המכביה ה-21 חוזרת לארץ הקודש בשיא העוצמה. אירוע הספורט השלישי בגודלו עם ספורטאים מעולים מכל העולם. כמובן שכולם כשרים כהלכה – תגלית של ספורטאים.
10,000 ספורטאים, 60 מדינות, 42 ענפי ספורט. מי ידע שיש נבחרת ישראלית בקריקט? נטבול? הוקי קרח? לא אני, בכל מקרה. מי ידע שיש מספיק יהודים ברחבי העולם כדי להרכיב נבחרת שתתחרה נגד הנבחרת הישראלית ברוגבי 7? אם תשאלו אותי, אני סבורה שהיא הומצאה במיוחד לרגל המכביה.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
אנחנו עם סגולה
הכינוי האהוב למכביה על גופי התקשורת הוא האולימפיאדה של היהודים, ואכן האירוע השלישי בגודלו בעולם מתרחש באופן מסורתי שנה לאחר האולימפיאדה. אם טוקיו 2020 נערכה ב-2021, כך גם המכביה ה-21 נערכת ב-2022. לקראת המכביה של 2025 אספתי מגוון רעיונות יצירתיים נוספים לכינוי המכביה שאשמח להציע לגופי התקשורת: תגלית של ספורטאים, פאנג’ויה של אתלטים, קייטנה של יהודים, מחנה קיץ של תנועת מכבי ואיך לייצר תינוקות כשרים עם גנטיקה משובחת.
עצם הרעיון לקיים אירוע ספורט עולמי של יהודים בלבד הוא קצת, ובכן, הזוי, מוזר, ציוני ואפילו גזעני. אבל יש כל כך הרבה דברים שהייתי מבקרת בהתנהלות הכלכלית של המדינה לפני תמיכה חד פעמית בהפקות ספורט, שמבחינתי שתערך מכביה כל שנה. אירוע מרשים מאוד הרימו פה.
המכביה והאווירה
כשהתחרתי באליפות אס”א באילת, ארבעה ימים של תחרויות ליגת סטודנטים, הרגשתי כמו בפאנג’ויה, אבל של סאחים. בבוקר מתחרים באיזו תחרות איזוטרית, במקרה שלי אקוותלון, מירוץ שליחים ותחרות סאפ, ובערב רוקדים עם סטודנטים מכל הארץ. עברו כמה עשורים מאז שביליתי את החופש הגדול בקייטנה, אבל הנה היא עושה קאמבק. בין התחרויות במכביה הספקנו לשוט בסירת מירוץ, לטבול במעיין עם בירה צוננת ביד ולעשות סלטה באוויר בספורט ימי.
המתחרים המגיעים מחו”ל זוכים למימון הטיסות והאירוח בהשתתפות מכובדת של המדינה ושל המדינות מהם הם מגיעים. המשלחת הישראלית לא זוכה למימון כלשהו, מלבד ההשתתפות בתחרות עצמה שלא כרוכה בתשלום. בנבחרת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב זכינו למימון של המלון, מה שכבר לא מגיע לחברי נבחרת ישראל בשתי המכביות האחרונות.
אחרי כל הציניות והביקורת הסמויה והסמויה פחות – ולפני שנתחיל לכתוב קצת על טריאתלון ועל תחרות המכבי מן/וומן בה השתתפתי – אשתף ברצון שהיה אירוע אדיר, מיוחד ואף מרגש. חוויה שאקח איתי כל החיים.
בין התחרויות בסוף השבוע הטברייני, גיבוש בטבילה והתאוששות בעין שרונה
מכבי מן/וומן
כבר במכביה הקודמת נוסף מקצה המכבי מן/וומן שלמעשה מהווה את נבחרת ישראל בטריאתלון למכביה. השם מתכתב עם תחרויות האיירונמן העולמיות, בדומה לישראמן, גלילמן ועוד. מלכתחילה הוסיפו לו המארגנים סיומת א-מגדרית, ועוד בלועזית, באירוע כה ציוני. צעד מעט טרחני, אבל מאוד מתחשב ומכליל. מחכה כבר שנים שמארגני Ironman יעשו צעד מכליל דומה כאשר פחות מ-12% ממשתתפי תחרויות איש ברזל מלא הן משתתפות.
מקצה המכבי מן/וומן מורכב מארבע תחרויות, כאשר סכום הזמן הכולל שלו בארבע התחרויות הוא קצר ביותר, משמע הוא המהיר ביותר, זוכה בתואר הנכסף. על מנת לקבל את הקריטריון להשתתפות במכביה, נדרשו הטריאתלטים להגיע באחד משמונת המקומות הראשונים בעשור שלהם (איחוד של שתי קטגוריות גיל). המיקום נקבע על פי הביצוע בשתי תחרויות מתוך שלוש התחרויות האחרונות בליגת הטריאתלון ראשון לציון (ספרינט), תל אביב (אולימפי) ואשקלון (ספרינט).
בכל תחרות, מלבד תחרות הטריאתלון, מתחרים הטריאתלטים מול שחיינים, רוכבים או רצים כמו כל מתחרה אחר. לפי התכנון אנחנו אמורים לזנק כאחד המתחרים ולהתמודד באותה קטגוריה על אף שאנחנו מתמקצעים בשלושה ענפים במקביל. אני מאוד אוהבת את הרעיון ואת ההזדמנות להזכיר לנו כמה אנחנו כטריאתלטים, בינוניים בכל אחד משלושת הענפים. רק כשמחברים את שלושת הענפים יחד – אז אנחנו פתאום שווים משהו.
במהלך שבוע המכביה, כל תחרות מתקיימת ביום אחר ובמיקום גאוגרפי אחר המפוזר ברחבי הארץ. התייצבות בכל אחת מהתחרויות היוותה את האתגר הראשון אותו לא צלחו כל המשתתפים. להגיע להתחרות במכביה כמתחרה מגרמניה, צ׳ילה או ארגנטינה זו חוויה שונה מאוד מלהגיע להתחרות מתל אביב. בניגוד למתחרי המכביה משאר 59 המדינות המשתתפות שאינן ישראל, החוויה של הספורטאי הישראלי שונה מאוד מחוויה אולימפית, בעיקר כי אני לא לקחתי שבוע חופש כדי לטוס למדינה אחרת במימון חלקי ובשאר הזמן להתהפך מהבטן לגב.
הזינוקים המאוחרים באמצע השבוע היו אתגר גדול בפני עצמו לאנשים עובדים במשרה מלאה. לא הייתי מופתעת אם הבוס שלי היה מפתח רגשות אנטי ציוניים לאחר שהזינוק שלי לתחרות הנג״ש בחדרה נקבע לשעה 9:24 ביום רביעי, כאשר ישיבת הצוות מתחילה בשעה 10:00. היו לא מעט ספורטאים שוויתרו על הקריטריון שהשיגו בשל חוסר היכולת להיעלם מהעבודה ומהמשפחה לשבוע.
באופן אישי, אני מזנקת למכביה שבועיים לאחר תחרות איש ברזל באוסטריה (לשם הלכו כל ימי החופש שלי דרך אגב). האיירונמן היה תחרות היעד אליה התכוננתי בחודשים האחרונים, ואת המכביה אני עושה ללא הכנה מיוחדת כהזדמנות לעוד זינוקים על הדרך וחוויות מיוחדות.
חלק מחברות נבחרת GOLDENTRI במכבי וומן. מימין לשמאל: נעה כפרי, עומר קונפינו, ענבר זהבי.
ריצה
המכביה נפתחת עבורי בתחרות חצי מרתון ירושלמי. יום לפני כן התקיים טקס פתיחה חגיגי בירושלים שהיה נראה מושקע ומרהיב, אבל עדיין נותר לי טעם מסדרונות תת קרקעיים חנוקים מתחת לאצטדיון טדי ומתחת לארנה עם תורים בלתי נגמרים לטובת 2 שניות של תהילה מטקס הפתיחה של המכביה הקודמת, אז ויתרתי על אירוע הפתיחה השנה. מהתרשמות חברי לנבחרת ישראל בטריאתלון במכביה, היה טקס מרים עם אווירה מצוינת והופעות מרימות עם קהל אוהד – 1,300 חברי נבחרת ארצות הברית למשל. אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להפסיד עוד יום עבודה בשבוע המטורף הזה לטובת … טקס.
חצי המרתון היא התחרות היחידה מבין הארבע שפתוחה להרשמה לציבור הרצים הרחב, מה שהפך אותה לתחרות המונית הרבה יותר. אין מה להשוות מול הרבבות של מרתון ירושלים, אבל בהשוואה לשאר התחרויות במכביה, זו היתה צבעונית, רועשת והומה הרבה יותר. ריצה של 21 קילומטר זו גם התחרות הארוכה ביותר בהשוואה לרכיבה של 25 ק”מ, טריאתלון ספרינט או שחיה של 3 ק”מ, כך שהפער הנפתח בריצה, קשה לצמצום בתחרויות הבאות. מאחר ואנחנו נמדדים על הזמן הכולל שלוקח לנו לסיים את כל ארבע התחרויות, פתיחה רעה בריצה תחתום את הגולל על תואר המכבי מן, ולהפך.
אנחנו נדרשים לאסוף את הערכה לכל תחרות ותחרות בנפרד, ממש לפני הזינוק או ביום לפני בהתראה קצרה. מארגני המשלחת, ענר שרמן וארז כהן, עושים לכל הישראלים בייביסיטר מעורר הערצה בתחום המנהלות. פעם ראשונה שלי ברכבת לירושלים שמגיעה כמעט עד קו הזינוק בנוחות רבה. האווירה טובה, מלא מעודדים וריצה משותפת של כל נבחרת המכביה של בנות GOLDENTRI. בעליות ענבר זהבי, המאמנת הראשית של קבוצת הטריאתלון GOLDENTRI, מדלגת בקלילות למעלה ואנחנו מנסות להדביק את הפער בירידות. אם מישהו רואה את הריאה שהשארתי בכניסה לעיר העתיקה מצד עיר דוד, שישלח לי הודעה בבקשה. האפקט האמיתי של חצי מרתון ירושלים, עם עליות וירידות אכזריות של תוואי העיר, מורגש רק למחרת. אין זמן להתאושש, פחות מ-36 שעות לזינוק לתחרות הבאה. עכשיו המכביה מתחילה.
אלי סופר בשער הסיום של טריאתלון המכביה.באדיבות המכביה – איתמר גרינברג
רכיבה נגד השעון
בתחרות הנג”ש התחושה הייתה כבר אחרת. יותר אינטימית, יותר בוטיקית. רק מתחרי המכביה באופניים ובטריאתלון. אני חובבת מאוד תחרויות של איגוד האופניים. כבר בכניסה למתחם הזינוק רואים רמה גבוהה של הפקת אירוע עם מוזיקה, מחצלות, מים צוננים, איזוטון בשפע, שקיות אוכל מפנקות שלא ראיתי כדוגמתן באף מירוץ (גם כריך, גם יוגורט, גם שתיה – במה זכיתי?!). יופי של ארגון שמאפשר גיבוש של חברי הנבחרת ושל המתחרים מחו”ל. אני פוגשת במתחרים מתחממים על הטריינר באוהל מוצל. חימום זה בהחלט צעד הכרחי כשמזנקים בשעה 9:30 בבוקר ב-34 מעלות.
זינוק מבמה מוגבהת עם כל הציוד האווירודינמי, משל היינו רוכבי פרו ולא כאילו השאלנו וגיבבנו גלגלי דיסק וקסדות מכל הבא ליד. תחרות נג”ש זה משהו שיוצא לי לעשות רק במכביה, לצערי. נג”ש קצר, קורע וכיף. חבל שהארבע הראשי שלי עדיין לא מדבר איתי, למרות שאפילו הספקתי להכניס עיסוי קל בין חצי המרתון ביום שני בלילה לבין תחרות הנג”ש ביום רביעי בבוקר. הכי קרוב שהגעתי להרגיש כמו ספורטאית מקצוענית.
כמו בכל מכביה, הזינוק של המקצה מתחיל מחור לא ידוע אבל עם תגליות לא קטנות. במכביה הקודמת, אז זינקנו מהישוב חרב לאת בחלק הדרומי של כביש 9, שם גיליתי שיש במדינת ישראל מוזיאון לאופניים. השנה הזינוק היה מפארק אקו בחדרה לאותו כביש 9 שחוצה את המדינה ממזרח למערב. 25.6 קילומטר על כביש רחב, סלול ודי שטוח. מזל שיש תחרויות, אחרת לא היה שום סיכוי שאכנס לחדרה מרצוני החופשי.
הרוכבים מוזנקים בהפרשים של 30 שניות החל מהשעה 7:00 בבוקר מהזקן לצעיר. מה שמעמיד את זמן הזינוק שלי על 9:24 בבוקר ואת הטמפרטורה בשמש על 34 מעלות של כבשן בתוך קסדת נג”ש לא מאווררת. מזל שמתוך סאונת האדים הזו לא רואים היטב את המספרים המשפילים על השעון. עוד לא ניסיתי אימון רכיבה בתוך סאונה, תמיד יש פעם ראשונה.
בדיוק חצי מהרוכבות בקטגוריה כלל לא מתייצבות לזינוק, כך שאנחנו מוזנקות בהפרשים של דקה. חייבת להיות דרך לסדר את הזינוקים בצורה יותר אינטליגנטית. במקום שיהיו חורים רבים בהזנקות בשעות הקרירות והנעימות של הבוקר (בהן לא התחיל עוד לו”ז הזומים והפגישות בעבודה).
משום מה, הקטגוריה של מתחרי המכבי מן/וומן מופרדת מהפודיום של הרוכבים. קצת מבאסת אותי אינפלציית המדליות, הייתי שמחה להיות מושפלת כראוי על ידי מתחרות רוכבות מקטגוריית הגיל שלי ולא רק על ידי הוואטים שאני לא מצליחה להפיק לפי השעון. ובריצנות, אלו חוקי הפורמט, לא? ברכיבה מתחרים מול רוכבים. בשחיה מול שחיינים. תנו לנו לשחק את המשחק עד הסוף. לעמוד בחוקי ה-UCI, לזנק יחד עם הרוכבים באותה שעה עם תנאי רוח וטמפרטורה זהים ולמשוך את עצמנו לקצה כמו שתחרות נג”ש אמורה לעשות.
אורית סמית’, מקום שלישי מכבי וומן גילאי 40-49. ענבר זהבי, מנצחת המכבי וומן גילאי 30-39 ונעה כפרי מקום שני 30-39.
טריאתלון
תחרות ראשונה של טריאתלטים בלבד, כולם מתחרים במכבי מן/וומן (או לפחות אלו ששרדו את התחרויות עד כה). מאחר וסוף השבוע מתחיל ונגמר בטבריה, והתחרות הבאה מוזנקת ביום ראשון ב-5:30 בבוקר, החלטנו להעביר את סוף השבוע כולו לחופי הכנרת. חבל על הבזבוז של יום שבת, אבל בכל זאת אי אפשר לצפות אחרת מאירוע כזה יהודי. מהטריאתלון המשכנו לסוף שבוע של מסיבת פיג’מות אחת גדולה שהחזירה אותי אחורה הרבה שנים. הגיבוש ותחושת המשפחתיות היא הזיכרון הכי חזק שלקחתי איתי הלאה מהמכביה הזו. במכביה של 2013 המדינה מימנה גם את המלונות של נבחרת ישראל, נזכרתי שהגעתי באישון ליל מהבסיס והתגנבתי על קצות האצבעות לחדר של מר וגברת סרויה, מנסה לא לעשות יותר מדי רעש לספורטאים הרציניים. אז היתה תחושה של מחנה קיץ, קייטנה ובעיקר גיבוש של הנבחרת הישראלית עם ספורטאים שאנחנו אמנם מכירים היטב בפרצוף, אבל לא תמיד זוכים לשוחח עימם.
באדיבות המכביה – איתמר גרינברג
טריאתלון ספרינט מוציא ממך כל טיפת אנרגיה כאשר בכל דקה ודקה את עובדת על מאה אחוז או שאת לא במשחק. אין מקום לטעויות. אני סוטה מעט שמאלה מהדבוקה ומתעוררת מאוחר מדי להבין שאיבדתי אותה על ההתחלה ומאבדת את הרגליים שישבתי עליהן. אין באמת אופציה לעשות טריאתלון ארוך יותר בשלהי יולי בישראל. באופן כללי, הרעיון לקיים טריאתלון ביולי הוא אמיץ, על גבול הלא הגיוני. אבל עובד. מאז טריאתלון המכביה של 2017, הספקתי להשתפר ולהתאהב בשחיה וברכיבה, כמו גם להידרדר בריצה ולכן כבר קשה לי להצביע על ענף מועדף עבורי. על כל פנים, שמחתי שמזג האוויר בטבריה בכלל מסוגל להיות נעים בחודש יולי. ניצלתי את ההזדמנות לחסוך עוד חצי שניה בשטח ההחלפה של T2 ולרוץ בלי כובע ובלי משקפי שמש כי כבר ככה פיגרתי בכמעט חצי דקה מאחורי ענבר זהבי.
מסיימת את התחרות בלי טיפת אנרגיה מיותרת בגוף ושמחה שמסיבת הפיג’מות בסוף השבוע שלפני כוללת לו”ז שנ”צים קשוח. לא נחתי מנוחת צהריים כל כך הרבה חודשים, והקימה היומית לאימוני איש הברזל בחודשים האחרונים בקידומת 4 בבוקר, ובשבוע האחרון גם כן, פשוט הפכה אותי לזומבי לאט לאט. כשאנשים אומרים “מכונה” לזה הם מתכוונים, כנראה. מתגעגעת לאווירה הפסטורלית של מתחם הסיום של איגוד האופניים, מה נסגר עם הפירות היבשים באולם הממוזג, איגוד הטריאתלון?
בשונה מתחרויות טריאתלון לאורך העונה, כל המתחרים פה הם הכי טובים בקטגוריה ולכן הרמה הממוצעת גבוהה מאוד בכל הקטגוריות וזה כיף אדיר. בקרב מדינות העולם יש שוני רב. חלק מהמדינות קבעו קריטריון ורק מי שעמד בו הצליח להתברג לנבחרת הלאומית של המכביה, וחלק מהמדינות חיפשו בנרות מישהו שימלא את הסלוט הפתוח ויסכים לנסוע עד ישראל. גם אם המישהו הזה בחיים שלו לא עשה טריאתלון ולא מבין למה צריך לרשום לעצמו על הגפיים מספרים. בסיום הטריאתלון ספורטאי נבחרת ארגנטינה, שהיא ללא ספק הנבחרת השמחה ביותר, יוצרת מעגל אנושי בתוך המים ומתחילה לשיר את ׳התקווה׳ בצעקות של אושר ואדרנלין. אני גם רוצה ממה שהם לוקחים.
היו שקיוו שהתחרות הרביעית והאחרונה במקצה המכבי מן/וומן תתבטל בשל זיהום שהתגלה שבוע לפני כן לחופי הכנרת ובשל טמפרטורת מים גבולית של 28-29 מעלות, כאשר מעל 30 מעלות טמפרטורת המים נחשבת גבוהה מדי לקיום משחה. התקווה בקרב הטריאתלטים שאינם שחיינים התנפצה וזינקנו בשעה 5:30 בבוקר למשחה. הקטגוריות בהן התחרנו היו מאוחדות לטריאתלטים ולשחיינים, רק שהזינוק מופרד ומתבצע בהפרש של שעה, צעד מעורר תמיהה. תזניקו אותנו ביחד, תנו לנו להתחרות ראש בראש כמו שצריך. בטח אם נותנים לשחיינים לישון עוד שעה ולזנק ב-6:30 כאשר הם מסיימים הרבה לפני הטריאתלטים ואין סכנה ש”נדרוס” אותם.
באדיבות המכביה – איתמר גרינברג
ארבע הקפות של 750 מטר ללא יציאה מהמים, אותו מסלול הטריאתלון בו שחינו שלשום. הפעם לשם הגיוון הופכים את כיוון ההקפה מיום שישי, ואנחנו שוחים את הלג הראשון מול השמש העולה מעל ים כנרת. מראה קסום ורומנטי, אך מסנוור ואני שמחה שמשקפת ה-ORCA שלי כהה וחוסמת את קרני השמש. 3 קילומטרים של הכנה טובה לאיירונמן טבריה. מקווה שהשנה הכנרת תהיה רגועה כמו במכביה.
אנחנו נדרשים להפקיד תעודת מזהה (ממש תעודה פיזית!) כדי לוודא שכולם אוספים אותה בסיום ואף אחד לא נותר במים. בנוסף, מבקשים מאיתנו להוריד את השעון, שכן התחרות מצייתת לחוקי FINA. בסיום השחיה קיבלנו שקית עם סנדוויץ’ גבנ”צ, תפוח, בקבוק שתיה וחטיפים. תרשמו אותי לקייטנה של איגוד השחיה בקיץ הבא בבקשה. לאחר המעבר בקו הסיום, הרמקולים מתחילים להשמיע להיטים מקום המדינה ואני נסחפת לריקוד הורה במעגלים על הדשא של חוף גיא, לבושה בבגד ים יחד עם מתחרים מכל העולם וחברותיי לקבוצה. ככה מסיימים מכביה!
סיכום
בסיום האירוע, מתקיים מנהג מסורתי של החלפת נוזלי גוף סמלית עם חולצות רכיבה וריצה ספוגות זיעה בין הנבחרות. המטרה של המכביה הושגה: לאפשר ליהודים ברחבי העולם לדרוך במדינת ישראל, להראות להם כמה כיף פה בקיץ וכמה הספורט הלאומי ברמה גבוהה. כך שיעלו לארץ או לפחות יעשו Jewish babies. ועל הדרך, אם אפשר, לקדם קצת את הספורט בישראל ולהביא אותו לקדמת הבמה והשיח לשבוע אחד.
