רצים רבים מתחילים לרוץ לכיף ומגלים שברגע שניצבת בפניהם מטרה – תחרות, כל ריצה הופכת לאימון. אלי ארקוש מנסה להכריע אחת ולתמיד, מה עדיף, ריצה עבור תוצאה או או ריצה לכיף?
ברגע שנכנסה תחרות המטרה, ריצות הסופ”ש הכיפיות הפכו לריצות עם חלק מרכזי בקצב קשוח. אפילו ריצות השחרור הפכו לאתגר כואב אחרי אימון אינטנסיבי. אז מה יותר טוב: ריצה לכיף או ריצה לתוצאה? האם אפשר לשלב בין שני הדברים? האחת גורמת להנאה מיידית והשנייה לסיפוק עצום עם השגת היעד לאחר אימונים רבים של סבל. ישבתי לשוחח עם שני רצים משני קצוות הסקאלה ויצאתי עם תובנות מפתיעות.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
פשוט לרוץ וזהו
ריצה מנתקת אותנו מהפרעות והרעש המקיפים אותנו בעידן הנוכחי, מחברת אותנו לגוף ולסביבה. זה גם מה שהופך את הריצה לכיפית ומשחררת. לרוץ בכיף עם חברים בקצב דיבור, להריץ צחוקים תוך כדי ולקנח בקפה או בירה זה תענוג. למה לסבך עם זמני מטרה? למה להכניס אינטרוולים, תחרויות, מרוצים, לחץ ותחרותיות?
בחירה בתכנית אימון אישית או קבוצת ריצה מכניסה רצים למסלול של שיפור מתמיד, אבל כל ריצה הופכת לאימון. הקילומטראז’ השבועי עולה וכבר אי אפשר לצאת לרוץ סתם כי בא לנו. הריצות הופכות מתוכננות ומשימתיות. תחושת הניצחון בסוף מסע האימונים המפרך ממכרת, האם היא שווה את ההקרבה שבדרך?
בקבוצה נכנס גם אלמנט התחרותיות: מי הכי מהיר בקבוצה? מי מגיע לקילומטראז’ השבועי הגבוה ביותר? זה עלול להרוס לנו את הכיף של הריצה ולהפוך את המוטיבציה של שיפור עצמי לרצון להראות לאחרים מי כאן הכי הכי. אלה שאינם מוכשרים כמו המובילים, לפעמים מרגישים עוד פחות טוב עם עצמם במקום טוב יותר על כך שהם מתאמנים.
מתאמנים בשטח בכיף לקראת הר לעמק
ביקשתי מעמיתי הרצים הילה אריאל מקבוצת theNteam ומאורי קנול מקבוצת רצים בירוקה לענות על 5 שאלות ולתת את הזווית האישית שלהם במטרה להכריע: מה יותר טוב – ריצה לכיף או ריצה למטרה?
הכל מתחיל כאן
מה הביא אותך להתחיל לרוץ? מה הריצה מסמלת עבורך?
הילה: כל החיים אני עושה ספורט, מתחילה סוג אחד, משתעממת ועוברת מדבר לדבר. אבל ריצה תמיד היתה אתגר עבורי. לפני כ-10 שנים רצתי בקבוצה חובבנית בה הגעתי למרחק של 5-6 ק”מ ואז נכנסתי להריון ועברתי לסוג ספורט אחר. מאז שהקורונה הגיעה ואיתה הסגרים שתקעו אותנו בבית נוצרה תחושה שאנחנו עלובים ושמנים. יום אחד ראיתי פוסט בפייסבוק של חברה לאחר שרצה 17 ק”מ ויצר התחרותיות התעורר אצלי. חשבתי שאם היא יכולה – גם אני יכולה. בהמלצתה הגעתי לקבוצה של נדב שאול. באתי לאימון ניסיון, צורפתי לקבוצת המתקדמים ובמהרה נרשמתי למירוץ העגור למקצה 10 ק”מ. באותה תקופה זה היה נראה לי מאוד מאתגר אבל בפועל פתח את התיאבון לדבר הבא.
אורי: לריצות ארוכות נחשפתי בצבא בקורס קצינים, מבחן סוף הקורס שלנו היה 15 ק״מ – זה היה נחשב מרחק אסטרונומי עבור רוב מי שהכרתי באותה תקופה. הריצה עבורי שונה בין התקופות בחיים – תמיד יש מטרה, לפעמים היא חברתית כמו לרוץ ביחד את מרוץ הלילה של ת”א, לפעמים להוכיח לעצמי שאני יכול לעמוד באתגר כמו מרתון ולפעמים רק כדי לשמור על רמת הכושר ורצף האימונים.
מה בכלל כיף בריצה?
מה כל כך כיף בלרוץ? האם אתם נהנים יותר לרוץ עם חברים או לבד?
הילה: תחושת הישגיות, הצלחה, תחושת החוזק. ביומיום רוב האנשים הסובבים אותנו לא רצים וזו תחושה נפלאה לדעת שיש משהו שאת עושה ואחרים לא מסוגלים. עשיתי ספורט כל החיים: פילאטיס, אימוני כוח ועוד, אך הריצה משפיעה על הגוף שלי בצורה שספורט אחר לא השפיע. ההתחזקות מאוד מהירה, תוך חודשיים רצתי 10 ק”מ.
גם מבחינת המראה הגופני יש פידבק מאוד נחמד כשמסתכלים במראה וגם מבחינה רגשית של לעמוד באתגרים כמו הגדלת מרחק ריצה בהדרגה. בתוך הקבוצה יש גם אלמנט חברתי: קפה אחרי ריצה ארוכה בשבת, קשקושים בוואטסאפ, יוצאים, שומרים מקום אחד לשני באימונים.
אורי: ההתמודדות ותחושת המסוגלות. ריצה היא תמיד התמודדות עם משהו ותמיד מאוד מספק להרגיש שהתמודדת איתו, גם אם לעיתים לא בהצלחה. לפעמים זה מהר ועל הקצה, לפעמים איטי ומשעמם ולפעמים קר ורטוב. אבל תמיד, ככל שעובר הזמן בריצה רק נהיה קשה יותר וזה בוחן את הנחישות. וזה כיף להצליח במבחן. לפני שהצטרפתי לקבוצה, לא הבנתי למה אנשים רצים בקבוצות, הרגיש לי כמו הכבדה על הריצה שהייתה משהו קליל עבורי. רק אחרי שאתה בפנים כחלק מקבוצה שיש לה אופי, נבנים קשרים סביב הריצה, דוחפים קדימה ומייצרים הנאה אחרת ותחרות חיובית.
בקפה שאחרי הריצה
סיפוק משבירת שיא אישי
מה לגבי תחרויות ושיאים אישיים? האם זה בסדר העדיפויות שלך או פחות חשוב?
הילה: אחרי מרוץ העגור נכנסתי חזק לאימונים: אינטרבלים, פרטלקים ונפח 3 פעמים בשבוע ובנוסף אימון כוח. באיזשהו שלב התחלתי להיפצע, כל פעם היה משהו אחר. ואז הגיע המשבר במרוץ הלילה של תל אביב: הפייסרית דרבנה אותי כל הדרך, רצתי על פציעה והיה לי מאוד קשה, הרגשה של חולשה גופנית מעורבבת עם הכאב של הפציעה וברגע מסויים חשבתי לעצמי: “מה לעזאזל אני עושה?” האווירה מסביב מדהימה ואני סובלת ולא נהנית. סיימתי את הריצה והבנתי שאני לא בתחרות עם אף אחד מבלי להקשיב לגוף – הרי אני יודעת מי אני ומה אני שווה, זה כמו להיות במקום הכי יפה בעולם עם חברה לא מתאימה. סביר להניח שיהיו עוד תחרויות בעתיד למרות שאני פחות אוהבת, אני הכי אוהבת את ריצת השבת לאורך הים, הריצה החברתית עם החברים לקבוצה והקפה שאחרי.
אורי: תחרויות ושיאים אישיים זה משהו שמאוד התחזק אצלי כחלק מהצטרפות לקבוצת הריצה, כי מתעסקים בתוצאות אישיות והצלחה של כל אחד מהרצים מאוד חשובה ומקבלת במה. לפני כן היה לי רף שנראה הגיוני: אם הייתי יכול לרוץ 10 ק”מ מתחת ל-50 דקות מצבי טוב, אם לא אז הייתי מתאמן קצת כדי להגיע לשם. לא היתה אצלי שאיפה לנפץ שיא אישי וגם לא הייתי מאוד מודע אליו. כיום אני מחפש את השיאים האישים, האתגרים הקטנים והיותר גדולים. זה אפילו לא חייב להיות בתחרות כדי לקבל הכרה, זה בעיקר אישי. מה גם שהטכנולוגיה והשיתופיות מאוד התקדמה, מאוד קל לספר מה עשית ואיפה רצת ומה ראית. אני מודה שזה לא מאוד חשוב לי אם השיא 10 ק”מ שלי הוא בתחרות רשמית או לא, אבל כן חשוב לי שהוא שיא שלי.
התמדה וריצה חברתית לעומת שיפור מתמיד
לדעתך האם בכלל חשוב למדוד שיפור בריצה? או שעצם ההתמדה והריצה החברתית מספיקים?
הילה: מטרה מאוד ספציפית מכניסה למוטיבציה ורצון להוכיח, זה מקל לבוא לאימונים ולהיות בראבק ולתת 100%. מצד שני נורא קל להדרדר למשחק הכוחות של לרצות לרוץ יותר מהר, לפרסם את הריצות והתוצאות ולהתמכר לפידבקים החברתיים ברשתות החברתיות, אבל לפעמים זה לא שווה והמחיר גבוה מדי. תחרותיות יכולה להיות בתוך הקבוצה, ברשתות החברתיות וגם בינך לבין עצמך. אני יודעת לדחוף את עצמי אבל גם יודעת לעצור את עצמי כשצריך, לקחת את המושכות חזרה אלי ולהמשיך לרוץ בשביל להיות בכושר וליהנות.
אורי: זה כנראה תלוי תקופות בחיים ומה הריצה באה לשרת ברגע הנתון. אני חושב שאנחנו תמיד רוצים שיפור, גם אם הוא קטן וגם אם הוא לא בא לידי ביטוי בתוצאות. הריצה החברתית עוזרת לנו להתמיד כשזה לא שם, כי לא תמיד אפשר להתקדם: פציעות, עומס בבית, בעבודה, מחלות וכו’. ההתמדה היא כנראה המפתח להכל – ברגע שהיא קיימת הרבה דברים טובים קורים בקלות יחסית.
מתאמן לתוצאה
שורה תחתונה – ריצה לכיף או לתוצאה?
אז מה יותר טוב לדעתך – ריצה לכיף או ריצה לתוצאה, ולמה?
הילה: מבחינתי הכי חשוב להקשיב לגוף שלי, כשיהיה לי כוח וכשיבוא לי אני ארוץ מהר ואתן בראש, כרגע יותר חשוב לי לא לעשות נזק. לבנאדם תחרותי ומונע מטרה זה יותר קשה לדעת לשים לעצמך מעצורים מאשר לעמוד במטרה ולקרוס אחר כך. כולם מהללים את התוצאות אבל יותר קשה לדעת לעצור ולא להיסחף. הכיף שלי מגיע מהשייכות לקבוצת הריצה, הריצות המשותפות בשבתות והקליקות החברתיות שנוצרו מסביב לריצה.
אורי: כיף לי לרוץ לתוצאה וכיף להתאמן לתוצאה. כש״התוצאה״ גם יכולה להיות בעצם יעד, לאו דווקא יעד זמן, מרחק בריצה יחידה או קצב. זה יכול להיות התמדה של 3 פעמים בשבוע, או 25 ק”מ שבועי, או לחוזר מפציעה לסיים שבוע אימונים מלא יכול להיות יעד מספיק מאתגר. לחזור לרמת הכושר הקודמת אחרי תקופה ללא אימונים יכול לקחת חודשים וזה גם יעד. וברגע שמשיגים את היעד אז מגדירים יעד חדש, קצת יותר גבוה.
נהנים מבירה צוננת בייצור ביתי אחרי אימון עליות
יש גם כיף בלהיות גיק של ריצה
אמנם לא קיבלנו תשובה חד-משמעית מאורי והילה האם ריצה לכיף טובה יותר מריצה לתוצאה אבל אין ספק שזהו נושא אישי, תלוי תקופות בחיים שכל אחד חווה אותו בצורה קצת שונה. יש גם כיף בריצה לתוצאה וגם אלמנטים של הישגיות ותחרותיות אצל הרצים לכיף. בחוויה האישית שלי תוך כדי האימונים האינטנסיביים לתחרות מטרה נשאבתי לפעמים לגיקיות של הריצה: ניתוח של אימונים ומרוצים לאחר מעשה כולל חפירות בווטסאפ עם גיקים לריצה כמוני, איפה עמדנו בקצב ואיפה היו נקודות לשיפור לפעם הבאה, תכנון קצבים משוערים לאימונים ולתחרויות. התחלתי לעקוב אחרי רצי עילית בסטראבה וביוטיוב, לקרוא בלוגים על ריצה ולהקשיב לפודקאסטים בנושא. בעבר הייתה תקופה שהייתי יותר רץ לכיף בקבוצות חברתיות בשביל החברותא, הצחוקים ולפעמים גם הבירה שבסוף הריצה ובתקופה הנוכחית יותר רץ לתוצאה אבל מוצא גם שם את הכיף, כי הרי זה מה שחשוב, לא?
מאת: אלי ארקוש
צילום: הילה אריאל, תומר גור
