אם חשבנו שלמרתון ים המלח נגיע עם רגשות מעורבים, תארו לעצמכם איך זה הרגיש לעלות על מטוס. ובכל זאת, כמאה ישראלים נסעו למרתון סביליה המהיר והיפה, ואפילו חזרנו עם שיא ישראלי.
רגשות מעורבים וחרדות
עד העלייה למטוס הייתי בטוחה שכל ההרפתקאה הזו תתבטל. כבר חווינו ביטול טיסות לפני כמה שבועות, אבל הזמנו מחדש כרטיסי טיסה באל-על. המרתון הזה לא היה מתוכנן מבחינתי. הייתי רשומה למרתון טבריה ומשם, העניינים התגלגלו אחרת. זו היתה הכנה ארוכה ומשונה למרתון. באוקטובר הכל נעצר, ואחרי שכבר הגעתי לריצות ארוכות של 30 ק”מ, הורדנו נפחים. אחרי שהתבהרו קצת הדברים, כפי שכתבתי, נרשמנו. הכל היה נראה כמו חלום, ולא בקטע טוב. ככל שחלף הזמן, השלמתי את הריצות הארוכות, המאמן הכניס לי לתוכנית עוד כמה אימונים מהירים, ואיכשהו, זה היה נראה אפשרי.
אני בכלל האמנתי שאני בקארמה לא טובה בכל מה שקשור למרתון: מ- 2019 אני מנסה להשלים את המרחק המלא, וכולכם מכירים את היסטוריית הקורונה. חוץ מהקורונה גם ילדתי בדרך, ולכן היו צריכים להסתדר כל כך הרבה דברים במפת הכוכבים. שהכל כבר הסתדר, פרצה המלחמה. ככל שהטיסה התקרבה רמת החרדות עלתה, איך טסים במלחמה, ואולי זה מסוכן, ואיך משאירים פה את הילדים, וגם איך זה נראה? אבל אם לא הריצה שתאזן לי את הורמוני הסטרס, הייתי כבר משתגעת ממזמן.
הצטרפו לניוזלטר
פעם בשבוע בלבד עם תכנים מעולים מהפאנל:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
מרתון סביליה – הכי שטוח באירופה
סביליה עיר יפיפיה ונעימה. מזג האוויר האיר לנו פנים. בזמן שבארץ הגשם לא הפסיק לרדת, אנחנו ספגנו שמש חורפית. 12 מעלות ואין טיפת רוח. האקספו מאורגן היטב, אף אחד לא עומד בתור הודות לעשרות מתנדבים בדוכנים, הכל בשפע וביד רחבה. איכשהו אקספו במרתון בינלאומי יודע לספק “אטרקציות” שטרם נראו בישראל, ולא מדובר בדברים מסובכים. האקספו לא היה גדול בכלל למען האמת, אבל לא היה משעמם.
עמדת הצפייה בסרט של המסלול, זה גאדג’ט נחמד, אבל לא מתאים לכולם, בטח לא לי. למדתי כבר ממרתונים אחרים שצפייה בהילוך מהיר של כ-ל מסלול המרתון יכולה להיות מדכאת במיוחד. ככל שהדקות נוקפות והעלילה לא מתקדמת, הקילומטרים הרבים שאנחנו עתידים לרוץ נפרשים לנגד עיננו, וזה, מה שנקרא, יכול לעורר מחשבות שניות. רק חסר בסוף הסרט את האיש הרע, צוחק צחוק מרושע ואומר: “עכשיו לכו תרוצו את כל זה”. אגב, אני ממליצה בחום גם לא להצטרף לשום סיור מקדים על המסלול. כזה עם אוטובוס שלוקח אותך לראות את כל הפניות וכו’. וגם מה יש לראות על המסלול של סביליה? מישור, מישור, מישור. כל מה שצריך לדעת, נמצא במפת המסלול באתר. אז לסיכום: דונט. ג’אסט דונט.
גאדג’טים אחרים באקספו שאני כן ממליצה:
ההמלצה הראשונה היא על בקבוק ליטר של משקה איזוטוני בעלות של שניים וחצי יורו, שהמוכרת ממלאה ישירות מהמכונה. לאנשים כמונו שהגיעו מיד משדה התעופה, אחרי טיסה ארוכה, זה היה ממש מרענן ומציל. באופן כללי אפשר למצוא באקספו כזה מחירים מצויינים לכל סוגי חטיפי האנרגיה והג’לים. ההמלצה השנייה היא להצטלם עם המספר על רקע העיר בתאורת לדים יפה. מזכרת נהדרת. ואפילו שני גברברים שעומדים ומפקדים על התור לתמונה וגם מצלמים את הרצים בנייד האישי שלהם.
והגאדג’ט האחרון, שהוא כל כך פשוט, היה להציב עמדת מדידת זמנים בלב האקספו, שבה כל רץ יכול לבדוק שהצ’יפ עובד והשם שלו נקלט על המסך. איזה אושר היה לראות את השם מופיע על המסך, בכל פעם שעברנו את השער הזה, כאילו זה פלא עולם. השפע והיד הרחבה של האקספו באו לידי ביטוי גם על המסלול שהכיל כשניים עשר אלף רצים, סיפק מים בשפע, משקה איזוטוני וגם ג’לים.
לחצו פה לראנפאנל באינסטגרם ועקבו!
מרתון סביליה יותר שטוח מברלין?
מארגני המרוץ מפרסמים “הכי שטוח באירופה”, והשאלה הנשאלת היא “יותר מברלין?” אז חובבי נתונים וסטטיסטיקה ילכו ויבדקו את הגרפים. בהרגשה שלי (אחרי שרצתי את שניהם) מרתון סביליה אכן מתחרה ראוי. ברגעים מסוימים הרגשתי שאני רצה בירידה קלה. הכבישים רחבים. אמנם יש מספר פניות וכניסה לרחובות עתיקים, אבל בשום שלב לא הרגשתי עומס שמנע ממני להגביר ולעקוף.
12 אלף רצים ויש מקום לכולם
הנקודה העדיפה של מרתון סביליה על ברלין
סביליה וברלין שניהם מרתונים מישוריים ו”מהירים” אבל יש פרמטר אחד שנותן כאן לדעתי נקודת זכות לסביליה וזה – הקהל. במקומות מפורסמים בברלין יש הרבה קהל מעודד אבל גם יש כמה מוקדים שוממים. בסביליה הרגשתי מוקפת לכל אורך המסלול, כבר מההתחלה. גם בשכונות המרוחקות יותר מהמרכז, התושבים ירדו למסלול ולא חסכו בצעקות ה”ואמוס” המרגשות.
בק”מ ה-34 נכנסנו להקפה נחמדה ב”פלאזה דה- אספאנה” המדהימה, ושם הקהל ממש סגר עלינו וזה היה מרגש. משם עד הסוף, הריצה כמעט כולה עברה ברחובות הצרים והיפים המאפיינים את סביליה והקהל דחף אותנו לסיום. בישורת האחרונה הרצף של מספר השערים המתנפחים היה מתעתע, אבל בסוף זה נגמר.
לחצו להצטרף לערוץ הווצאפ של RUNPANEL:
איך מרגישים במרתון ה-10 בחיים
הגעתי למרתון סביליה בידיעה שעשיתי כל מה שיכולתי באימונים. המטרה היתה להשלים את המרחק ולהנות. מה שמדהים אותי כל פעם מחדש, זה כמה הזיכרון שלנו קצר וכמה המרחק הזה מתעתע ומסקרן. אז נכון שעברו חמש שנים מאז שרצתי מרתון בפעם האחרונה, אבל ההרגשה מהאימונים בריצות הארוכות היתה מוכרת. החלק הכי קשה במרוץ היה לי עד הקילומטר ה-30. ואני מאמינה שזה החלק הקריטי והחשוב ביותר עבור כל רץ, והקצב שנרוץ בו, הוא חורץ את הגורל. לקלוע לקצב הנכון עד ה-30 ק”מ זו אומנות של ממש, ומי שרוצה לנצח בחלק הזה, חייב ללכת על בטוח, וגם כשזה נראה לו לאט מדי, להתאזר בסבלנות. זה קשה ומעייף וזו מלחמה של הראש בגוף. בק”מ ה-30 נשמתי עמוק ונרגעתי. ידעתי שיהיה בסדר, החלק הקשה מאחורי. כאן גם הזכרתי לעצמי, שעשיתי את זה כבר! אז למה את דואגת?
פלאזה דה אספניה הק”מ ה 34
אחרי הסיבוב בארמון והכניסה לק”מ ה-35 הקושי של הסוף הגיע. מאד רציתי להגביר אבל לא הצלחתי. המחשבה הזדונית שאני בחו”ל בלי ילדים ואני בכלל צריכה לישון, ליוותה אותי דקות ארוכות. הייתי עייפה. כל-כך עייפה: מלנסות לשלוט בקצב, מלהגיע כבר למרתון הזה, מלהיות מודאגת שלא יתבטל המרוץ, ושלא יבטלו לנו את הטיסה, ולמצוא סידור לילדים, והפאקינג מלחמה הנוראית הזו, ולמה אנחנו רצים עכשיו ולא מחזירים את החטופים? ואז תהיתי כמה יכול להיות נורא אם על קו הסיום אני פשוט אעשה הצגה ואשכב על הרצפה ופשוט ירימו אותי על מיטה ואני אוכל לנמנם כמה דקות בעמדת הרפואה. אולי מרתון זה כבר לא לגילי.
לעבר השנ”צ
בק”מ ה-40 צעירה בלונדינית רצה לידי ומחאה לי כפיים. עודדתי אותה בחזרה אבל פתאום היא נעלמה. אני לא זוכרת אם אני עקפתי אותה או היא אותי, קיוויתי שנרוץ יחד, חבל. ניסיתי להגביר עוד טיפה, כדי להתקדם לעבר השנ”צ שזממתי לעצמי, אבל הרגשתי סיחרור קל והחלטתי לוותר על הרעיון. באתי להנות וכל תוצאה במרתון מכבדת את בעליה.
השמש כבר התחילה להציק. בתחנה האחרונה החלטתי להיפרד מהכובע שלי ולשפוך מים על הראש. מתחילים לשמוע את הסוף, ואז גם לראות. אין לי הסבר מיוחד לרגע הזה, במרתון הראשון, החמישי או העשירי. בקו הסיום של המרתון הלב מתפקע מגאווה והתפלאות. על העמידה באתגר, על העמידה בקושי, ועל הדרך הארוכה שצלחנו. וככה, תוך שנייה, ויתרתי על התוכנית ועל כל הסצנה של הנמנום בעמדת הרפואה, והתפניתי ללכת לקבל את המדליה שלי ולהזיל דמעה.
גאד’ט נחמד באקספו
כמה מילים על השיא הישראלי
כמאה ישראלים עשו את הדרך הארוכה לסביליה, ספרד. אין טיסה ישירה ולכן הנסיעה מצריכה כמה ימים של טיול כדי באמת להנות. אם לא המלחמה, אני בטוחה שהיינו רואים גם שלוש מאות ומעלה ישראלים. מרתון סביליה שווה את הנסיעה. כ 250 רצי עילית עמדו על קו הזינוק ונקבעו לא פחות מ 8 שיאים לאומיים, אחד מהם כידוע הוא משלנו: גשאו איילה, 2:04:53. בשנה אולימפית כשהרבה רצים מנסים לקבוע קריטריון, מרתון סביליה הוא יעד מבוקש. אז היום הזה האיר פנים גם לגשאו איילה, וזה היה מרגש מאד, לדעת שיש ישראלי על הפודיום ועוד עם שיא ישראלי. שאפו.
לסיום – האם אפשר לצפות לשיא בכל מרתון “מהיר”?
התשובה היא לא. שום מסלול מהיר לא יכול להחליף את האימונים למרתון. המושג “מרתון מהיר” מטעה הרבה רצים, והוא בהחלט רק בונוס לסוף הדרך. יותר מזה, דווקא במרתון מהיר יש נטייה לרצים לפתוח את הריצה יותר מהר ממה שתכננו, אבל האכזבה אחר כך היא גדולה. בסופו של דבר מה שקובע אלו הקצבים באימונים, שמהם גוזרים את קצבי המרוץ, והמסלול הוא רק פרמטר אחד בתוך כל המכלול.
מאת: דפנה שב פרחי