הילד שלי התחיל לרוץ – כל הטיפים לשימור המוטיבציה

ילד בן שש רץ 5 ק"מ בקצב 6:00 דקות לק״מ? אפשרי! מאז שנולד ב 2016, חלמתי שיום אחד הוא יצטרף אלי לריצות. השנה החלטתי להתחיל להכניס אותו לתחום. חמישה חודשים אחרי שהתחלנו, אני מרגיש שזה עבד! אתן לכם 8 טיפים שיסייעו גם לכם להכניס את הילדים שלכם לתחום שקרוב לליבכם.

אני רץ שנים, מאוד מחובר לתחום ואוהב אירועים ותחרויות. אני לא מאמן ריצה, אך כן עוסק בלימוד הריצה כחלק מהעבודה שלי (מורה לחינוך גופני בתיכון). הבן שלי רואה אותי יוצא לריצות, רכיבות ותחרויות מאז שנולד, ולאחרונה החלטתי שעכשיו זה הזמן המתאים לנסות להכניס אותו לתחום, כדי שביחד נחווה חוויות משותפות ובלתי נשכחות. אגב, אכתוב בלשון זכר, אבל כמובן שמדובר גם על אמהות וילדות.

קבלו את הכתבות שלנו בווטסאפ:

1. להתאהב לאט לאט

כן, אתם אולי רצים מנוסים, מהירים והשתתפתם בעשרות אירועים. אבל אל תשכחו שהילד שלכם לא, והוא עוד לא יודע את מה שאתם כבר יודעים. הוא לא חש את מה שאתם חשתם כשחציתם את קו הסיום. השגתם מטרה נחשקת או סיימתם אתגר חודשי, שבועי וכו'. תנו לילד להתאהב בתחום בזכות החוויות שהוא יחווה בעצמו, ולא דרך הסיפורים שלכם, שלא נעים לומר, יכולים להשמע לו כמו סיפורי סבתא, ולא רק שלא לדרבן, אלא לשעמם במקרה הטוב ולהפחיד במקרה הפחות טוב.

 אני ממליץ על להתחיל ממרחקים קצרים של 300 מטרים, עם דגש על להאט את הילד לקצב של 7-8 דקות לקילומטר, ולשמור על קצב אחיד. לילדים יש נטיה לתת הכל בריצה, מהירות שיא, וכך אחרי 150 מ' הם נגמרים וחייבים לעבור להליכה. הליכה מבחינתי היא האויב של ההתנסות, שכן היא מסמלת חוסר ויסות במהירות הנדרשת. כשהילד יחווה הצלחה במרחק שייעדתם לו, הוא יתחיל לצבור סיפורים הישגיים משלו שיבנו לו את הביטחון בריצה ובכלל. זה אחד הדברים המדרבנים והחשובים ביותר לטעמי.

אישית אני ועידו יוצאים ל 2-3 ריצות בשבוע של 2.5 ק"מ כל אחת. בשבילו אחרי חודשים של אימונים, המרחק הזה כבר לא נראה משמעותי כלל. הכי רחוק שיצא לנו לרוץ זה 5 ק"מ, וזה רק כי עידו רצה והתעקש. עקרונית אני חושב שזה מתאים רק לעיתים רחוקות, כי יש לזה גם את הפוטנציאל לגרום לירידה במוטיבציה. מבחינה פיזיולוגית האם המרחקים של 5 ק"מ ומעלה יזיקו לילד? מבחינת ספרות מקצועית זה קצת הרבה מדי, אבל אישית אני חושב שפעמים בודדות בשנה לא יזיקו.

2. קנו לו אקססוריז

בואו נודה באמת, כולנו אוהבים לפתוח נעל חדשה. אולי אפילו אותה הנעל שכבר רצנו איתה רק חדשה יותר, יכולה לתת לנו מוטיבציה לצאת לריצה שאולי פחות התחשק לנו לצאת אליה. כשהתחלתי לרוץ עם עידו, הבטחתי לו שאם יתמיד חודשיים, יקבל ליום ההולדת שעון ריצה מקצועי משלו (שעון כמו של אבא). הלכנו במיוחד לקנות לו נעלים שיהיו רק לריצות, כאלו שהוא לא ילך איתן לבית הספר, לחברים או בסופי שבוע, רק לריצה! קניתי לו כובע באקספו של האיירונמן בטבריה, וקניתי לו מכנסיים מהירים של נייק. כשנכנסנו לחורף קניתי לו כובע ביני דק לריצה, חולצת ריצה ארוכה וכפפות.
הציוד הזה נמצא אצלו במגירה של ציוד ריצה (כמו של אבא). הוא יודע ללכת להתארגן לריצה לבד, והוא לומד שריצה זה תחביב, ולא רק אמצעי להשיג יעד. בהמשך כשהתחלנו ללכת לאירועים (ולא מרוצים, כי באג'נדה שלנו אנחנו לא באמת מתחרים באחרים) קניתי לו חגורת מספר ומשקפי שמש של ילדים בסגנון ספורטיבי.

האם כל האקססוריז האלה הם חובה? לא. האם הם יכולים לסייע למוטיבציה של ילד/מבוגר להתמיד בפעילות? לטעמי חד משמעית כן! אצלנו זה עבד, הוא מת על הציוד שלו, על השעון שלו שהוא יודע להפעיל אימונים בעצמו ולהסתכל על הנתונים. הוא יודע לאמוד מה זה 2 ק"מ או 5 ק"מ. והוא מרגיש בטחון בתחום כשיש לו את הדברים משלו במגירה שלו.

3. למה אני רץ? כי זה כיף

אני רץ בערב, ככה זה תמיד היה. אני יוצא בשעה 20:00 בדרך כלל לאימונים שלי. בשעה הזו עידו בדרך כלל היה בסלון. וכל פעם הוא שואל אותי "אבא, אתה יוצא לרוץ?" ואני הייתי עונה "כן, אתה יודע למה? כי זה כיף"

לי אישית זה באמת כיף, גם אם לא תמיד יש חשק לצאת בכל מזג אויר, או כשיש עומס בעבודה וכו'. עידו מאז שהיה קטן נחשף לזה "אני רץ כי זה כיף". כמובן שעכשיו כשאנחנו רצים ביחד, אז אנחנו מדברים תוך כדי על הרבה נושאים נוספים של החיים, על העוצמה שיש ביציאה לריצה למרות שלא מתחשק בהכרח. שזה בריא, מפתח ומעניק חוסן נפשי. בסוף כל ריצה אני אומר לו "היה לי כיף לרוץ איתך היום" ולא בהכרח לגבי ביצועי הריצה, המהירות או ההשתפרות המקצועים, אלא כחוויה משותפת של אבא ובן. כמו ללכת לאכול גלידה, לטייל בטבע או ללכת לסרט, ריצה היא בילוי משותף.

4. מרוצים, או יותר נכון "אירועי ריצה"

אני מאמין שאחד הדברים המשמעותיים ביותר להתמדה בעולם הריצה, הוא אינטראקציות חברתיות. כן, הן לא בהכרח חייבות להיות באירועים מסודרים ומדידים שעולים כסף. מבחינתי, לא משנה הגיל, לקבל מדליה ולרוץ בצורה מדידה זו חוויה ששווה לי את סכום הכסף שאני משלם. וכך גם עידו.

נתון מעניין, באימונים, גם כשאני מנסה לשכנע אותו לרוץ קצת יותר מהר, הוא לא מצליח להתקרב לקצב שהוא רץ במרוצים. קשה להסביר את זה, אבל זה הנתון. הוא מתרגש מהאירועים, הוא רוצה להיות טוב, להתמיד בקצב קבוע כמו שתכנן, להתלבש עם מיטב ציוד הספורט שלו, לשים מספר, לקבל מדליה, להשוויץ בערב לסבא וסבתא עם החולצה ולהסתכל על הנתונים אחר כך בשעון. אפילו יצא לו פעם אחת לעמוד על פודיום ולקבל גביע, למרות שהוא מאוד קטן בגיל עדיין ומתחרה נגד ילדים שגדולים ממנו בכמעט שלוש שנים. 

אירועי היעד הם מרוצי 2 ק"מ (עדיפות לתחרותיים) עם קטגוריות גיל קטנות ככל האפשר, כדי לאפשר לו כן סיכוי לזכות אם יצליח. ההכנה למרוצים היא בעיקר על הפן המנטלי, והדגש הוא על לתת את כל מה שהוא יכול, ומאוד חשוב שזה יהיה לא יותר מזה ולא פחות. אם יתן פחות ויגיע רביעי, באסה! אם יתן הכל ויגיע רביעי, לא באסה. אם יתן חזק מדי ובאמצע יעבור להליכה, באסה! אם ינהל קצב טוב ויסיים בתוצאה מיטבית, מדהים! המלצה שלי, תרשמו גם אתם למקצה שאתם רושמים אותו, כך תהיה לכם את אותה החולצה אחר כך לאימונים.

אני אישית גם קניתי את אותם משקפי השמש והמכנסיים, וככה אנחנו תואמים כמו קבוצת ריצה קטנה, וזה כיף. בהזנקות תשמרו עליהם שלא יתנגשו באחרים, כי המון ילדים מגיעים ללא נסיון, רצים ספרינט ונתקלים אחד בשני. כמעט בכל מקצה ילדים יש כאלו שנופלים ונפצעים, וזאת חוויה שיכולה להיות טראומטית. כדי למנוע זאת, אני רץ כמעט כל הזמן מאחוריו, אבל ב 300 מ' הראשונים מקו הזינוק אני ממש מקפיד על זה, עם ידיים טיפה פתוחות (בלי להפריע לשאר הרצים). וכך מרחיק אותו מהתנגשות מיותרת.