כאילו איש ברזל זה לא מספיק קשה? לא מספיק כואב לי להיות 11.5 שעות על הרגליים? הבטן שלך עדיין לא ברוגז מרוב ג'לים? הרגליים לא התנפחו וכואבות ברמה של נמק? עדיין לא שאלת את עצמך מספיק פעמים "בשביל מה אני צריכה את זה"? אז בואו נאריך את התענוג בכמה שעות וניתן הזדמנות למשוך את זה עוד. נרשמתי בכל זאת, כי אין ברירה, ישראמן אני באה.
טיפוס מצטבר של כמעט 3,000 מטר ששליש ממנו מתרחש בשעה הראשונה של הרכיבה, רוחות מדבר עצבניות, כפור ולסיום מרתון שמתחיל ב-10 ק"מ של ירידה תלולה. למה מגיע לי כל הטוב הזה?
בטח בעולם של היום בו יש תחרות איירונמן ממותגת Ironman בארצנו הקטנטונת. בואו נכיר באמת, תחרות בלי סלוט הופכת להרבה פחות מעניינת/ כי את כל אנשי הברזל מעניין לפתע לנסות להשיג סלוט, מאשר להתחרות בתחרות שמתהדרת בזה שהיא אחת התחרויות הקשות ביותר בתפריט תחרויות איש הברזל. תירשמו אותי גם לסרט הזה, נשמע משובח ביותר, כמו סרט של טרנטינו. מילא כשמדובר בטריאתלטים קלי משקל, חובבי טיפוסים, שרק מחכים לצבור עוד מטרים של טיפוס על המסלול. אבל מה יש לי לחפש שם? כבר בגיל חודשיים יצאתי מכל אחוזוני הגובה והמשקל לפעוטות, והמצב מאז לא השתפר.
ישראמן – יש מה לספר
מאחורי כבר ארבעה חצאי ישראמן, ופעם נוספת (וראשונה) בה התחרתי בשלשה ברכיבה. זה יהיה הזינוק השישי שלי לתחרות שהולכת ומתחבבת עליי יותר ויותר בכל שנה. אז למה להרוס? כבר יש לי מספיק סיפורי מורשת קרב לספר לכל החיים מתחרויות הישראמן. כולל את השנה בה היה אירוע של הטייסת ביום חמישי בערב, בסופו עליתי על אוטובוס אגד מהתחנה המרכזית בתל אביב, ירדתי באילת בשעה 4 וחצי בבוקר, עליתי על החליפה וצעדתי לקו הזינוק טרוטת עיניים אחרי לילה לבן מכווצת ליד החלון הקפוא.
יש גם את התחרות בה נפלה לי השרשרת ונאלצתי לזכור בכל רגע נתון באיזה הילוך אני נמצאת כי הייתי עם קסטה של 11 הילוכים על אופניים של 10 הילוכים? וזו שהתפוצץ לי נים של דם באף במהלך התחרות ומחיאות הכפיים בכיכר מרידיאן וכולם השתתקו מרוב חרדה כשעברתי בה עם פרצוף מלא דם בריצה? אני לא מבינה למה עושים סיפור כל כך גדול ממזג האוויר, יש לי סיפורים מספיק נוראיים שאני מייצרת לבד ללא עזרה חיצונית.
אז מה אני עושה פה? אין לי עמוד שדרה?
ככל שהחודשים חלפו, בתור מאמנת ב GoldenTri, הבנתי מבלי אומר ובין השורות, שדרישות התפקיד המינימליות כוללות ישראמן מלא ברזומה. ככה זה שפעמיים סגנית הישראמן ענבר זהבי היא המאמנת הראשית, הבוסית שלך. אז קיפלתי את עמוד השדרה לתנוחת אירובר קומפקטית, ומצאתי את שמי מתנוסס ברשימת המשתתפים זמן קצר אחרי זה.
במה תכנית האימונים היתה שונה מההכנות לתחרויות איש הברזל הקודמות? ביליתי עוד יותר זמן על האוכף וכל ירידה מהאוכף לוותה בריצת חילוף של שעה לפחות. ה"סטנדרט" והמינימום של רכיבת שבת שעמד על סביב ה-3 שעות, עלה ל-5 שעות. ולבסיס החדש מצטרפות ההשלמות. רכיבה לאימון, רכיבה מהאימון. יש הרבה להשלים. לא בטוחה עם מי אני משלימה ובמה חטאתי שאני צריכה לעבוד כל כך קשה על שלום, אבל משלימה עם המצב.
לעיתים הרגשתי שאחרי מה שהתכנית של ענבר מחוללת לי, לא יכול להיות יותר גרוע בתחרות. וכמובן שאני נהנית מכל רגע למרות שהתוכנית ושאר החיים שלי הפסיקו להיות חברות בשלב די מוקדם. הגעתי למספרים ולנפחים שלא ראיתי בחיים. בכל תחילת שבוע הייתי מסתכלת על התכנון השבועי ובטוחה שאראה אי הבנה או בילבול קטן. מעל ל-1,200 TSS שבועי. מינוסים שלא ראיתי מאז שפתחתי משתמש ב-Training Peaks. מינוס של 30 TSB, של 50 TSB.
ה-Training Peaks שלי הכריז על שביתה, כמו גם בן הזוג שלי, הבוס שלי והמרצה שלי לתואר. איכשהו כל העולם התנקז לסוף ינואר: ישראמן, שחרור של המוצר שעבדתי עליו בחצי השנה האחרונה ומבחן בביוכימיה של התא באוניברסיטת תל אביב – קורס שמכיל חומר בכמות בלתי נגמרת.
מוטיבציה נוספת להירשם ולהתאמן היתה הלחץ החברתי הקל, כלומר במילים מכובסות: החברים לדרך. התחרות עצמה היא יום אחד, מספר שעות. את רוב הזמן מבלים באימונים לתחרות. ומאוד חשוב מי צועד, רץ ורוכב בדרך הארוכה הזו. החיוכים תוך כדי האימון, החומוס והבירה אחריו מסייעים לעבור את התקופה העמוסה הזו בכיף ובחיוך. עוד דבר שהדבוקה בת 15 הספורטאים שמתאמנים יחד לישראמן מלא (לא כולל 2 שמתאמנים לאולטרמן והצטרפו לדבוקה), יכולה להסתייע בו הוא מברגה להידוק הברגים הרופפים במוח כל עוד הם לא נפלו לחלוטין.
בכל מקרה, לפני שלוש שנים לערך התאמנתי עם חבורת האנשים הזו לאיירונמן אוסטריה שנדחה, בוטל ושוב נדחה עקב הקורונה כך שנותרה בי תחושת החמצה והחלטתי לסגור מעגל ולהצטרף אליהם להרפתקה. כאמור, עמוד שדרה? אין. זו גם השנה השלישית שאני מקדישה את ההרשמה שלי כתרומה לעמותת "צעדים קטנים" שמקדישה את פעילותה למען ילדים עם תסמונת דושן ובקר. הגדילו לעשות חברי הקבוצה שחברו כולם לסיוע לעמותה ויחד אספנו לא פחות מ-46,000 ש"ח לעמותה.
אני מאוד אוהבת להתאמן, והרבה. באמת.
אבל אני עובדת במשרה מלאה כמנהלת מוצר בהייטק, ועוד עובדת כמאמנת, פאנליסטית, מרצה וסטודנטית. מתי כל הכיף הזה אמור להיכנס? גם בן הזוג שלי שאל את עצמו. כלומר אם היה פוגש אותי במהלך החודשים האחרונים והיתה ניתנת לו ההזדמנות לשאול.
אימונים לאיש ברזל מקצינים את תחושת ה-FOMO והג'ינגול האינסופי שקוראים לו חיים. לפעמים אני מרגישה שאני חיה חיים של שלושה אנשים נפרדים, במקביל, בגוף של בן אדם אחד. ברוב הפעמים כשאתם קוראים בלוגים של ספורטאים מקצועניים או מאמנים רציניים על איש הברזל, אתם שוכחים לקחת בחשבון שספורט זה הדבר המרכזי ואולי אף היחיד בחיים שלהם. גם כשספורטאים חובבנים כותבים סיכום תחרות, הם מתרכזים בפן הספורטיבי בחיים שלהם ומשמיטים את שאר המשקולות מהפוסט.
האם אני עובדת מספיק על המוצר שלי בעבודה? האם אני מלווה את המתאמנים בקבוצה מספיק? מאמנת מספיק? לומדת מספיק באוניברסיטה בשביל להצליח לעבור את המבחן? האם אני עובדת מספיק על ההרצאה שלי? על האתר שלי? מבלה מספיק זמן עם אלדר בן הזוג? עם המשפחה? עם סבתא? רצה מספיק? רוכבת מספיק? שוחה מספיק? התשובה להכל היא פשוטה וקצרה: לא.
לא מספיקה. לא מספיק.
על מנת להשיג איזון בחיים, בוודאות השקעתי פחות מ-100% בכל אחד מהכובעים אותם אני חובשת. במקרה הטוב, 80% בכל דבר, כלומר לא מספיק. הפעם אני יודעת שאת תכנית האימונים לתחרות עשיתי כלשונה.
חבל שתוצאת התחרות לא נמדדת בביצוע תכנית האימונים, כי ביצעתי אותה בצורה מושלמת. כל אימון ואימון בלי לוותר על מטר. דבר נוסף ושונה – סוף סוף התחברתי לאופני הנג"ש שלי, חיבור שלא היה קיים בתחרויות הקודמות. אולי כי הוחלפה זרוע הקראנק ל 170 מ"מ בהמלצת רזניק שהתעלמתי ממנה באלגנטיות בשנים האחרונות כי רכבתי תמיד על אופניים יד שניה מאיזה גבר תמיר.
כבר בתחרות האחרונה, הקאדנס שלי היה גבוה ב-3 סיבובים בממוצע לדקה (בטפוגרפיה הרבה יותר מאתגרת לשמור בה סיבובים גבוהים). זה קרה אחרי 3 שבועות רכיבה עליהם בלבד. עכשיו אחרי חצי שנה, הממוצע באימונים גבוה ב 5-10 סיבובים לדקה בממוצע, בלי אימונים מיוחדים וספציפיים לנושא. דוגמא נוספת היא שאני מוצאת את עצמי מסוגלת לשבת הרבה יותר זמן על האירובר בנוחות, כולל בירידות מהירות עד תומן, כולל האמבטיות החשופות לפרצי רוחות בכביש 12. איזה כיף. סוג של כיף.
באימונים לאיש הברזל בטאלין פיספסתי את כל המסכמות כי חטפתי קורונה בדיוק שלושה שבועות לפני התחרות, כך שלא ביצעתי אף אימון מסכם. לקראת איש הברזל באוסטריה הייתי חולה יום אחד בלבד, יום שישי, בדיוק על רכיבת האובר-דיסטנס הקבוצתית. השלמתי אותה לבד בצורה חלקית כשמערבלי בטון עושים לי פן לשערות ברגליים על השוליים של כביש 3 ביום ראשון, אבל זה לא אותו דבר. זו הפעם הראשונה שאני משלימה את תכנית האימונים בצורה מלאה. לפחות מאז שחזרתי מחודש חופש של ירח דבש לפני 3 חודשים. כשאני נשאלת אם אני מוכנה לזנק לישראמן מלא, אני לא מגמגמת או מהססת או חוששת, אלא עונה "כן!" בפה מלא.
שיהיה לנו בהצלחה בישראמן
שוונג והמארגנים הפיקו לקחים וצמצמו פערים עם תחרויות Ironman. רשימת חסויות וספונסרים ארוכה, ההכנה עם מפגש ברמה גבוהה עם בעלי קבוצות, בו נרשמה כל הערה והערה וטופלה. הנחת מצופים נוספים בשחיה על מנת להקל על הניווט, בדומה למה שנהוג בתחרויות Ironman ושעות זינוק מאוחדות לגברים ולנשים ולא בנפרד. רק חבל שחוברת התחרות יצאה ברגע האחרון, 5 ימים לפני הזינוק.
בהצלחה לכל המתחרות והמתחרים. נתראה על קו הזינוק!
מאת: נעה כפרי
צילום: תמיר בוגין, אלדר דמארי, ניר עמוס
אם אהבת את התוכן שלנו, שתף אותו לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שלך – הנה פה במלבנים האלה:
