אולטרה מרתון פיק 2 פיק: חווית משתתף בתחרות

פיק 2 פיק היא אחת מתחרויות ריצת שטח הקשוחות שיש בישראל. התחרות מתקיימת זו השנה השניה ברמת הגולן. 

שנה לא פשוטה עברה על מארגני ומפיקי האירוע שנדחה ביותר מ-5 חודשים מתאריך המקורי בגלל הקורונה. האם התחרות הצליחה לטפס אל הפסגה הפעם?

סיפורי גבורה מסמרי שיער

כבר ב-2019, בעודי נוסע בהסעה לתחילת המסלול של היירוס בירושלים בשעה 4 לפנות בוקר, שמעתי בכל מיני שפות את המילים “פיק 2 פיק”. בכל פעם שהמילים האלה היו נאמרות, באו אחריהם סיפורי גבורה מעוררי קנאה על תחרות אולטרה מרתון-ריצת שטח סופר קשוחה בתנאי מזג האוויר שלא יביישו אימוני יחידות עילית של קומנדו בתוואי שטח חסר רחמים. הסתקרנתי והחלטתי כבר אז שאני חייב לנסות – עם פתיחת ההרשמה עוד בפברואר 2020 נרשמתי למקצה האולטרה מרתון 75 ק”מ. אחרי כל מה ששמעתי על המרוץ לא יכול להגיד שלא רעדה לי היד כשלחצתי על “הירשם”.

ארוכה היא הדרך

יצרתי קשר עם המאמן והוחלט שהכי נכון יהיה להתחיל להתאמן כבר בקיץ 2020 על מנת שבתחילת דצמבר אני אהיה מוכן. כמעט 6 חודשי אימונים הביאו אותי לטייפר שהיה אמור להסתיים בתחרות, אבל אז באה הקורונה והראתה לכל העולם מי כאן הבוס. אולטרה מרתון פיק 2 פיק נדחתה ב- 5 חודשים כמה שבועות לפני שהספיקה להתחיל וכך מצאתי את עצמי רץ אולטרה אישית תוצרת בית בתאריך של האירוע המקורי.

לא ממשיכים לפני שמצטרפים:

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר משלוח פרסום ועדכונים

מארגני האירוע הודיעו אז שכל הנרשמים לתחרות המקורית אוטומטית רשומים לאירוע ה”חדש”, אבל כעבור זמן קצר הסתבר שלא מדובר כבר באותו האירוע – המסלולים הם כבר לא אותם המסלולים (זה הפך למרוץ מעגלי ולא מנקודה לנקודה) וגם המקצים הם לא אותם המקצים. השינוי העיקרי היה במקצה 75 ק”מ שהפך ל-80 ק”מ ולא טיפס לצוק מנרה, אבל גם בשאר המקצים בוצעו שינויים. לפי הסכם בין המשתתף למפיקי האירוע (גולדפיש), במידה והמשתתף לא יהיה מעוניין להשתתף בתחרות במועד החדש (5 חודשים מהמועד המקורי וכ-6 חודשים ממועד ההודעה על הדחייה), הוא יכול לבחור כל תחרות אחרת שגולדפיש מפיקים ולהעביר את ההשתתפות אליו. אם גם זה לא מסתדר – ניתן לקבל החזר כספי של 30% מסך ההרשמה. 

אפשר להבין את מפיקי האירוע שעמלו קשה על מנת להוציא אותו אל הפועל ולא קיבלו אישור מהמדינה לקיים אותו בלי פיצוי הולם על כך. אבל גם בתור משתתף, שהשקיע את כספו ומספר חודשי אימונים לא מבוטל וקיבל אופציה שנראתה אז די מפוקפקת, להשתתף באירוע “חליפי”, זה לא ממש שימח. כותב שורות אלה, בתור משתתף, החליט שאין כבר הרבה מה להפסיד מבחינה כספית ו-30% בכל מקרה לא ממש יצליחו לפצות על משהו וכך “גררתי” את ההשתתפות שלי למועד החדש כמו שגוררים משכנתא בבנק. באותו זמן החלטתי שלא להחליט באיזה מקצה אני ארוץ, אם בכלל, בתחרות ה”חדשה”.

שינוי מקצה

5 חודשים זו תקופה לא קצרה עבור רצי אולטרה מרתון והרבה דברים עלולים לקרות במהלכם. לא שפר מזלי ונפצעתי באולטרה האישית שלי והמצב החמיר במהלך האימונים אחריה. כך מצאתי את עצמי משנה את המקצה ל-30 ק”מ בתקווה שאצליח לפחות את זה. פניות במייל למפיקי האירוע נענו רק לאחר כמה ימים וגם לא כולן. למרות עלות רישום שונה במקצה ה- 30 לעומת זה ה- 75 ק”מ, לא הוצע כל זיכוי על ההפרש, אבל וויתרתי…

במהלך כחודש לפני התחרות המשתתפים גילו על שינויים נוספים במסלולים והדובדבן היה ביטול מוחלט של מקצה ה-80 ק”מ והעברת הרשומים אליו למקצה ה- 50 ק”מ. לא כל נותני החסות שרדו את משבר הקורונה וחלקם כנראה ביטלו את התמיכה שלהם בתחרות – מה שהפך את מקצה ה- 80 שהיה יחסית דליל משתתפים, ללא כדאי כלכלית והביא לביטולו. כאן טמון ההבדל הגדול של אירועים שנשענים על מפיקים מסחריים ונותני חסות לעומת מפיקים הנשענים על מתנדבים ואירועים חברתיים.

מתחם פיק 2 פיק בעין קיניא

המתחם היה אינטימי ומזמין. קצת פחות מזמין מזה היה מתחם חניית הרכבים, שלמעשה לא ממש היה קיים. בגלל בעיות קיבולת של המקום שהוקצה נסתם די מהר, החניה “גלשה” הרבה מחוץ לאזור וגרמה למטרד לא קטן לתושבי הכפר שבזמן האירוע ככל הנראה הכפיל את כמות האנשים שנכחו בו. למרות בקשות של המארגנים, הרכבים חנו בשני צידי כביש הגישה למתחם והאזור, שמלכתחילה לא נועד לנפח תעבורה שכזה, היה מאוד פקוק.

ערוץ ראנפאנל בטלגרם – מצטרפים פה!

חלוקת ערכות המשתתף התבצעה בשתי פעימות – האחת ערב לפני הזינוק לכל אלה שהחליטו לבלות את הלילה באזור, והשניה – כשעתיים לפני זינוק כל מקצה. המידע שזרם במספר ערוצים (ניוזלטר, פייסבוק והאתר הרשמי) למשתתפים ובאי האירוע היה לא עקבי ומבלבל. לא היה תיאום טוב בשחרור העדכונים החוצה וזה עוד הקצין בזינוק של מקצה ה- 15 ק”מ שהוקדם בחצי שעה די ברגע האחרון וגרם לחלק מהמשתתפים לאחר. שער הזינוק היה בעצם דו-כיווני והיה גם שער הסיום למסיימים שבאים מצידו החיצוני. 

מלבד דוכן אחד למכירת משקפי שמש לא נצפו עוד דוכנים וזה די משקף את רוח התקופה. מצד שני כמויות רכבי אמבולנס, אנשי מד”א ושוטרים התאימו יותר לפיגוע המוני מאשר לאירוע ספורט קטן וזה הרגיש מאוד חריג.

מבחינת סטטיסטיקה יבשה ומספרים (לכל הקטגוריות) מתוך אתר התחרות:

• במקצה 50 ק”מ – היו 137 משתתפים 
• במקצה 30 ק”מ – 140 משתתפים 
• במקצה 15 ק”מ – 141 משתתפים 
• במקצה 7 ק”מ – 45 משתתפים 

זינוק

לאחר בדיקת ציוד חובה שטחית, מקצה ה- 30 ק”מ על כל 140 משתתפיו, הוזנק בדיוק בשעה 6 בבוקר ונחיל הרצים התחיל להתפתל בין רחובות מנומנמים של הכפר הדרוזי עין קיניא. אחד משינויי הרגע האחרון במסלול המקצה היה בדיוק ביציאה מהכפר לשטח ועל המפה נראה כמו סתם קווים ישרים. בתדריך נאמר לסמוך על הסימון במקטע ואכן הסימון לא אכזב, למרות שלא היה קשר בינו לבין המסלול. עושה רושם שפשוט לא הספיקו לעבור כאן עם מכשיר הקלטה ולמפות את המסלול האמיתי והעדיפו לשחרר קובץ לא מעודכן. למזלם של הרצים זה היה פחות או יותר השביל היחידי באזור והיה קשה, אם כי לא בלתי אפשרי, ללכת לאיבוד.

פיק 2 פיק – מסלול ה30

תחילתו של מסלול מקצה ה-30 הוביל את הרצים דרך עין קיניא ומסעדה שככל הנראה היה סוג של אילוץ מצד ההפקה. עם כל מה שיש לאזור להציע מבחינת הנופים והשבילים, על פניו לא ממש הגיוני לרוץ על מדרכות הכפרים הדרוזים במקום בשטח. עד לתחנה הראשונה בכפר סורי נטוש זעורה, האזור והנופים לא ממש באו לידי ביטוי. ממסעדה ועד לתחנה השניה, שהייתה קצת אחרי נבי הודא (כ-13 ק”מ) המסלול היה כולו רק ירידה על דרכי עפר רחבות ומתפתלות עם נוף של עמק החולה ובתים של קריית שמונה באופק. 

החל מהתחנה השניה המסלול נכנס לשמורת טבע של נחל חרמון היפיפיה. הריצה עברה על גדות נחל חרמון שקיבל את פני הרצים במלוא עוצמתו, הציג זרימה מאוד יפה ואף נתן קרירות שכה היינו צריכים בשעה שעברנו שם. פה ושם הרצים פגשו מקבצי משפחות מטיילים שהשכימו קום וביקרו במקום כבר בשעה כה מוקדמת של היום. 

הטיפוס המאוד מתון בשמורה התחלף מהר מאוד בעין בניאס בטיפוס תלול וקשה למבצר נמרוד. אחרי 27 ק”מ מתחילת המרוץ לטפס 450 מ’ על פני 2 ק”מ ועוד במסלול מאוד טכני שדורש הרבה ריכוז, תשומת לב וכוח, היה לא פשוט, בלשון המעטה. הרבה אנשים נעצרו על מנת להסדיר דופק ונשימה. זאת הייתה לגמרי מלחמה, מלחמת הישרדות. כבר בסוף הטיפוס למבצר ניתן היה לראות את מתחם הסיום של התחרות ובכיוון נכון של הרוח, אף לשמוע את הכרוז.

במבצר נמרוד הייתה אפשרות למלא מים מהברזיה של המקום – משהו שהרבה מאוד משתתפים אכן עשו, כי העליה עד לכאן הייתה בשטח חשוף ובשעה הזו של המרוץ כבר היה די חם. התחנה השלישית והאחרונה, הועברה לכניסה לגן הלאומי – כקילומטר מהמקום בו היא הייתה צריכה להיות וחבל. מיקומה כ-2.5 ק”מ מהסוף היה די חסר תוחלת. היה נכון למקם אותה בתחילת הטיפוס למבצר נמרוד ומי שהיה חסר לו מים יכול היה למלא אותם בברזיה של המבצר וכך היה נחסך הצורך בעוד תחנה בין לבין.

המרשל שקיבל את הפנים המעוותות של הרצים העולים למבצר, בנסיון לעודד אותם, אמר שזהו, הסתיימו כל העליות ונשאר רק עוד קילומטר אחד. בדיעבד, היו עוד כמעט 3 קילומטרים עד לסיום וביניהם גם עוד כ- 110 מ’ של עליה קשה בתוך סבך צפוף של עצים ושיחים. חציית כביש 989 ליד נבי חזורי הייתה באמת המקום בו המגמה השתנת וכביש גישה לעין קיניא הוריד את הרצים לתוך מתחם התחרות.

בשעה שחציתי את שער הסיום (בשעה 10:50 לערך, וממש לא הייתי האחרון) כבר נערכו פודיומים של רוב המקצים. במקור טקס הסיום תוכנן להתקיים בשעה 12, זמן משוער, ובפועל, בשעה שהוא נערך, כחצי מהמשתתפים עוד היו על המסלול. האמת שיש בכך הגיון- הפודיומים מעניינים בעיקר את הראשונים ממילא, וכדי שלא יברחו דייריהם עד שיגיע זנב המרוץ, הגיוני לקיימם בלי חוסרים על הפודיום ממתחרים שברחו הביתה כי לא רצו להמתין. 

מהפוסטים והתמונות בפייסבוק גיליתי שכל משתתף היה יכול לקבל מדליית השתתפות, אבל זה לא ניתן כחלק ממסלול הסיום בשער כמקובל וחלק פספסו את זה.

סימון המסלול במקצה 30 ק”מ ותחנות רענון

לפחות במקצה ה- 30 ק”מ בפיק 2 פיק הסימון היה מצויין, מלבד מקום אחד בו הוא היה לא מספיק ברור/חסר – ביציאה משמורת נחל חרמון ותחילת טיפוס למבצר נמרוד. ברוב המקומות בהן היו פיצולי שבילים, הוצבו מרשלים ומכוונים. מלבד אי בהירות לגבי פשר המספרים על שלטי ההכוונה, שכנראה במקור ציינו את המרחק מתחילת המירוץ, כל השאר היה תקני וברור. 

במקצה הנסקר כאן היו בסך הכל 3 תחנות ריענון ושתיה. למרות מקרים של אנשים במקצה ה- 50 שהגיעו לתחנת מבצר נמרוד ולא היו בה מים, במקצה ה- 30 ק”מ, לפחות בזמנים שכותב שורות אלה היה בהם (זמנים של אמצע דבוקת המשתתפים), לא הורגש חוסר בשום דבר. 

עוד משהו שהיה מאוד מורגש ואי אפשר להאשים בו את המארגנים – הוויב בתחנות. ברגע שהתחנה מאוישת ע”י אנשים בשכר (היו בדרך כלל 2 אנשים בכל תחנה) ולא מתנדבים מקהילת הרצים או המשפחות שלהם, זה מאוד מורגש. אנשי התחנה בשכר פשוט עושים את מה שהם מתוגמלים עבורו – לתחזק את התחנה. במקרה של תחרויות או אירועים חברתיים אחרים – אנשי התחנה הם לרוב מתנדבים מקהילת הרצים והם שם בשביל לתחזק את הרוח של כל המגיעים אליה. הם לא רק יעזרו לרץ שלפעמים בקושי מצליח לפתוח את אבזמי התיק בשביל להוציא שקית למלא בה מים, הם גם ידאגו לשאול אותו איזה אוכל הוא מעדיף, מה לתת לו לדרך, איך הוא מרגיש ובמקרה הצורך גם לתת לו אפילו חיבוק (!). לצערי, Peak to Peak לא זכתה בהרבה מתנדבים (הריחוק מהמרכז שבו מרוכזת רוב הקהילה נותן את אותותיו) וחבל. זה אולי המקום לעודד אנשים כן להתנדב ולתת מעצמם לטובת חברים וקהילה.

נכון לרגע כתיבת שורות אלה (כיממה לאחר המירוץ), טרם עלו לאתר תמונות המירוץ. אני אגב, מלבד מתחם התחרות ויציאה ממבצר נמרוד, לא ראיתי עוד צלמים לאורך המסלול בשטח.

פיק 2 פיק 2021 – סיכום

למרות הדחיה, הביטולים והצימצומים, אולטרה מרתון פיק 2 פיק יצא אל הפועל ורק על זה מגיע למארגנים שאפו. תחום הפקת האירועים בארץ קשוח לכשעצמו וכשמדובר בהפקת אירועי שטח הקושי אף גדול יותר. בשנה האחרונה, חוץ מבעיות קורונה, ישראל גם זכתה לאי יציבות שלטונית שלא הכרנו וכתוצאה מכך גם להעדר תקציב. גופים ממשלתיים (כמו משרד התרבות הספורט, מועצות מקומיות, משרד התיירות וכו’) לא קיבלו תקציבים וכתוצאה מכך ביטלו את תמיכתם באירועים ותחרויות. אולטרה מרתון פיק 2 פיק הייתה אחת הנפגעות. מי שעבורו התוצאה והתחרות חשובים – ידע להעריך את ההצלחות ולסלוח על הפספוסים למפיקים. למרות הביקורת, חשוב שאירועים כאלה ימשיכו להתקיים ואנחנו – קהל רצי שטח, נמשיך לתמוך בהם.