מאז שעלה עם משפחתו לישראל חיפש אריאל אגרון להפוך לישראלי אמיתי. רק לאחרונה, אחרי 30 שנה, הוא מצא את מקומו וגם כאבים שלא הכיר בגופו בזכות הישראמן
כתב: אריאל אגרון
צילום: אסף אגרון

מה קרה לי חודש אחרי ישראמן

אני מסתובב חצי מהיום עצבני, חצי מהיום עייף וכל היום רעב. אני לא מסוגל להשלים את הר הנטפים של המשימות ואת הר חזקיהו של המטלות שהצטברו עוד מתקופת האימונים וההכנות. רק המחשבה עליהן גורמת לי לוויתור מראש ולרולינג הילס של דחיינות. ביצוע של יותר ממשימה אחת ביום נראה לי לא מעשי: אני עייף מדי. האנרגיות שלי נגמרות כבר אחרי חצי שעה של עשייה ואני לא מצליח לסיים את מה שאני מתחיל. הגוף כבד, איטי ומבקש כל הזמן לנוח ולישון עוד קצת. בלי ליפול לשנ"צ אחר הצהריים אני נהפך בערב לזומבי רעב ומבולבל שפותח וסוגר את המקרר בכל רבע שעה. זה קשה. אני לא אוהב את השלב הזה. תקופת ההתאוששות הזאת ארוכה מדי ואני לא נהנה ממנה. בא לי לחזור לעצמי הקודם, האנרגטי, זה שהתאמן כל היום, היה בפוקס מתמיד ועשה חמישה דברים במקביל.

לפני שבועיים קרה דבר נוסף. פורסם המאמר של גיא חלמיש שבו הוא טען שהאירועים הארוכים כמו איש ברזל ואולטרה מרתון הם אופנה המונית לא בריאה וגם לא מרשימה. המאמר הזה הכעיס אותי נורא, אבל הוא גם שם לי מראה מול העיניים והכריח אותי לחשוב על ההחלטות שקיבלתי בשנים האחרונות וההשלכות שלהן. חודש עבר ואני עדיין מרגיש כל כך רע וחלש. למה שאדם יעולל דבר כזה לעצמו? יהרוס ביום אחד את כל מה שבנה? האם כל זה שווה בכלל?

שנה ארוכה של הכנות ואימונים, מחירים וויתורים, השקעה כספית גבוהה במשהו שאין בו שום תמורה. הרי age groupers חובבנים כמוני לא רואים בזה שקל. הפוך מכך. בספורט הזה של העשירים אני די התרוששתי. חוג יקר. כשמגיע אירוע המטרה הנכסף הוא מסתיים וואחריו שלב התאוששות קשה ומייגע. שבועות ארוכים נוספים נגנבו מהחיים עד שחוזרים לשגרה גם אחרי. וכל זה בשביל מה: טייטל? קעקוע? להגיד "עשיתי את זה"? אמא, התקדמתי עוד שלב בחוג המבוגרים שלי?

ישראמן זה לא כיף

לפני כמה שנים כתב לי אוהד סיני שאיירון מן הוא לא אירוע כיפי במיוחד אבל הישראמן עוד גרוע פי כמה. "תקשיב, המסלול הזה זה רצח", הוא כתב. "היום הזה לא כיפי. תחשוב אם אתה באמת רוצה את זה". לקראת תחרות איש הברזל הזו התחלתי להתאמן לפני שבע שנים. שבע שנים של בנייה והכנת הגוף, וב-13 שעות שברתי את כל מה שבניתי. ישראמן זה לא כיף.

הישראמן נחשב לאחד מעשרת מסלולי איירון מן הקשים והקשוחים בעולם בגלל תנאי השטח ומזג האוויר של הרי אילת שהופיעו גם הפעם ועשו הכל בשביל לשבור את רגליי אט-אט, שריר שריר, רקמה אחר רקמה. הרגליים עוד היו בסדר אחרי שחייה של 4 ק"מ, אבל 180 ק"מ טיפוס בגובה מצטבר של 3,000 מטר (כמו חצי אוורסט) במעלה הר נטפים והר חזקיהו השטניים, בנוסף על הרוחות העוצמתיות של הרי אילת וכביש 12, גרמו לרגליי לצבור עייפות וכאבים כבר באמצע היום.

שלב האופניים הארוך הוא סוג של מלחמה: מלחמה בהרים, ברוחות המטורפות שמגיעות מכל כיוון, ברגליים שרק רוצות לעצור ולנוח. מלחמה בבדידות ובשעמום שצצים בשעות הארוכות במדבר השומם. אסור להרכיב אוזניות או לשמוע מוסיקה, לכן זה רק אתה והרגליים המדוושות ללא הפסקה. גם הרוחות העזות בכל שעות מקצה הרכיבה הפכו את השלב האהוב עליי לסיוט מתמשך. פעמים רבות במישור ובירידות נאלצתי לצאת מתנוחת הנג"ש, להחזיק את הכידון בכל הכוח ולעבוד קשה בשביל לשמור על שיווי המשקל של האופניים. לכן אפילו בירידות לא יכולתי לנוח קצת, ליהנות מכמה דקות חסד ולתת לגוף להירגע למספר רגעים.

רוב תחושת המלחמה של שלב הרכיבה בישראמן מקורה במאבק ברוח. היא עשתה הכל בשביל להאט אותי במישור ובעליות ולגרום לי להתרסק על הכביש במהירות של 30 עד 60 קמ"ש בירידות. אני החזרתי לה חזרה בדיווש מאומץ יותר ברגליים ובאחיזה חזקה ככל האפשר של כידון האופניים. 6.5 שעות של מאמץ רצוף ומתמשך. בסיבוב השני אחרי נטפים, כשמקצה החצי סיימו ונכנסו לשטח ההחלפה, נאלצתי לעשות פרסה בשביל לעבור את כל זה שוב, לעוד 90 ק"מ דומים. שם הבנתי למה הכנסתי את עצמי ולמה התכוון אוהד סיני.

לא האמנתי שזו רק תחילת הריצה!

כשהסתיים סוף סוף שלב האופניים לא האמנתי שלפניי עוד מרתון שלם. זה לא הרגיש כמו משהו הגיוני או אנושי לעשות, והתחיל להתעצם אצלי החשש שהרגליים לא יחזיקו מעמד. מרוב ההלם והקושי מהמרחקים זמני ההחלפה שלי ב-T1 ו-T2 היו 40 דק'! חוץ מלהכין קפה ולראות סדרה בנטפליקס עשיתי שם בערך הכל. 

מקצה הריצה מתחיל עם ירידה תלולה של 1,000 מטר במשך 13 ק"מ. תענוג לא? כן. ב-3 ק"מ הראשונים. גם מפרץ אילת המדהים נגלה פתאום מול העיניים במחזה עוצר נשימה. זו היתה הפעם הראשונה בריצה, ולא האחרונה, שדמעות החלו לחנוק את גרוני. אופוריה נדירה מילאה את הגוף והנפש מהתרגשות ויראת כבוד לנוכח המחזה המרהיב שהופיע פתאום. אבל ההתרגשות ותחושת ה'היי' עוברים מהר מאוד. הריצה בירידה הזאת היתה בעצם וידוא הריגה של הרגליים שלי. העומס על הארבע הראשי והירכיים כל כך גדול, שהקריסה הכמעט מוחלטת התחילה כבר בקילומטר הרביעי. נאלצתי לעצור. פתאום הבנתי שיש מצב שאני לא מסיים את זה. לא האמנתי שזו רק תחילת הריצה.

 

לעשות ישראמן כדי להרגיש שייך

התשובה פשוטה. ברור. והייתי עושה את כל זה שוב. וכנראה גם שאעשה את זה שוב (סליחה, רגליים). כשאדם מסתכל אחורה על חייו, על הדרכים שבהם פסע ורץ, ההחלטות שקיבל. מה הוא יזכור אם לא את המטרות הגדולות שהציב לעצמו והצליח להשיגן? מהו אדם אם לא פסגות ההרים שסימן לעצמו, הצליח לטפס ולכבוש אותן. עם כל הקושי, המחיר, רוחות הצד והכאב ברגליים. יש הרגשה טובה מזו? מאשר לדעת שעשית את זה?
וחלום נוסף מתגשם פרט לתחושת הסיפוק והמיצוי העצמי – להשתייך למשהו שזמן רב ייחלת לו. זו שאיפה של 30 שנה בול מבחינתי, כמעט על החודש. שאיפה שלרוב האנשים בארץ היא אולי מובנת מאליה – להרגיש ישראלי אמיתי.

'אדם צובר זכרונות' שר אברהם טל. חלק מהזכרונות שצברתי מאז שמשפחתי עלתה ארצה לפני 30 שנה הם של אבא, שלעולם לא הצליח ללמוד עברית, ושל קללות 'תחזור לרוסיה יא רוסי מסריח'. הרצון להרגיש שייך למקום שבו אתה נמצא קיים בכולם. זה טבעי. אבל מי שלא נולד כאן והגיע ממקום אחר, קיבל בבית חינוך שונה מרוב הילדים בכיתה, נראה ונשמע שונה כי המבטא לא ברור – מסתובב בחשאי עם הרצון הזה מאחורי ראשו, כמעט בכל אינטראקציה יום יומית. זה בוער בי מאז שאני זוכר את עצמי פחות או יותר, ומה לא עשיתי בשביל להשיג את התחושה הזאת. עוד הרבה לפני הישראמן.


לחצו פה או על התמונה למידע על התוכנית האישית


להיות צנחן

החלום להתקבל לישראליות התחיל עם הרצון העז להתגייס לצנחנים. האמנתי שאין יותר ישראלי מלשרת בצנחנים. חלמתי בלילות איך אני מסתובב עם הכנפ"צ על החזה נעול במגפיים האדומות. תיארתי לעצמי שארגיש הכי שייך לארץ הזו וכולם יראו, גם אלה שצחקו עלי וצעקו שאחזור לרוסיה (המכנסונים האלה היו באמת קצרים מדי אמא), את האינטגרציה המוחלטת שעשיתי מילד רוסי זר לישראלי אמיתי מלח הארץ, וכבר  לא יהיה להם ספק.

אבל הגורל לא תמיד סולל את הדרך שאותה אנחנו מדמיינים, ולמרות שהתאמנתי חודשים לקראת הגיבוש, רצתי בערבים עם תיק מלא ספרים, סחבתי אלונקות בקורס הכנה לקראת גיוס וזחלתי על החול עם י"ב'ניקים אחרים בעלי חלום דומה – לא עברתי את הגיבוש. לא רצו אותי בצנחנים ולא התקבלתי. מכתב הדחייה שקיבלתי בדואר הוא אחת האכזבות הראשונות שלי בחיים. החלום הישראלי ושברו.

שירתי בסוף כלוחם וכמפקד בחרוב, שירות מלא וארוך, רובאי 010, שכם, קצת קבע ואפילו היו מגפיים אדומות, אבל זה לא היה אותו הדבר. רציתי כנפ"צ, כומתה אדומה, ולא קיבלתי אותם מעולם. הרגשתי החמצה כי החלום הזה, שבו יכולתי להיות אפילו עוד יותר ישראלי, להגיד 'שירתי בצנחנים', נמנע ממני ועדיין בער.

טייטל הישראליות בסטארט אפ

אחרי השירות עבר חלום השגת טייטל הישראליות למשהו אחר – לאקזיט. עוד בשירות הקבע צץ לי רעיון למוצר טכנולוגי, ושבוע אחרי השחרור מצאתי את עצמי בקורס גיוס הון ויצאתי לדרך. תוכנית עסקית, מצגת, פיץ' מעלית, נסיעות שבועיות לת"א, פגישות עם אנג'לים וקרנות הון סיכון וכלום. אף אחד לא היה מעוניין. נתקעתי עם חברה בע"מ שלא הכניסה אפילו שקל ואחרי ניסיונות עסקיים נוספים במהלך השנים, שחלקם הצליחו יותר אבל רובם הצליחו פחות ואפילו נכשלו בגדול, המדינה הכריזה שאני פושט רגל.

רק בשנה שעברה, בשבוע חצי איש הברזל בגן שמואל, הצלחתי לסיים ולהחזיר חובות של עשרות על עשרות אלפי שקלים שצברתי בשנות ה-20 שלי. עשור של הרפתקאות עסקיות שיעדן היה אקזיט ישראלי שלא הגיע מעולם. החלום הישראלי ושברו.

אני חי היום משליחויות על אופניים

יוצא לי להתאמן ולהתפרנס קצת תוך כדי. זה שומר את הראש שלי מעל המים. ולמרות התהליך הארוך שעברתי מול המדינה לפחות היום אני יכול להגיד שהתחלתי עם הרשויות השונות דף חדש. בגיל 34 התחלתי את חיי הכספיים מאפס ואיני חייב יותר לאיש. הכניסה לעולם הטריאתלון בתחילת השנה שעברה היוותה עבורי ניסיון אחרון להרגיש באמת שייך וחלק מהמקום. חלק מהישראליות. כי כל השאר פשוט לא צלחו, לפחות לא עד הסוף. הכל ב'כמעט'. 'ליד'. אבל לא באמת. 

לפני כ-10 שנים, בהרצאה של אלון אולמן, שמעתי בפעם הראשונה את המונח "ישראמן". אז נטמן באדמה הזרע לחלום חדש, למטרה חדשה וליעד נכסף של הרבה ישראלים. להיות ישראמן בעיניי זה להיות גם חזק, וגם שייך. שתי ציפורים במכה אחת. כך יצא שלאחר כמה וכמה ניסיונות כושלים להשיג באופן רשמי את טייטל הישראליות הזה, הוא הגיע דווקא מהמקום שבו חיי התחילו: הספורט. לילד הרוסי שבי שעדיין מרגיש לעיתים זר ושונה צליחת האתגר הזה סימלה, לפחות בשם, שייכות אולטימטיבית למקום. להיות הכי ישראלי שיש. לאמריקאים יש את ה-All American, לנו יש את הישראמן.

נכון, זה רק סמל. טייטל מופשט ומדומיין, יש שיגידו שהוא טיפשי. דבר שמישהו המציא וסיפר לאחרים. אבל כמו בסיפור של כסף או מדינות זה תפס ואנשים מאמינים בזה. אתגר אמיתי בתוך משחק מדומיין. רגע השיא שלי מכל השבוע ההוא של הישראמן לא היה החציה של קו הסיום לאחר 13 שעות של גיהינום פיזי ומנטלי. אלא דווקא אחרי יומיים כשקיבלתי הזמנה בפייסבוק מאייל מויאל להצטרף לקבוצה הסגורה של "חבר של כבוד, סיימתי איש ברזל 226 ק"מ". כן, אני כזאת ילדה קטנה ורעבה לשייכות והכרה שהתרגשתי קצת יותר מהצירוף שלי לקבוצה קטנה של 500 וקצת אנשים בפייסבוק מאשר מחציית קו הסיום של הישראמן עצמו.

הברזל שבאדם

מצד אחד האגו רוצה המון טפיחות על השכם, שכולם יכירו בעבודה הקשה ובהשקעה האינטנסיבית שארכה יותר משנה ובכאב הנורא שהגוף ספג. מצד שני ההרגשה כרגע, להיות ב"אחרי", היא פחות מרגשת ממה שדמיינתי. מודה. אני לא מרגיש שונה כמעט בשום צורה שהיא. לא חזק יותר, לא טוב יותר, לא מוצלח יותר, כלום. רק הקלה מכל לחץ ההכנות והחששות שזה לא יצליח בסוף ושמשהו ימנע ממני לסיים

ואז הבנתי את כל הקטע: היום עצמו הוא לא העניין. הוא לא כיפי, הוא לא חוויה משנת חיים, הוא לא היילייט קסום שהחיים נחלקים לפניו ואחריו. הוא אפילו לא אמור להיות יום שקובע משהו עליי או על מי שאני. תקופת האימונים חסרת הפשרות ואורח החיים ממוקד המטרה הופכים את האדם לאיש ברזל. לא היום עצמו.

הוא כמובן יום מיוחד ואני לא מזלזל בו בשום צורה. הגוף והמוח עוברים משהו שאזכור לשארית חיי, סוג של מסע כומתה ארוך ובלתי נגמר. חוויה הכי קרובה ללידה שגבר יכול לחוות. במקרה שלי אלה היו 13 שעות של כאבים פיזיים נוראיים ורכבת הרים רגשית שכללו רגעי שבירה, תסכול ואפילו חרטה שהופיעה מדי פעם ברגעים ממש קשים. אך עם כל אלה גם רגעי אופוריה כמעט פסיכודליים, שמחה אדירה שזה עוד מעט נגמר והתרגשות עד דמעות שחונקות את הגרון. אבל לא נולד ביום הזה אף אחד עם טייטל של איש ברזל. ביום עצמו אף אחד לא נהיה 'איירון מן' או כל מונח מאדיר וקצת טיפשי. הפוך. טרם התאוששתי ואני חלש יותר מאי פעם. תוהה על הנזק שגרמתי לגוף. אז איש ברזל? כבר לא ולא כרגע. ישראמן? לגמרי :).

נכון, הטייטל הזה מלא בזקפה מאצ'ואיסטית ולאומית בו זמנית, אבל אני לא ילד רוסי מסריח יותר. הטייטל הטיפשי הזה הוא חותמת שאני ישראלי לגמרי. שאני שייך. מרושש, שבור, עייף אבל שייך.

 


אין לנו ספק שאהבתם. יש עוד הרבה תוכן מעולה אצלנו, הרשמו לניוזלטר ונעדכן אתכם, רק פעם בשבוע:

הצטרפו חינם לשירות

הצטרפו חינם ותהנו מהתכנים האיכותיים שלנו ישירות לתיבת המייל שלכם.



מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים