נולדנו לרוץ? או שאולי זו טעות ובכלל נולדנו לנוח?

אור דלח25 ביוני 2020

רבים מאיתנו שמעו על ספרו הנודע של כריסטופר מקדוגל “נולדנו לרוץ”- רב מכר עולמי בו מתאר מקדוגל את הריצה כחלק מהאבולוציה וכדבר שטבעי לנו. הדיון העיקרי סביבו הוא על הריצה היחפה, אולם יש משהו בסיסי יותר, אחר לגמרי, ששווה לדבר עליו סביב הטענה שנולדנו לרוץ- אולי בכלל נולדנו לנוח? בכתבה הבאה נסקור שני מאמרים הבוחנים את הקביעה הזו וננסה להגיע גם למסקנות:

הספר של מקדוגל מספר על שבט הראראמורי, ילידים אמריקאיים שחיים היום במקסיקו, אשר נוהגים לרוץ מאות קילומטרים כדי לצוד ולשחק. מספר רצי סיבולת, כולל מקדוגל עצמו, ערכו תחרות עם בני השבט למרחק של 50 מייל (80.47 ק”מ), הספר מתאר את יכולתו המפוארת של האדם לרוץ, עד כי בעצם הוא נועד לכך ואפילו יכול להנות מזה. מקדוגל הוא עיתונאי ולא מדען, ומבסס את מסקנותיו בעיקר על חוויותיו האישיות, ועל כן עולה השאלה האם טענה זו נכונה גם מבחינה מדעית?

עמוד הטלגרם של ראנפאנל- אחלה טיפים מחכים לכם שם

למה נולדנו לרוץ?

במאמרו של צ’ידמבארם (2018) הוא בוחן את האבולוציה של האדם. התיאוריה המקובלת היום היא כי האדם שייך ברובו למיני ההומו והספיאנס. לפי תיאוריה זו מקורם של בני האדם המודרניים הוא באפריקה, כאשר האחרונים שבהם עזבו את אפריקה לפני 50-70 אלף שנה והתפזרו בעולם. בכל זאת שבטים רבים של ציידים עדיין חיים כיום באפריקה, ביניהם אנשי שבט הקונג, ועולה השאלה האם אורח החיים שלהם יכול לאשש את התיאוריה שאכן נולדנו לרוץ?

במחקר שבוצע על אנשי הקונג נבדק מה “הרווח” הקלורי שצייד מרוויח מציד אנטילופה. לאחר חישוב ההוצאה האנרגטית מהציד נמצא כי אנטילופה אחת יכולה להזין משפחה שלמה למשך 6.7 עד 11.2 ימים. כלומר הצייד קיבל תגמול ישיר (מזון) על עבודתו הקשה.

האדם-צייד לא היה מהיר מהחיות, אלא היה בעל סיבולת וויסות תרמורגולטורי (ויסות טמפרטורת הגוף) טובים יותר משל רוב החיות. הוא היה צד חיות בשיטה שמכונה “ציד התמדה”, כלומר רודף אחריהן בקצב איטי עד שהן היו מתעייפות וחוטפות מכת חום, ואז צד אותן.

ההתאמות של האדם הזקוף לריצה

אם נשווה את גוף האדם לגוף החיה, נבחין במספר הבדלים. בניגוד לכל החיות שהוא צד, האדם הולך על שתיים. הליכה על שתיים היא כביכול לא מנח אידיאלי כדי לצעוד קדימה, היא בולמת את התקדמות הגוף ומייצרת עומסים עליו. בשביל להתמודד עם העומסים האלה יש לנו גידים ורצועות בכף הרגל שתפקידם לספוג את העומסים, וכמו קפיץ לשחרר אנרגיה בחלק השני של הצעד. לדוגמא, נשווה את נקודת החיבור של גיד האכילס אצל האדם לעומת קוף ההולך על שתיים. אצל האדם נקודת החיבור של גיד האכילס לעקב (בקלקנאוס) קצרה מאשר אצל הקוף. בכך גיד האכילס אצל האדם מאפשר אלסטיות ותורם לחיסכון באנרגיה, מה שמקנה לו יכולת ריצה טובה יותר לעומת הקוף (שיכול בעיקר ללכת). בנוסף, אצל האדם פלג הגוף העליון עוזר להתמודד עם התנועה הסיבובית של הגו בריצה, ובכך מסייע לייצב את הגוף. באשר למנגנון ויסות חום הגוף- לאדם יש יכולת הזעה מפותחת שמקררת את הגוף בצורה יעילה, לעומת ההולכים על ארבע שמקררים את גופם בעיקר דרך הפה. אצל בעלי החיים מתקיים יחס ישר בין קצב הנשימה למהירות הריצה, כלומר ככל שהם מגבירים מהירות, כך הם צריכים להתנשף מהר יותר ואז לא יכולים לבצע ביעילות את קירור הגוף דרך הפה. בזכות כל אלה אנשי שבט הרארמורי למשל יכולים לרוץ למעלה מ-300 ק”מ מבלי לעצור, לעומת החיה הניצודה שתתעייף ותקבל מכת חום.

נולדנו לרוץ או נולדנו ערמומיים?

כנגד כל ההסברים האלה עומדות הטענות שדווקא העקשנות, האינטיליגנציה והערמומיות של האדם הן אלו שהקנו לנו את היכולת לצוד, ולא הכישורים האירוביים שלנו. נאלצנו לרוץ כי לא הייתה לנו ברירה ולא כי הגנטיקה שלנו היא זו שהביאה אותנו לכך. יתכן וריצת סיבולת היא יכולת שהאדם רכש בעקבות תכונות אבולוציוניות שהתפתחו עבור מטרות אחרות. כמו כן, ההשוואה בין השבטים הנחקרים היום כמו הראראמורי והקונג לבין אדם הקדמון היא לא מדויקת. לשבטים הנחקרים היום יש מוח, שפה וכלי נשק מפותחים יותר ממה שהיו לאדם הקדמון, מה שעוזר להם בציד.

אור דלח כותב הכתבה במרוץ בחו”ל

למה נולדנו לנוח?

האנתרופולוג האמריקני דניאל ליברמן הקדיש חלק ניכר מהקריירה שלו למחקר כיצד האבולוציה הפכה את האדם לאחד מרצי הסיבולת הטובים שבבעלי החיים. בשנת 2016 פרסם ליברמן מאמר שזכה לשם “נולדנו לנוח”, בו הוא מראה כיצד אותה אבולוציה ביססה אצלנו דווקא את הנטייה לעצלנות.

קצת נתונים- היום בארצות הברית כ-40% מהנשים, 35% מהגברים ו-17% מהילדים סובלים מהשמנת יתר. פעילות גופנית היא חשובה, תורמת לאריכות ימים, לשיפור באיכות החיים, ויעילה במניעת מחלות כמו סוכרת, מחלות כלי דם, מחלות נוירולוגיות, מחלות מטבוליות כמו אוסטאופורוזיס ואפילו מסייעת במניעת כאבים אורטופדיים כמו כאבי גב ובעיות מפרקים. כל המחלות האלה הן מחלות מודרניות. הן לא היו קיימות בעבר כי הפעילות הגופנית יצרה איזון בגופו של האדם ומנעה אותן.

אז מדוע רוב האנשים לא עושים פעילות גופנית?

ליברמן אומר שאמנם נולדנו לרוץ, אבל גם נולדנו לנוח. איך זה מסתדר ביחד?

לאדם הקדמון לא היה איפה לשמור את האוכל שאותו הוא צד. היו ימים בהם היה לו שפע של אוכל והיו ימים בהם לא היה לו מה לאכול. לכן הוא היה חייב לשמור על האנרגיה ולא לבזבז אותה לשווא. כל עוד היה אפשר- הוא היה נח, אוכל וחוסך באנרגיה. לכן, הוא לא היה יוצא לרוץ שלא למטרות הישרדות. בנוסף, האדם הקדמון היה מקבל תגמול (מזון) על הפעילות הגופנית שביצע, ואילו בעולם המודרני התגמול עבור פעילות גופנית אינו מיידי והוא פחות משמעותי.

עד המהפכה התעשייתית שהחלה במאה ה-18 האדם היה פעיל מאוד מבחינה גופנית. מאז, פחת בהדרגה הצורך האבולוציוני בפעילות גופנית, עד שהגענו כיום למצב שרבים מאיתנו עובדים בישיבה מול המחשב, מבלי לבצע כל פעילות גופנית למחייתנו. הצורך ההישרדותי של האדם בפעילות גופנית נעלם עם השנים, אבל הנטייה הטבעית לנוח לא נעלמה. היא עדיין מושרשת בנו. לכן נעדיף לעלות במעלית ולא במדרגות, וכשנלך לחדר הכושר נחנה כמה שיותר קרוב לכניסה. אנחנו לא חושבים על זה, זהו אינסטינקט אבולוציוני הטבוע בנו. כך הטבע שלנו בנוי.

מבחינת התזונה- היום אנחנו חיים בתקופת שפע של מזון ובעולם המערבי אין תקופות חסר. התאווה שלנו לאוכל והיצר לאגור אנרגיה הם חלק מטבע האדם, לכן אנחנו צורכים יותר מזון לאורך זמן, שורפים פחות ומשמינים.

המלצות מעשיות

אז בפעם הבאה שתעדיפו לשבת ולאכול מול הטלוויזיה במקום לצאת החוצה להזיע, תבינו שזה בסדר שאין לכם כוח – יש לכם נטייה טבעית לנוח. חשוב להבין ולכבד את זה. בעידן הנוכחי כבר לא קיים צורך הישרדותי בפעילות גופנית, לכן אין ברירה אלא להכריח את עצמנו לבצע אותה, מתוך מודעות לחשיבותה לביראותנו. מומלץ למצוא דרך שתגרום לכם הנאה מהאימון, כמו אימונים בקבוצות או הצבת יעדים מאתגרים לתחרותיים שביניכם. כך תוכלו לאזן את בריאותכם, למרות אורח החיים שנגזר עליכם. ולאלו הטוענים שאין להם זמן לכך כי עליהם לעבוד, אזכיר שפעילות גופנית תורמת לשיפור יכולות הריכוז והזיכרון. כך שאת הזמן שאתם “מבזבזים” במהלך אימון, תרוויחו בשיפור יעילות ותפוקת העבודה שלכם.

האם נולדנו לרוץ?

הדעות על כך חלוקות. אבל זה לא משנה את העובדה שגופנו נועד לבצע פעילות גופנית ובנוי בצורה שמתאימה לריצה למרחקים ארוכים, כך שריצה היא אופציה טובה ובריאה לנו. מספר אימונים בשבוע, בליווי איש מקצוע מתאים, עם בנייה נכונה של הדרגתיות והתאוששות הוכחו כתורמים לבריאות ולמניעת כל המחלות שהוזכרו לעיל. עם זאת, צריך לזכור שאנחנו שונים זה מזה. לא לכל אחד מאיתנו בריא לעשות מרתון ובטח לא אולטרה מרתון. ריצה במרחקים כאלה יכולה לתרום לבריאות, אך היא עלולה גם להזיק בחלק מהמקרים. מה שחשוב זה שתמצאו את המרחק והמסגרת שיתאימו לכם ויתנו לכם מוטיבציה לצאת ולרוץ, ואולי על הדרך גם תהנו מזה.

מאת: אור דלח, פיזיותרפיסט, מרתוניסט מהיר במיוחד (2:31:46), מאמן ריצה בוגר קמפוס שיאים ופיזיותרפיסט בוגר אוניברסיטת תל אביב. מאמן בקבוצת דלח ספורט ופיזיותרפיה בהוד השרון.

References:

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר משלוח פרסום ועדכונים