מרתון ירושלים 2017 – מחומות העיר העתיקה אל החומה הסינית \ צפריר ים

ההיכרות שלי עם מרתון ירושלים התחילה לפני שלוש שנים. חבר שלי, שלמה, החליט לרוץ את המרתון המלא בירושלים כהזדהות עם אחיו, אברהם צוצו דוידוביץ ז”ל, שבזמנו נלחם בגבורה במחלת הסרטן. התארגנו שישה חברים כדי ללוות אותו לאורך המסלול. לשלמה זו לא הייתה ריצה קלה, הוא סיים את המרוץ רגע לפני שהמרוץ ננעל וזכה בגביע ההתמדה.

שנה לאחר מכן רצתי בעצמי את חציו של מרתון ירושלים. זה היה אחד החצאים הקשים שרצתי. המסלול מתחיל בעליה לא קלה, הגוף עדיין קר והתחלתי בריצה מהירה מדי. לאחר פחות מקילומטר החלה הברך הימנית לאותת לי שאני כבר לא בן 20. לא יכולתי להמשיך לרוץ ועברתי להליכה עם כאבים לא סימפטיים. המשכתי בהליכה עד סוף העלייה ורק במישור חזרתי לרוץ. בסופו של דבר, לאחר שהתחממתי כמו שצריך, המכונה חזרה לתפקד. הצלחתי לעבור את אלו שעודדו אותי, תוך כדי שהם עוקפים אותי בזמן שאני הולך, ולסיים את המסלול בזמן טוב. היה לי ברור שאחזור שוב למרוץ הזה בשביל המרתון השלם בהזדמנות הראשונה שתהיה לי.

מ-100 ק”מ ל 500 מטר

ראשון בספטמבר 2016 – עבור מיליון וחצי תלמידים, ועוד מאתיים אלף מורים, החופש הסתיים, בשבילי החופש רק מתחיל. אני לוקח נשימה עמוקה, מתרווח בכורסה המועדפת עלי וחושב על השנה שחלפה. בשנה האחרונה בניתי בית ועברתי לגור בו, כל זה תוך כדי עבודה מסביב לשעון. החיים דרשו את שלהם ואני הענקתי להם את כל מה שהיה לי. כעת, הגיע הזמן להתחיל להשקיע בעצמי, ובעיקר בתחביב שלי: ריצה. שוב אני לובש את הטייץ, נועל את נעלי הריצה ויוצא אל פארק הירקון, המגרש הביתי שלי. המטרים הראשונים עוברים חלק, אבל מיד לאחר מכן נופלת עלי תחושת כבדות, הרגליים לא לוקחות אותי כמו פעם. בושה מציפה אותי, לאחר פחות מ-500 מטר אני מפסיק לרוץ ועובר להליכה, מתנשף ומיוזע. לפני שנה, באוקטובר, רצתי בסובב עמק 100 ק”מ, כמה שבועות לפני כן רצתי את מרתון ברלין. בין לבין הקפתי את הכינרת בריצה עם מספר חברים טובים, אלו היו 65 ק”מ של כיף אדיר. את שני הקילומטרים האחרונים רצנו בספרינט, כאילו הרגע התחלנו לרוץ, ולסיום קפצנו למי הכינרת הקרים. אז, בתקופה ההיא, נראה לי טבעי לחלוטין לרוץ כל הלילה. עכשיו לעומת זאת, אני לא מסוגל לרוץ יותר מ-500 מטר.

עליות מרתון ירושלים בדרך ל5,164 מדרגות במרתון החומה הסינית

חזרתי הביתה ומבטי פגש את המשקל, הוא נח מיותם בשנה האחרונה. כשאני עולה אני לא מאמין. המשקל מראה 105 ק”ג. לא יכול להיות! בפעם אחרונה שבדקתי שקלתי 90 ק”ג. נכון, זה היה לפני שנה, אבל בכל זאת, מדובר על שנה ולא עשור. טוב, אני אומר לעצמי, זה המחיר שאתה משלם על ההזנחה של הגוף בשנה האחרונה. כעת השאלה היא מה עושים. מספר שבועות עוברים עלי בניסיון לחזור לרוץ כמו פעם, לא בדיוק מצליח לי, הגוף כבד מידי, מה עושים?

אני מתיישב מול המחשב ומתחיל לחפש פתרונות. הבנתי כבר שאני צריך לבחור יעד להתכונן אליו, אבל איזה יעד לבחור? חיפשתי מרוץ שמצד אחד ירגש אותי, משהו שעוד לא עשיתי, ומצד שני מרוץ שיהיה לי סיכוי מסוים להצליח לרוץ אותו. הפור נפל על מרתון החומה הסינית; 5,164 מדרגות משולבות במרתון מלא על החומה. אני צופה בסרטונים שרצים צילמו לאורך המסלול, הנוף מסביב מדהים, אבל קשה לא לשים לב לשיפועים המטורפים של המסלול. אני אכן נרגש לקראתו, זה הדרייב שאני צריך, המוטיבציה שתדחוף אותי להתאמן שוב כמו שצריך, ויש לי לצורך הנושא מעט יותר מחצי שנה, ממש לא הרבה זמן…

התחלתי בדיאטה

זו מורידה אותי בממוצע קילו בשבוע. כן, אני יודע שכל המומחים ממליצים על חצי קילו בשבוע. אבל אני גם יודע שכאשר אגיע לריצות בנפחים הגדולים, המשקל יפסיק לרדת, ואין לי כוונה לרוץ על החומה עם יותר מ-90 ק”ג. אני צריך לרדת 15 ק”ג, כלומר, אם אצליח לרדת בקצב שקבעתי, אגיע למשקל הרצוי כחודשיים לפני המרוץ.

במקביל לדיאטה התחלתי לרוץ ארבע פעמים בשבוע. בתחילה אני רץ אינטרוולים של 500 מטר ריצה ו-100 מטר הליכה. בהדרגה מעלה את אורך הקטע אותו אני רץ ואת מספר החזרות. מסתבר שהגוף זוכר איך רצים, לאחר חודש אני מאושר, הצלחתי לרוץ 10 ק”מ רצופים. נחמד, אבל רגע, יש לי עוד חמישה חודשים מרתון עם 5,164 מדרגות, אין זמן לנוח, ממשיכים להתאמן, והכי חשוב, ממשיכים להוריד משקל.

עוד חודש עובר לו ואני מחליט שהגיע הזמן לחדש את הרומן שלי עם אחד החברים הוותיקים שלי, המסלול על הר איתן. שבעה וחצי ק”מ של נוף הרים מהמם, אויר קר ויבש והכי חשוב, עליות וירידות בשפע. אני משלב בתכנית האימונים שלי שתי ריצות נפח בשבוע. ביום שישי ריצה מישורית בפארק הירקון וביום שבת ריצה בהר איתן, כאשר הנפחים עולים בהתמדה משבוע לשבוע. לפעמים, אחרי הריצה סביב הר איתן, אני יורד את המדרגות של הסטף עד לנחל שורק ואז חוזר ועולה בהן. תענוג צרוף לשרירי הארבע ראשי והתאומים. בין לבין אני מבצע אימוני איכות ומבלה כל רגע פנוי בחדר הכושר.

מתלבט לגבי ירושלים

כשאני רץ סביב ההר יש לי זמן לחשוב ואני מתחיל להתלבט לגבי מרתון ירושלים. מצד אחד מרתון מלא עדיין גדול עלי, אבל מצד שני, חצי מרתון קטן עלי. רק אתמול רצתי 25 ק”מ בפארק והיום אני גומע ארבעה סיבובים רצופים מסביב להר, ואני רץ בלי הפסקה, אפילו בעלייה הקשה שבסוף. נו טוב, אני חושב, למה לא? אני מבטיח לעצמי לרוץ לאט, ונרשם למרתון המלא, רבע שעה לפני סוף ההרשמה המאוחרת.

לכם אין מה להתלבט: מכניסים אימייל ומקבלים מנוי חינם על מגזין Runpanel:

חמש וחצי בבוקר, אני בדרך לירושלים

בראש חולפות להן המחשבות. האם אני בכושר טוב מספיק? איך יהיה מזג האוויר? אני לא מכיר את כל המסלול, האם הוא קשה באמת כמו שמספרים עליו? בין מחשבה למחשבה אני מוצא את עצמי מתקרב לגן סאקר. הווייז אומר שיש עוד שני ק”מ אבל אני מחליט לעצור בחניה הראשונה שאמצא. אני אוהב ללכת לפני ואחרי מרוץ. אחרי מרתון פריז צעדתי עם אשתי לאורך השאנז-אליזה עד למלון, כארבע וחצי ק”מ. הפעם אסתפק בשדרות יצחק רבין ובחצי המרחק.

עשרים לשבע, אני מתקרב אל השרוול בחלקו הדרומי של גן סאקר, אלפי הרצים של חצי המרתון ממתינים לזינוק. ברבע לשבע בדיוק ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, מזניק את הרצים. כאשר רצתי לפני שנתיים את החצי, הוא רץ איתנו, הפעם כנראה הסתפק בהזנקה. בישראל, כמו בישראל, חלק מהרצים מאחרים לזינוק, הם מגיעים ברגע האחרון מגן סאקר אל השרוול וממשיכים משם אל המסלול. שתי דקות לשבע, חבורת רצי העילית מופרדת מהעם, הם עשו חימום קל ומתכסים עכשיו בשמיכות אלומיניום שחילקו להם המארגנים. אני מביט בהם וחש שחלקם לחוצים יותר ממני, הם כאן בשביל לנצח, אני ניצחתי ברגע שהגעתי לכאן, יחי ההבדל הקטן.

שבע ודקה, רצי העילית כבר הוזנקו בשקט

אותנו מזניקים כעת. שלא כהרגלי, אני מזנק עם השורה הראשונה, הזרם האנושי שרץ סביבי עושה זאת בקצב של פחות מ-5  דקות לק”מ, בשבילם זה חימום רגוע, אבל לא בשבילי. אני עולה על המדרכה ונותן להם לעבור. לפני שהבנתי שהמרוץ החל כבר הקפנו את גבעת רם והגענו לנקודת השתייה הראשונה. מראש החלטתי לתדלק כל 9 ק”מ, לכן אני מתרחק מהתחנה וממשיך הלאה.

אנו מקיפים את גן סאקר וחולפים בירידה על פני שער הסיום של המקצים האחרים. הגוף כבר חם וההתרגשות של תחילת מרוץ חלפה לה, התחושה היא שהדופק מתייצב לו ואני מתחיל לנהל את הריצה בצורה טובה יותר. אני מרגיש שזה הולך להיות מרוץ טוב. מידי פעם אני שם לב לקצב הריצה, מזכיר לעצמי שהמטרה כאן היא אימון לקראת מרתון החומה הסינית, ומוריד קצב. לאחר המרוץ הזה אני חייב לחזור לאימונים תוך שבוע ובמשנה מרץ, אין לי את הפריבילגיה של שלושה שבועות התאוששות.

אל העיר העתיקה ומזרחה

בינתיים אני מבחין במגדל דוד ניצב מולי, ונזכר שבהמשך המרוץ נעבור ממש בתוך העיר העתיקה. כשליוויתי את שלמה בתוך הסמטאות הצרות של הרובע הארמני עקפו אותנו אלפי הרצים במקצה ה- 10 ק”מ, בזמנו זו הייתה חוויה מפחידה.

תוך כדי ריצה על מסלול הרכבת הקלה לאורך רחוב יפו אנו חולפים ליד ההפגנה הראשונה שנראה לאורך המסלול. החרדים מוחים נגד גיוס חרדים לצה”ל. כוח משטרה קטן ושליו עומד מולם עם ארבעה סוסים, ודואג שנוכל לרוץ ללא הפרעה. חלפו להם 80 דקות, השילוט מראה שעברנו 12 ק”מ ואנו פונים שמאלה לכיוון גבעת התחמושת והר הצופים. משמאל מאה שערים, מימין שיח ג’ארח ומלפנים גבעת התחמושת. הלב פועם בקצב, לא בגלל ההיסטוריה שסביבי, אלא בגלל השיפוע של העלייה המתונה והארוכה מדי שאנו רצים לאורכה. מולנו רצים כעת רצים מהירים יותר, ואלו שמובילים במרוץ עברו כאן כבר לפני רבע שעה. לא נורא, אני אומר לעצמי, עוד שעה ו-10 ק”מ גם אני אהיה כאן.

5 ק”מ מאוחר יותר וגם הנקודה המזרחית של המסלול מאחורינו. משמאל קמפוס הר הצופים, מעלינו אמפי תיאטרון המשקיף על מדבר יהודה ומימין לנו עיסאוויה, אחת השכונות הצפופות של ירושלים. העלייה הקשה ברחוב מרטין בובר מאפשרת לי להתבונן היטב בשכונה הזו. כאן המשטרה לא לקחה שום סיכון, כל 100 מטר ניצב שוטר חמוש או לוחם מג”ב עם נשק ארוך, מזכירים לנו שירושלים היא אחת הערים המורכבות בעולם.

סיור שכונות בירושלים

כאשר אנו עולים ברחוב ז’בוטינסקי, חולפים על פנינו ראשוני הרצים במקצה העשרה ק”מ. מארגני המרוץ השכילו לשלב את המקצים השונים יחד. לכל מקצה כאן יש את הנתיב שלו, הם בקצב שלהם ואנו בקצב שלנו. המתכננים חזרו על הפטנט הזה מספר פעמים לאורך המסלול וזה מעצים את חווית המרוץ. אמנם בירושלים יש יותר מעודדים מבמרתון טבריה, או  בחצי מרתון עמק המעיינות, אבל עד לקרנבל של מרתון ברלין המרחק גדול. ההתחככות בין המקצים מחפה על החיסרון הזה בדרך ייחודית לירושלים.

בקצה רחוב ז’בוטינסקי אנו נפרדים מרצי העשר ומתפנים לפגישה בלעדית עם נשיא המדינה, רובי ריבלין שירד יחד עם המאבטחים שלו לעודד את רצי המרתון. מעט לאחר בית הנשיא עוברים על פנינו שוב רצי החצי, ביניהם חברים שלי, שהולכים את כל המסלול עם יאיר קרני בראש. להם יש עוד פחות מחמישה ק”מ, לי יש עוד 16.

המסלול עובר ליד בתי הקפה של עמק רפאים, עושה רושם שיושביהם מתעניינים בנו, חלקם מעודדים ומוחאים כפיים לצלילי המוזיקה המתנגנת לכבודנו. אני ממהר לכיוון המושבה הגרמנית לאורך פארק המסילה. הפארק יפיפה והוא הוקם על גבי מסילת הרכבת שהגיעה לירושלים מת”א. לפני 20 שנים עוד עברו כאן רכבות. בזכות הפארק, הרכבת החדשה לירושלים תעבור ברחוב עמק רפאים ולא כאן. בינתיים הדרך עוברת בין פסי המסילה הישנה ועל גבי ציפוי עץ שהונח לרווחת העוברים ושבים. מבט חטוף בשעון מראה לי שגמעתי בשלוש וחצי השעות האחונות 30 ק”מ.

אני נפרד משכונת תלפיות וחוזר שוב אל המושבה היוונית ואל רחוב הפלמ”ח, רצנו כאן לפני שלושים וחמש ק”מ. הבחור שרץ לידי מכריז שיש לו ‘דודא’ לקולה, הוא מזמין אותי לקולה קרה אבל אני מעדיף לא לעצור עכשיו. רהשילוט מראה 40 ק”מ, נשארו רק עוד 2,198 מטר עד לסיום, קטן עלינו.

אני חולף בעמק המצלבה לכיוון גן סאקר, השביל מוצף ברצים העונדים מדליות לצווארם ושאר בני ישראל שלקחו את הכלב והילד ויצאו לטיול קצר בפארק החביב. חלק מהרצים שלצידי לא אוהבים את זה, השביל צר ומעט צפוף. אני נזכר במרתון ת”א, שם בקילומטר ה-40 פגשתי גברת חביבה שעמדה בצד אחד של השביל בספורטק, הכלב שלה עמד בצד השני, הם היו מחוברים עם רצועה ארוכה שנמתחה לרוחב כל השביל. הגברת לא הבינה מדוע זה מרגיז אותי, בסה”כ כלבלב קטן וחביב. ההתרשמות שלי ממרתון ת”א השנה היא שהם היו יותר ערים לבעיה הזו וניסו לבודד את הרצים מהקהל. ירושלמים, רשמו לעצמכם נקודה לשיפור, אבדוק אתכם בשנה הבאה.

אנחנו חוצים את רחוב רופין ומוצאים את עצמנו בגן סאקר, 150 מטר לסיום. השעון שלי מראה שהתחלתי לרוץ לפני חמש שעות ושאת המרחק הרשמי עברתי כבר לפני 500 מטר, אבל לא נתווכח עם המארגנים. הכרוז קורא בשמי, המדליה של המרתון השישי שלי מונחת על הצוואר, סיימנו.

גן סאקר מוצף

ברצים שסיימו לרוץ ובאנשים שהבינו שמחלקים פה אוכל בחינם. קבלת הפנים חמימה וחביבה. לאחר ארטיק קרח אחד ושתי קלמנטינות אני יוצא לסקור את האקספו שהוקם במקום. תוך כדי הליכה בין הדוכנים השונים אני מבצע סקירת מערכות. הממצאים משמחים מאוד, להוציא רבע שלפוחית באצבע הקטנה של רגל שמאל, הכול תקין, אין כאבים ואין פציעות. אני מחליט לנטוש את הדוכנים לטובה הליכת שחרור ומתחיל ללכת אל המכונית ואל ארוחת הצהריים שממתינה לי שם בקופסה.

בדרכי חזרה הביתה אני מנתח את המרוץ ואת ההכנות אליו בארבעת החודשים האחרונים. מרתון ירושלים הוא ללא ספק המרתון הקשה ביותר שרצתי עד היום. נכון, רצתי מרוצים ארוכים וקשים ממנו אבל קשה להשוות בין אולטרה מרתונים, כל מרוץ באורך אחר ובתנאי שטח שונים. מרתון זה מרתון, ניתן להשוות ביניהם. ההרגשה שלי שאת המרתון הזה סיימתי במצב הטוב ביותר. אני שמח, עמדתי בייעד שהצבתי לעצמי, רצתי בהתאם לתכנון, אני כנראה בדרך הנכונה אל החומה הסינית.

תוצאות כלליות במירוץ

בסה”כ השתתפו במקצים התחרותיים מעל 17 אלף רצות ורצים. במרתון  המלא השתתפו 1,376 רצים מתוכם 228 רצות. את חצי מרתון רצו 4,801 רצים מתוכם 1,236 רצות. במקצה 10 הק”מ השתתפו 8,008 רצים מתוכם 3,360 רצות ובמקצה ה-5 ק”מ 3,062 רצים, כמחציתם נשים.

מאת: צפריר ים
צילום: תומר פדר ורונן טופלברג (ראנרסקאנר)

צפריר הוא מורה למתמטיקה, אולטרה מרתוניסט, וקטנוען. נחוש במיוחד, אוהב לרוץ הרבה, קשה, ואתגרי, ורצוי בתחרויות שאינן שגרתיות. 

השתתפתם במרתון ירושלים? ספרו לנו ולקוראי המגזין על החוויה שלכם בתגובות לכתבה!