במידה והמגיפה תדפוק בדלת שוב, אני וגופי ערוכים ומוכנים. מחלות רקע? לא אצלי. עישון? לא ולא: אני בן 41, בריא. חזק וחסון. תודות לאלפי קילומטרים של ריצה, הריאות שלי, שבתור ילד היו חלשות ומודלקות כרונית עכשיו רחבות ומתפקדות היטב. הלב חזק ויודע לעמוד בעומסים גדולים. אני בעל סיבולת גבוהה, ולא סובל מעודף משקל, להמשיך?נדמה לי שהרעיון ברור. הריצה שמרה עליי בצורה הטובה ביותר שיכולתי לבקש. טוב שלא הגיעה ובכל זאת, במידה והיתה מתקרבת, הייתי נותן לה קרב כזה שלא היה לה סיכוי. אז לרגע אחד אני עוצר, ומוקיר תודה לענף הכל כך אהוב הזה, שבחר בי ואני בחרתי בו. ומתחיל להיערך ל"קורונה מכה שנית".
המגיפה שככה, ואיתה חזרו גם (חלק) ממירוצי האולטרה מרתון שתוכננו ונדחו. סובב עמק באוקטובר, peak2peak שנדחה לדצמבר ועוד כהנה וכהנה. מירוצים שכל כך חיכיתי להם בעבר, והשתדלתי שלא לפספס. כמעט כל חודש ביליתי (גם כן בילוי..) שניים מימי השישי שלי בטיפוס על הגולן, במדבריות דימונה או שהתגלגלתי מהר לעמק. ואילו עכשיו, אני ניצב בפני בעיה כפולה:
הראשונה, כלכלית. כמו כל עמישראל, גם אני נפגעתי מהתקופה בה לא עבדתי, ומהתקופה הקרובה שלא תחזור להיות מה שהיתה. ההכנסות שלי צנחו משמעותית, ופתאום, הוצאה של מאות ש"ח דמי הרשמה למירוץ נראית לי, איך לומר בעדינות, מיותרת. וזאת עוד לפני הוצאות נסיעה, לינה, תזונה, ציוד וכדומה. 550 ש"ח הרשמה ל100 ק"מ בסובב עמק? על אף שזה חלום שלי, ושתכננתי לרוץ בו השנה, זה נראה לי יותר מהזוי. המרוצים היקרים יצטרכו לחכות כרגע (אין הכוונה להתייחס למחירי המירוצים ולהפקות השונות שנפגעו אנושות, ליבי איתם, הבעיה היא בכיס).
בעיה מנטלית עם האולטרה
עכשיו, במצב הנוכחי, בחוסר הביטחון הכלכלי והתעסוקתי בו אני נמצא, אני מתקשה לראות את הצורך לרוץ כל כך הרבה. אני לא מתחבר למה ששקעתי בו עד לא מזמן – להשקעה של מיטב זמני ומרצי באימונים מפרכים. אין לי זמן מיותר להשקיע. רוצה בארבע בבוקר? יופי, שב תכתוב, תעבוד על האתר, תייצר, תשווק, תחשוב איך אתה מביא עוד עבודה. רוצה לרוץ? תסתפק בעד 10 ק"מ. אין לי פריווילגיה לריצות אולטרה ארוכות, לעייפות המתלווה אליה, לשנת צהריים מפנקת אחרי אימון טוב.
הלוואי ואני טועה כלפיכם, ורק אצלי המצב ככה. הלוואי ואני מגזים ואוכל לחזור לעולם האולטרא במהרה הלוואי שלא יהיה גל שני הלוואי שבשנה הבאה נסתכל על הכל בצחוק ובקריצה ונזכר בגעגוע בקורונה.
הבייבי בום של עולם הריצה
מצד שני אני מרגיש שאנחנו עומדים לפני פריחה גדולה בעולם הריצה. כל אותם אנשים שישבו בבית בתקופה הזאת והעלו במשקל, מחפשים את הדרך הקלה והמהירה להיפטר מהקילוגרמים העודפים, להתחזק, להתחטב, וכמה (לא) מפתיע, יוצאים לרוץ. קבוצת הנשים אותה אני מאמן בהרצליה הכפילה את עצמה בשבועיים האחרונים. אם התופעה נכונה ומקיפה קבוצות נוספות ברחבי הארץ, אנו צופים בתוספת משמעותית ומכובדת של רצים ורצות לעולמנו, הקהל החדש של מירוצי 2021, או אם תרצו, הבייבי בום של עולם הריצה.
בחייאת, בזהירות!
כלל אצבע בעולם הריצה אומר שעל כל שבוע שבו לא רצנו, אנחנו חוזרים שבועיים אחורה בתוכנית האימונים. אנחנו בילינו חודשיים הסגר ללא אימון (אנחנו. אתם התאמנתם רגיל, ראינו בפייסבוק), והופס חזרנו 4-5 חודשים אחורנית (וזה בהנחה שהתחלנו להתאמן מיד בתום ההסגר). השילוב עם החום, העליה במשקל, חוסר התזוזה הכללי במהלך התקופה והאגו הישראלי מסוכן ביותר ועלול לגרום לפציעה. מומלץ לחזור במתינות ובזהירות יתרה. להתייחס לתקופה כאל טרום עונה, להוריד משמעותית הילוך, לרוץ בכיף, לשלב אימוני כוח. להתייעץ עם מאמנים, לאמץ תוכנית אימונים. אחרת? מהר מאוד נמצא עצמנו מפרנסים את חברינו הפיזיוטרפיסטים.
מאת: אורי ארבל
אורי: חצה את 40, נשוי לדנה ואבא ל3 נינג'ות. מרתוניסט, מאמן ריצה בקבוצת "ארבל" בהרצליה, ומחזיק בשיא הישראלי ב10 ק"מ וחצי מרתון ג'וגלינג, ריצה תוך להטוט 3 כדורים באויר. מרצה בנושא העלאת אנרגיה ומוטיבציה, מנחה סדנאות גיבוש ואתגר.
אתן מהרצליה? הצטרפו לקבוצה של אורי ארבל. מלאו פרטים:
