, נראה לי כמו משימה קשוחה מאוד. 

ארז: אני האמנתי שאסיים רק לא ידעתי באיזו תוצאה. אמרתי לעצמי שגם אם השרירים נתפסים אז עוברים למצב הליכה של מספר דקות ואז מנסים לרוץ שוב. לשמחתי הרבה סיימתי את הריצה בלי הפסקה ואף הגברתי בקילומטרים האחרונים.

במחשבה לאחור, האם הייתם לוקחים את אותה החלטה שוב?

ארז: בלי לחשוב פעמיים. ברור שכן!

יוסי: חד משמעית כן. האירוע הזה הוא שיא של שנתיים של אימונים, ואני לא יודע אם אוכל בעתיד להגיע לשיא כזה. גם אם אעשה עוד מרתון בהמשך, זה לא יהיה הראשון שלי. זה לא יהיה מסע שהתחיל שנתיים לפני באימון הראשון עם המאמן שלי, בו רצנו בצורה משותפת חצי קילומטר, וחיפשתי באזור מכונת הנשמה. לאחרונה ראיתי את הגרפים של האימון הראשון שלי. אפשר לומר שזה לא מראה מלבב שמנבא עתיד מזהיר.

אוספים את מספר החזה מהאקספו

הנה זה מגיע – המרתון הראשון

תארו את החוויה שלכם מהמרתון: הימים שלפני הטיסה, ההגעה לוינה, האקספו, המרתון עצמו. אילו חלקים היו זכורים במיוחד, לטוב ולרע? איך היה לחצות את קו הסיום, לענוד את המדליה ולקבל את התואר מרתוניסטים?

ארז: הגענו ביום שישי ומיד לאחר ששמנו את הדברים במלון נסענו לאקספו לקחת את הערכה. ברגע שהגענו למתחם ואתה רואה עוד מאות אנשים כמוך שבאו לקחת את הערכה ולהשתתף בארוע הגדול הזה, זה מכניס אותך לאווירה ואתה רוצה כבר להתחיל במרתון עצמו.

בריצה עצמה הקהל היה מדהים וכל הזמן עודד ולכן תוך כדי הריצה שילהבתי את הקהל כמו שחקן כדורגל אחרי שנתן גול ורץ לקהל. עשיתי את זה מספר פעמים וכל פעם הקהל שאג בחזרה. זה היה מדהים! אחרי שסיימתי את המרתון ואיתרתי את יוסי בקו הסיום התחבקנו בהתרגשות. כל המתח וכל האימונים שעשינו ביחד נגמרו – אנחנו מרתוניסטים. כשחזרנו לחדר במלון אחרי המרתון ראינו למעלה מ-150 הודעות בקבוצת הוואטסאפ של הריצה. אנשים לא עבדו וכל הזמן עדכנו בשידור חי את התוצאות שלנו. אין דברים כאלה!

נשארנו עוד יומיים בוינה, קצת טיילנו כשכל הגוף מפורק, אכלנו ודיברנו הרבה על כל המסע שלנו ביחד. דבר נוסף שעשינו ביום הזיכרון (יום שלישי) בשעה 11:00 שעון ישראל (10:00 שעון אוסטריה) עמדנו בחדר שתי דקות כאות הזדהות וזה היה מאוד מרגש.

יוסי: הימים שלפני הטיסה היו לי מאוד לחוצים, הראש מלא בעיקר במחשבות טורדניות: איך נגיע, מה יכול להשתבש, מה אם תתבטל הטיסה ולא יהיה מקום או אם המזוודה לא תגיע? מה אם לא אצליח לרוץ ויהיה חם וקר וגשם ויתפסו לי השרירים וכל מחשבה רעה אפשרית. רציתי לסיים כמה שיותר דברים בעבודה לפני הנסיעה כי בחיים מתחלקים ללפני ואחרי המרתון. 

במרוץ עצמו עמדות השתיה היו נקודה מאתגרת כי קשה לשתות מכוסות תוך כדי ריצה. המים נשפכים, האזור רטוב ומחליק, הקצב יורד, מים נכנסים לאף או לקנה הנשימה וזה מקשה על הריצה. אני לא זוכר את כל המסלול וגם לא את המספרים מתקדמים בשעון. אני זוכר קטעים וזוכר את המלחמות והקושי בקילומטרים ה-32,33,37 ואפילו ה-41.

הרגעים שאחרי היו בעיקר התאוששות פיזית ופחות רגשית. לקח כמה שעות טובות לעכל שעשינו את זה. יומיים אחרי, ועדיין אני מוצא את עצמי מחייך לעצמי בשביעות רצון, כמו אירועים משמחים אחרים בחיים: קבלת רישיון נהיגה, סיום התואר או חתונה.

רגע לפני הזינוק

נחים קצת על זרי הדפנה וממשיכים ליעד הבא

ועכשיו לשאלה הגדולה: האם תעשו זאת שוב (ומתי?)

יוסי: אם מדובר על העתיד, אני לא יכול לחשוב על זה כרגע. אולי כן, אבל לא השנה. צריך לחזור קצת לשפיות, ברמת האישית, זוגית ומשפחתית לפני הכל. 

ארז: עדיין לא יודע אבל אני לא שולל. החבר׳ה מקבוצת הריצה שלי נרשמו למרתון ולנסיה בדצמבר ולוחצים עלי להירשם.

מה הטיפים שלכם למרתוניסטים לעתיד? איך הופכים את החלום למציאות (בכל גיל ובמיוחד לקראת גיל 50)?

ארז: הכל אפשרי. צריך להתמיד באימונים והתוצאות יגיעו. התוצאה פחות חשובה, בטח במרתון הראשון. העיקר לסיים את החוויה בתחושה טובה ולהנות מההישגים שבדרך. 

יוסי: מרתון זה לא משהו שמתאים לכל אחד. זה מסע פיזי ונפשי שלא כל אחד יכול לקיים אותו עם עצמו. יחד עם זאת, כל אדם בריא שרוצה מספיק ומוכן להקריב את הזמן, תשומת הלב, את העומס על הגוף ועל הנפש מסוגל לעשות את זה. כמובן, כל אחד יגיע לתוצאות אחרות, אבל זה בהחלט אפשרי. 

מעולם לא הייתי כוכב ספורט, ויותר מזה, הפעם האחרונה שרצתי הייתה בבוחן בר-אור בצבא. פתאום, 30 שנה אחרי, החלטתי שאני רוצה. ואם אני הצלחתי, כל אחד יכול. אם עברנו את הרצון הראשוני, צריך לחשוב פנימה ולראות מה חשוב, לנו ומה מניע אותנו. במקרה שלי, מאוד התחברתי למאמן שלי, לקבוצת הריצה איתה התאמנתי ולאתגר הממוקד של המרתון. השותף שלי לריצה התאים לי בדיוק. בנוסף לקחתי ליווי של דיאטן שמתמחה בעולם הספורט. לא פעם שאלו אותי אם אני אוהב לרוץ, התשובה שלי לא השתנתה: לא, אני לא אוהב לרוץ. אני נהנה לנצח. 

אני מנצח 3 פעמים: 

יצאתי מהבית לאימון – ניצחון ראשון.
סיימתי את האימון בהצלחה – ניצחון שני.
הצלחתי לעמוד בתוכנית וביעדים שקבע המאמן – ניצחון שלישי. 

תוצאות ממרתון וינה

ארז לבנת: 3:44:14 מרתון ראשון
יוסי רובינשטיין: 3:49:01 מרתון ראשון

RUNPANEL גם בטלגרם 

מאת: אלי ארקוש
צילום: ארז לבנת, יוסי רובינשטיין, ניר פישמן

אם אהבת את התוכן שלנו, שתף אותו לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שלך – הנה פה במלבנים האלה: