זהו סיפורם העצוב והמצמרר של נעמי, קובי ורם. שלושה חברים שיצאו לרוץ בשדות היפים צמוד ליד מרדכי. הריצה הארוכה של שבת, היתה זו שממנה חזר רק אחד. שניים מהם ימשיכו לעד.
רם חיון, גר 6 שנים במושב תדהר ליד נתיבות. הוא בן 40 נשוי עם 3 ילדים ועובד כמהנדס בנין. הוא ומשפחתו עברו למקום בעקבות הקריירה של אשתו, אחרי שגרו ברמת גן. למשפחה של אשתו היה עסק קטן שהיא לקחה והפכה אותו לעסק מצליח. המעבר לא היה פשוט “לקחנו את זה לאט לאט” הוא מספר. “בהתחלה היו לי יותר מדי שמיים ופחות מדי בניינים שעשים צל ברחובות. אבל השתלבתי די מהר מאחר ובונים בכל הארץ וזה לא משהו שחסר. השתקענו קצת ובגדול שמנתי נורא. יום אחד החלטתי שזה מספיק ולא מתאים. התחלתי לרוץ כדי להוריד במשקל ופשוט התמכרתי וזה הפך להיות דרך חיים”.
קבוצת הווצאפ של רצי שדרות, נתיבות והסביבה
“הריצה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ברמה שהיא מעבר לשלוש פעמים בשבוע ל-10 ק”מ. זה ממש הפסיכולוג והתרפיה שלי. בהתחלה רצתי לבד עם עצמי כשנה וחצי, בעיקר ביער שרשרת שהוא קרוב למקום מגורי: אני יוצא מהבית, חוצה כביש ומסלול הריצה שלי שם. יום אחד דרך חבר משותף פגשתי את קובי פריינטה שהפך לחבר קרוב בעקבות הריצות. הוא סיפר לי על הקבוצה החברתית בשדרות: “אנחנו בלי מאמן, בלי מטרות” סיפר, וזה התאים לי לגמרי. הוא המליץ להצטרף אליהם, בדקתי אותם בריצה אחת, ומשם נקשרנו. באמת היה כיף והצטרפתי לקבוצה.
זו קבוצת ווצאפ של חבורת אנשים משדרות, נתיבות והמושבים באזור. מה שמאחד את כולם זו האהבה לריצה. לאורך השנים מצטרפים ועוזבים אנשים, זה דינמי, אבל היום יש בווצאפ שלנו כ 84 חברים. המון שקטים, לצד גרעין של כ 15-20 אנשים שהם הלב של הקבוצה. אלה האנשים שתמיד תראה, לפחות את חלקם בריצות, ואני בגרעין הקשה הזה, לגמרי.
האופי של הקבוצה הוא שאין תוכנית. כל אחד יכול להזמין “יוצא ביום שישי ל 20 ק”מ בקצב 5:30, מי רוצה להצטרף?”. היו לנו עוגנים של ריצות קבועות בימי שבת בבוקר, כמו ריצת “אין שני ליום שני – סניף נתיבות מארח” ואז החברה של שדרות באים להתארח בנתיבות. עשינו ערבי גיבוש, מפגשים אחרי אירועים גדולים “על האש” והיו לא מעט גיבושונים כייפים כאלה. ההגדרה הכי שלמה של קבוצה חברתית.
“בוקר טוב, יוצא ל 22-24 ק”מ מיד מרדכי”
לפני הסופ”ש קובי שלח את ההזמנה בקבוצה: “בוקר טוב, יוצא מחר בבוקר 22/24 ק”מ, יד מרדכי-זיקים”. על ההודעה לייק אחד ממני, שזה אומר שאני מצטרף. נעמי שואלת מתי נפגשים ביד מרדכי, ונענתה: ב 6:00. וכך, ביום שבת, ה 7 באוקטובר 2023, בחמישה לשש בבוקר נפגשים שלושה חברים לריצה בתחנת הדלק של יד מרדכי.
בד”כ אנחנו קבוצות יותר גדולות. יוצאים חמישה-שישה, אולי הפעם היות וזה היה ערב חג יצאנו רק שלושתנו. עושים את “תמונת הלפני ריצה המסורתית” שלנו, תמיד מצטלמים ויוצאים לדרך.
מימין: נעמי קובי ורם. התמונה המסורתית ביציאה לריצה
ראיתם, ראיתם? שיגורים…
אחרי כ20-25 דקות של ריצה, בערך מזהים שיגורים. זה היה לפני האזעקות, ואני אומר לו שהם מתאמנים כמו שהיה בשבוע שעבר, זה לכיוון הים. הוא אומר לי “איזה מתאמנים, תראה כמה שיגורים!”. ובאמת אנחנו רואים מטח ענקי של המון שיגורים ומשתטחים על הרצפה תחת עץ די בודד בשטח. נעמי מתחילה לאמר “אני מפחדת, אני מפחדת”, ואנו אומרים לה: “ברור כולנו מפחדים אבל יגמר המטח ונרוץ חזרה לרכב, לא תחת אש”.
שוכבים כמה דקות טובות תחת העץ והשיגורים לא מפסיקים. במקביל מתחילים לשמוע צבע אדום ואזעקות מהיישובים מהסביבה. אחרי כמה דקות עובר רכב ממוגן משוריין של צה”ל, שואל מה אנחנו עושים פה ואומרים לו “רצים”. אנחנו מבקשים ממנו לקחת אותנו לכביש והוא אומר שהוא לא יכול כי הוא חייב להגיע לגדר ומבקש לתפוס מחסה. אני שואל האם מדובר בחדירה של מחבלים כי זה מטח לא רגיל. הוא אומר “לא לא לא – זה רק מטח, חפשו מכסה”. בהבנה הזו אנו יודעים שבמרחק של כ200 מ’ מאיתנו לכיוון מערב, במסלול מוכר שלנו, ליד חצית הכביש, יש קוביות בטון כאלה. היות ואנו בשטח פתוח העדפנו להגיע לבטונדות כדי לא להיות במקום שבו לא מיירטים. תפסנו ספרינט לבטונדות על כביש 4 בחיבור לכביש גישה קטן שבין יד מרדכי לנתיב העשרה. מתיישבים נמוך מתחת קירות הבטון ומחכים שהמטח יגמר.
בשלב הזה, עוד היינו משועשעים, הצטלמנו, עשינו וידאו, ושלחנו לחברים. כשהיינו בבטונדה שלחתי מיקום לחבר קבוצה מתאים שיחלץ אותנו.
קולות הירי הולכים ומתקרבים
עוברות כמה דקות טובות, וזה לא נגמר. מתחילים לשמוע קולות ירי. עדיין לא קרוב מאוד, אבל כבר שומעים שזה באזור: מקלעים, נשק קל. ואז אני אומר שזה ברור שזה אירוע של הסחת דעת ויש חדירת מחבלים ואנו במקום ממש גרוע- אנחנו ממש חשופים, אין לנו איפה להסתתר. השטח פתוח לגמרי. אני לא מסיים את המשפט ואנחנו שומעים די מקרוב צרחות אללא הוא אכבר וירי. אנחנו מבינים שזה ממש קרוב, מאחורינו, עשרות מטרים, אולי מאה מאתיים מטרים מדרום אלינו מכיוון מחסום ארז.
אני אומר לחברים: אנחנו גבוהים מדי וחשופים מדי, תשכבו על הקרקע! היה שם צינור מקורות בולט. אמרתי לנעמי “כנסי מתחתיו, אני נצמד אליך, זורק עלינו כמה עלים להסתתר”. אני עוד לא מסיים את זה ורואה מחבל רץ בין הבטונדות, מעלינו! קובי נבהל ופותח ריצה לכיוון מערב, המחבל רץ אחריו ומשחרר צרור.
אנחנו רואים את המדים המנומרים, הקלצ’ניקוב, אפוד… חייל לכל דבר. המרחק בין המחבל לחבר היה 4-5 מטרים בלבד, כשהמחבל עבר בין הבטונדות הוא היה בטווח אפס מעלינו: רק 3 מטרים מפרידים ביניהן, אנחנו שם וגם הוא, ברמה של כמעט לדרוך עלינו. רק שתשומת הלב שלו היתה על קובי שרץ ממול.
8-10 מחבלים מצויידים
בזמן שהמחבל רץ ויורה, אני שוכב על הגב ורואה רכב מגיע בכביש 4 מכיוון מחסום ארז, פונה שמאלה מערבה לכביש הגישה הזה, עם הרבה מחבלים 8-10 כולם מצוידים. הם צועקים לו יוסוף תעל, יוסף תעל. הוא אומר להם “פי וואחד הון”… יש פה אחד, והם עונים לו תעלה. הוא לא עולה, מסתובב וחוזר אלינו. עובר מעלינו שוב במרחק אפס ולא רואה אותנו! ממשיך ללכת.
יורדים מהג’יפ עוד ארבעה, וגם הם עוברים אחד אחד בין הבטונדות ממש מעלינו. הראשון רץ והם הולכים. אנחנו רואים אותם במרחק נגיעה והם פשוט לא רואים אותנו! עובר הראשון, השני השלישי והרביעי, חוזרים לכביש ונעלמים לכמה דקות. אני ונעמי קפואים במקום, מנסים לנשום, לעכל ומבינים שאנחנו כנראה מוסתרים טוב, למרות שהרגשנו הכי חשופים בעולם, ומחכים. למזלנו, הטלפון שלי, היחיד שהיה איתנו, תמיד על שקט. אני עם שעון והטלפון אף פעם לא מצלצל בקול. אני מנסה לתקשר בקבוצה אבל יש הפרעות לקליטה, והתקשורת אינה רציפה. מתחילה היסטריה בקבוצה, כולם שואלים איפה אנחנו, ואני לא מצליח לענות להם כי אין קליטה.
מצטרפים פה לווצאפ של ראנפאנל:
נחכה, תכף צה”ל יגיע
אחרי כמה דקות של שקט יחסי שבו אני לא שומע אנשים מעלינו, קצת נרגענו. אין מחבלים בטווח המטרים הקרוב. נעמי שואלת: מה עושים ואני אומר “תכף צה”ל יגיע. הם צריכים חצי שעה להתארגן ויבואו ויחלצו אותנו”. עוברת חצי שעה וזה לא קורה. עוברת שעה וזה לא קורה.
אני אומר לנעמי: לא זזנו קודם וזה מה שהציל אותנו, וזה מה שנמשיך לעשות. אני מנסה לקושש בקושי דרך המצב עוד עלים לעוד הסוואה כי נעמי היתה עם מכנס כתום בוהק של ריצה וגם אני עם חולצת ריצה לבנה ובולטת. חם, קוצים, נמלים עוקצות אותנו. ואני כל הזמן אומר לנעמי- “אנחנו לא זזים! אם העלה מעלינו זז יראו אותנו ואסור שיראו אותנו!”.
עוברות שעתיים ועוברות שלוש שעות… כל רבע שעה עשרים דקות עובר איזה רכב ואני בחצי עין רואה שאלה כל פעם טנדרים ורכבים לבנים כאלה שנראים כמו רכבי או”ם עמוסים במחבלים. הם נסעו בחופשיות בכביש 4 כאילו הם שולטים בשטח לגמרי. אבל הם עוברים על הכביש ולפחות לא רגלית עלינו בבטונדות כמו באירוע הקודם בו היינו בסיכון משמעותי ב4 מעברים של מחבלים מעלינו. שכבנו ככה על הגב עם קצת עלים וקוצים מעלינו על הקרקע, אני ונעמי במשך כ 6 שעות.
מסלול הריצה עד הבטונדות
חשבנו שזה נגמר
בשעה 12 אני שוב שומע רכב שנעצר בצומת ואני מציץ: זה רכב ישראלי עם רובי M-16 ומדי צה”ל וזה לא הקלצ’ניקובים. שמעתי קצת עברית ואנחנו מבינים שאלה חיילים. אני קם ואני צועק להם “צה”ל אנחנו אזרחים”. הם עשו לנו נוהל מעצר חשוד, ואני צועק להם “אזרחים אזרחים, מרים חולצה ומראה להם שאני לא חמוש”. פתאום קובי שלנו קם מהשיחים! ושואל אותנו, אתם חיים? אנחנו לא מאמינים, חשבנו שאתה מת.
הוא שאל אם ראינו את זה, שהוא פשוט נפל התגלגל לשיח מאחורי הבטונדה, והתחבא שם. המחבל חשב שפגע בו. אנחנו חשבנו שהוא פגע בו. וכך במשך חמש שעות אנחנו שוכבים מטרים ספורים זה מזה, משוכענים שהוא מת, וחמש שעות הוא משוכנע שאנחנו מתים. הצלחנו להוציא הודעה שצה”ל הגיע בקבוצה, “תעבירו הודעות למשפחות” (רק אני הייתי עם טלפון). כשהגיע החיילים האלה כולנו היינו בטוחים שזהו, נגמר, הגיעו חיילים להוציא אותנו. אבל הרע מכל, כך גילה הזמן, עוד לפנינו.
היו שישה חיילים בשני רכבים. הקצין אומר שאין אפשרות כרגע לצאת והוא משאיר ארבעה חיילים לאבטח אותנו והוא ועוד חייל יצאו להביא כוחות. יצאנו מההתחפרות ויושבים בין הבטונדות והחיילים מתצפתים. קובי מתקשר לאחותו ואומר לה אנחנו בסדר, תכף מוציאים אותנו מפה. מדברים גם עם החיילים, שאלנו למה הם בלי קסדות? מתברר שזה לא כח אורגני, הם היו בחופשה, שמעו מה קורה ופשוט עלו על המדים, לקחו את הנשק ובאו לסייע. בשלב זה הובן כבר שכל הגזרה מלאה במחבלים, מחסום ארז נכבש, ויש קרבות ביד מרדכי.
עשן סמיך מתקרב לאט ממערב
ממערב אלינו החל עשן סמיך כבד לעלות והתקדם אלינו עם הרוח. “שמעו חברה, זה לא סתם, זה מיסוך, ומשם יבואו מחבלים” אמרתי לחבר’ה. אבל לא היה המון מה לעשות עם המידע הזה. העשן התקרב לאט לאט. בשלב הזה היו ארבעה חיילים, שלושה היו בין הבטונדות, והיינו מאחורי השיח הזה כמטר מאחורי הבטונדות עם החייל הרביעי.
ואז הותקלנו: החל קרב יריות מכל כיוון לכל כיוון. החלו צרורות לכל כיוון. הכל קרה נורא מהר. אני זוכר צעקה “רימון”, ואני שומע רימון נופל בערך מאחורינו, מתפוצץ. כולם על הקרקע שוכבים ואז היה עוד רימון. שוב צעקו וכל הזמן יש קרב יריות. החיל לידנו נפגע מרסיס כנראה, שכב על הרצפה. מחבל אחד איגף אותנו משמאל מכיוון השיח, אז יצאנו מתוך השיח אחורה לכיוון דרום, ואז נזרק רימון שלישי. “חטפתי אני מדמם, שמישהו יעשה לי חוסם עורקים” אומר קובי. נעמי גם חטפה אבל היתה בהכרה. אני שכבתי עם הפנים על האדמה, ומפה אני מפענח את מה ששמעתי.
ניסה לברוח דרומה, וצרור יריות מעלי
המחבל שאיגף אותנו ראה אותו וזה משך את תשומת הלב לכיוונו. לאחר הצרור שמעתי את חברי צועק ונופל כארבעה חמישה מטרים מאחורי. עכשיו המחבל מסתובב והוא מאחורינו- מאחורי נעמי, החייל ומאחורי. עוד רימון, עוד צרורות… הרגשתי שקיבלתי כדור בגב. אין לי מושג מה קרה בדיוק חוץ מכך שהרגשתי מכה אדירה בגב ואני משוכנע שאני מת עוד רגע, ושיחקתי מת באותו שלב.
צרור נוסף נורה ממש מעל ראשי, ואני מרגיש את נעמי הצמודה אלי מימיני, כתפה נוגעת בי, וההדף ותנועות הגוף שלה לא משאירים ספק: הצרור פגע בה.
אני שוכב ללא תזוזה, ללא נשימה, ומרגיש שקיבלתי כדור בגב עם חולצה לבנה מלאה בדם. אני אומר לעצמי – כעת יבוא הצרור שבא לסיים גם אותי. אני שומע עוד צרור והמחבל נופל שני מטר לשמאלי. אני מניח שהחייל שהיה מימין לנעמי, כנראה שחרר את הצורר ופגע במחבל שנפל שני מטר לשמאלי. אני שומע אותו מספיד את עצמו “אללה לאללה” ואז גניחה, ושקט.
לקבלת תוכן ריצה:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
חילוץ מהריצה ביד מרדכי
אני ממשיך לא לזוז, נושם נשימות שטחיות במודע כדי שהחזה שלי לא יעלה וירד. הזמן עובר. האצבעות שלי מתחילות להרגיש קור. עוברת בערך כחצי שעה נוספת ואז שוב קולות קרובים של ירי. שניים שלושה צרורות, ועברית: “תאגף תוודא שהם מתים, יש פה עוד אחד!”. הרמתי את הראש וראיתי שהם חיילים. צעקתי “פצוע, פצוע, אני פצוע”.
ראיתי את קובי מאחור שוכב על הגב עם פנים למעלה והיה ברור מצבו. גם את נעמי שרועה צמודה אלי ואני חש את אובדנה.
מרימים אותי לרכב אזרחי, שמעתי את החיילים שואלים את החייל שירה במחבל האם הוא במצב של להמשיך להילחם…. לא שמעתי את התשובה, כבר הייתי ברכב. טסנו לצומת יד מרדכי ושם כבר היו כמה אמבולנסים, ופינו אותי לברזילי. לאורך הפינוי הייתי בהכרה כל הזמן ושאלתי את הפרמדיק מה קרה לי. הוא ניסה להרגיע אותי, “אתה תהייה בסדר”. גזר את הבגדים, ראה פצע כניסה ולא מצא פצע יציאה. הגב נפוח ומדמם אבל לא אין פצע יציאה. מדדים, נוזלים וכו’ תוך כדי טיסה באמבולנס לבית החולים. בדיעבד התברר שיתכן שכדור או רסיס הרימון פילח את הישבן ברקמות הרכות שטחי, והמשיך לגב וניתר ממנו הלאה, שבר צלעות, עשה פצע ושטף דם אבל לא חדר ויצאתי אמנם עם צלעות שבורות וריאה עם קריסה חלקית, אבל יצאתי קל. בלי כלום.
לומר את זה
בית החולים היה בכאוס, מספר רם חיון: “ניצלתי. ידעתי בוודאות שהם לא איתנו. אמרתי את זה למי שניהל בשדרות את החמ”ל של הנעדרים והפצועים, שהוא חבר קבוצה שלנו. ביקשתי ממנו שאנשי מקצוע יבשרו למשפחות, לא אני. אני רואה את התכתובות בקבוצה, וכולם שואלים מה עם קובי ונעמי? המשפחות שלהם הגיעו אלי לבית החולים לשאול מה איתם? הגיע אחותו של קובי לשאול אותי, והגיע בעלה של נעמי לשאול אותי… אמרתי שהיה קרב וכולנו נפגענו, כולם נאחזו בתקווה שהם נעדרים.
אבל לא יכולתי לומר את זה… אני מבקש את סליחת המשפחות.”
מוקדש לזכרם
נעמי שטרית אזולאי, בת 52 במותה, משדרות. נשואה ליובל, ואמא לשלושה, מאמנת כושר ועבדה במרפאת שיניים.
קובי פריינטה, בן 43 במותו, נשוי לסיון אב לארבעה, תושב שדרות, בעל חברת פרסום “Front” ונותן החסות של הקבוצה.
