שתי השאלות ששאלו אותי הכי הרבה לאורך שנותיי כרץ הן "מתי התחלת לרוץ? "ומה גרם לך לאהוב את זה?" האמת היא שלקח לי לא מעט זמן להבין בעצמי את התשובות לשאלות אלו אך מרגע שהבנתי אותם, נפתח בפניי ממד חדש לעולם הריצה. על ריצה והתמודדות עם פוסט טראומה.
בשמונה השנים האחרונות הריצה מהווה עבורי מעין מדיטציה איתה אני נוהג לפתוח כל בוקר. אימון ריצה יכול להיות הזמן היחיד ביום בו המחשבה שלי תהיה ממוקדת בדבר אחד והוא האימון עצמו. בין אם זו מחשבה על מתי האימון ייגמר כבר, או פתאום תשומת לב לשמיים, לחוף הים, הקשבה לצעדים שלי או סתם שיחה נעימה עם מתאמן או חבר לריצה.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
לא מעט פעמים אני יוצא לריצות עם כל כך הרבה מחשבות ותהיות וחוזר כאשר כל המחשבות ברורות ומאורגנות הרבה יותר. לא ברור לי מה גורם לזה, מן הסתם יש לא מעט ריצות שהן גם סתם ריצות, בלי תובנות מיוחדות ורגעים יוצאי דופן אבל תמיד בהרגשה שלי הניתוק לרגע או שניים ממרוץ החיים עושה לי בעיקר טוב.
מרתון טבריה. שיא אישי ל-10 ק"מ
אם כבר לברוח אז לפחות בריצה
תקופת השירות הצבאי שלי הייתה תקופה לא פשוטה בחלקה, אך אני לא מצטער עליה לרגע. הרומן שלי עם הריצה התחיל אי שם בסוף השירות הצבאי בסוף שנת 2014 אחרי מבצע צוק איתן. בתקופה הלא פשוטה זו, לא היה ברור לי ממש איך חוזרים לשירות אחרי החוויות שעברנו. איך אמורים לעבד ולעכל את הדברים? אך לצבא כמובן דרכים משלו. במקום לדבר ולנסות להתמודד עם החוויות והרגשות שהלכנו איתם, אמרו לנו שהכי טוב עבורנו יהיה פשוט אם נחזור לשגרה.
איך בדיוק תסביר למישהו בתוך המערכת הזו שאתה לא ממש מצליח לחזור לשגרה, שיש כמה דברים שהם לא בדיוק כמו פעם: שאתה לא מצליח לישון בלילה למרות שאתה עייף מאוד, שהרעש של הכדור מנשק הצלפים שלך במטווח כבר לא מרגש אותך כמו פעם ואולי אפילו קצת מבהיל אותך או שהדבר היחיד שאתה חושב עליו במהלך נוהל הקרב למעצר לילה, הוא שאתה מפחד שמשהו יקרה לך או לאחד החברים.
אתה כבר לא ממש נלהב לצאת אליו כמו פעם. עוד המון מחשבות לא ממש נותנות רגע של שקט. גם כשהייתי יוצא הביתה, המחשבה כל הזמן הייתה על החזרה לבסיס. הרגשתי שאין לי יכולת להגיד או להסביר למישהו את הדברים שעוברים עליי. אפילו את החברים בצוות שהיו הכי קרובים אלי בעולם היה לי קשה לשתף מתוך פחד ובושה שמי בכלל חושב מחשבות כאלה?
הריצה הייתה הדבר היחיד שאפשר לי לשכוח את כל המחשבות האלה לרגע ולייצר לעצמי שקט. אם עד לאותו הרגע הייתי רגיל לעשות שלוש ריצות מד"ס בשבוע טוב, פתאום מצאתי את עצמי רץ יום אחר יום. הרגשתי שהריצה עושה לי טוב, אפילו הרגשתי שאני משתפר. במרבית הימים שיצאתי לרוץ בהם גם גיליתי שאני מצליח להירדם יותר בקלות.
עם כמה שזה נשמע נפלא, הריצה היוותה עבורי בהתחלה סוג של סם. כולנו יודעים שבעת ריצה משתחררים לגופנו הורמונים אשר גורמים לתחושה טובה. אותם אנדורפינים שהופרשו לגופי בזמן הריצה היו אחד הדברים היחידים שגרמו לי להיות שמח באותה תקופה ואולי שמרו עלי יחד עם החברים והמשפחה בתקופה הלא פשוטה הזו.
חצי מרתון תל אביב יחד עם חבר מהצוות בסיום השירות
המילה סם אולי קצת קשה ומפחידה והיו לא מעט שנים בהם כאשר היו אומרים לי שאני מכור הייתי צוחק בגיחוך. הרי זה ספורט, אז למה יש להתמכר בו בדיוק? האם שמעתם פעם על מכון גמילה לרצים? פתאום שמתי לב שבתקופות בהן לא יכולתי לרוץ בשל פציעות כאלה ואחרות או אפילו סתם ימים שלא היה בהם זמן, הפכתי להיות מכונס ועצבני יותר. הייתי אדם הרבה פחות נעים לעצמי ולסביבה שלי. לאט לאט הבנתי עם עצמי שאולי יש משהו במה שאומרים. עם כמה שקשה להודות, אולי יש לי סוג של התמכרות. בראיה לאחור אני מבין, שהמקום בו הריצה תפסה עבורי באותה תקופה, מהווה תפנית שאני לא מצטער על כך לרגע ואפילו שמח שזה הסם אליו התמכרתי.
הדרך למרתון הייתה מתבקשת
גם אחרי השחרור אדי השירות עדיין היו שם. פיתחתי מין מערכתיות כזו של פריקה דרך הריצה והספורט. לא הצלחתי ולא הרגשתי צורך לפרוק את רגשותיי בצורה אחרת. ההתשה הגופנית הפכה להיות חלק משגרת חיי, להתיש את הגוף כדי להשקיט לרגע את המוח. אפילו בטיול הגדול בזמן שרוב בני גילי נודדים מחוף למסיבה או לאיזה זולה בהודו אני העדפתי לעשות טיול שרובו בנוי מטיולים רגליים ארוכים על ההרים אי שם בניו זילנד, אוסטרליה ובמזרח. בימי "המנוחה" מהטיולים הייתי מוצא את עצמי מתעורר בבוקר ויוצא לרוץ. גם במקומות כמו סין בהם היו מסתכלים עלי כעל אדם אשר הרגע נחת מהירח כאשר הייתי רץ ברחובות העיר. ברגע שחזרתי מהטיול הגדול ואולי כבר לפני שחזרתי ממנו קיבלתי החלטה לרוץ מרתון מלא.
חזרתי בנובמבר כאשר יכולת הריצה שלי מסתכמת בכ-10 ק"מ. היעד שהצבתי לעצמי היה לרוץ מרתון מלא בסוף פברואר בת"א. ארבעה חודשים מ-10 ק"מ למרתון מלא בלי ליווי מקצועי של ממש. לי זה היה נראה כמו רעיון נפלא באותם ימים, בדיוק מה שאני צריך יעד חדש שכל מחשבותיי יהיה מרוכזות בו. עמדתי ביעד ואפילו עשיתי את המרתון בפחות מ-3:30 כמו שרציתי. רק שעשיתי אותו לצערי פצוע לגמרי ולאחריו לא רצתי במשך חודשיים. הדבר שהציל אותי בסופו של דבר מאותה פציעה ארוכה הייתה הרפואה הסינית אליה הגעתי שוב בהמשך הדרך.
חצי מרתון תל אביב יחד עם חבר מהצוות בסיום השירות
אני שמח מכל דבר שעברתי במהלך שנותיי כרץ. כל פציעה או כישלון בתחרות או אי עמידה ביעד מסוים, למדתי לא פחות מכל הצלחה ושבירת שיא. הרי שבסופו של דבר הכישלונות שלנו הם השיעור הטוב ביותר. היום אני יודע שקודם כל, הדבר הראשון והחשוב ביותר באימונים ובאופן כללי בספורט, בין אם חובבני או מקצועני הוא שמירה על הבריאות שלנו. שום תחרות או תהילה כזו או אחרת לא שווה את הבריאות שלנו, שהרי לשמה בעצם התכנסנו כאן. לכן היום זהו הדבר הראשון העומד לנגד עיניי, באימונים שלי עצמי וגם עם מתאמניי.
שטחי כינוס למבצע צוק איתן
ואחרי מרתון גיליתי את הנתינה שבריצה
תוך כדי התואר הראשון חבר מהצוות בצבא שחלק יחד איתי ואולי אפילו נכון יותר להגיד שהדביק אותי באהבתו לריצה במהלך השירות, עבד כמאמן ריצה וסיפר קצת חוויות מהקורס ומעבודתו כמאמן. מצאתי את עצמי דיי מהר בקורס מאמנים בקמפוס שיאים. אימון ריצה נשמע לי כמו יופי של עבודה לסטודנט בתואר ראשון. אמרתי לעצמי שבמקרה הגרוע במידה ולא אמצא עבודה בתחום אלמד קצת יותר על ריצה.
בסיום הקורס התחלתי לעבוד מהר משציפיתי כמאמן. בהתחלה כמאמן מחליף איפה שצריך ולאט לאט התחלתי לאמן קבוצות משלי ומתאמנים אישיים. פתאום הריצה מילאה אותי בצורה שונה לחלוטין, לא ציפיתי שאהנה כל כך לאמן ואפילו הרגשתי שאני לא רע בזה ומצליח להעביר משהו מאהבתי לריצה אל מתאמניי. הנתינה באמצעות הריצה מילאה אותי בעוצמה, כבר לא רק האנדורפינים ולרוץ מהר וחזק עשו אותי שמח אלא עצם זה שאני מסב אושר וממלא אנשים אחרים.
מרתון וינה
כל התחלה היא גם סוף
בסיום התואר הראשון במנהל עסקים התקבלתי לעבודה עליה חלמתי במשרד ייעוץ אסטרטגי נחשב. עם המשרה החדשה פחתו משמעותית השעות כמאמן בגלל עבודה תובענית. למרות שהייתי במקום אליו חלמתי להגיע עם תלוש משכורת נאה ומשרד יפה עם נוף לכל פארק הירקון בו רצתי כל בוקר, הייתי מאושר הרבה פחות. שמתי לב שביום-יומיים הבודדים בשבוע בהם המשכתי לאמן הרגשתי כמה אני מתמלא והולך לישון בהרגשה טובה הרבה יותר.
לקח לי זמן להבין את זה אבל אי שם בתחילת דרכי כמאמן סללתי את דרכי בעתיד. אמנם לקח לא מעט זמן לעזור את האומץ ובאמת לעשות את הצעד הזה, אבל בעזרת דחיפה ותמיכה מהאנשים הסובבים אותי, יחד עם דחיפה מהקורונה החלטתי לעזוב ולהתמקד במה שעושה לי טוב – האימון. מצאתי גם את החיבור בין תזונה אותה למדתי וחקרתי בצורות שונות מאז היותי נער מתוך עניין גדול אל הריצה והנפש אליהם הצטרפה הרפואה הסינית שעזרה לי להתמודד עם פציעות במהלך הדרך ומאגדת את הדברים בעיני בצורה יוצאת דופן.
מרוץ אשקלון 15 ק"מ 2021
מערכות יחסית זה דבר מורכב
היום אני מרגיש שאני נמצא במערכת יחסים בריאה הרבה יותר עם הריצה. לקח לי לא מעט שנים עם הרבה עליות וירידות ומערכת היחסים הזו עוד רחוקה מלהיות מושלמת אבל אין ספק שעברנו כברת דרך. היום גם כאשר אני לא רץ כמה ימים אני יכול עדיין להישאר שלו ואפילו למצוא הנאה בדברים אחרים כמו פשוט ללכת עם מוזיקה על הים. אני נהנה להתאמן לראות את עצמי משתפר ושובר שיאים אך נהנה לא פחות לראות את המתאמנים שלי משיגים יעדים ועושים דברים שלא חלמו עליהם. אני יודע היום שגם לא רחוק היום שאניח קצת לריצה, לתחרויות ולשיאים ואשקיע יותר בדברים אחרים כמו דרכי כמאמן, איש משפחה ומטפל ברפואה הסינית. הריצה תמיד תהיה שם עבורי, היא חלק הדרך שלי לתת ולקבל מהעולם, היא חלק בלתי נפרד ממני.
מאת: יותם קפלן
