מרוצים וירטואליים אינם המצאה חדשה. כבר שנים שמרוצים מצליחים כגון מרתון ניו יורק מקיימים גרסאות וירטואליות למען אלה שמשום מה לא מצליחים להגיע לאירוע העיקרי.
כתב וצילם: דמיטרי רובינשטיין
תודה לאופיר קינדלר ולרון סיטנר על תרומתם לכתבה
השנה, כמובן, רוב המרוצים בעולם בוטלו בצל הקורונה, אבל אלה שהייתה להם גרסה וירטואלית המשיכו לקיים אותה, כי הביקוש לתמריץ ולביטוי התחרותיות לא ירד, ואולי אף עלה בעקבות ההגבלות שמוטלות על כולנו. לרוב, המרוץ הוירטואלי מתקיים בו בזמן עם עמיתו האמיתי.
הוספה על ידי הורדה: איך נולדו מרוצים וירטואליים טהורים
גדול הפסלים של תקופת הרנסנס, מיכאלאנג’לו, נשאל פעם איך הוא מפסל. “פשוט מאוד”, ענה הגאון, “אני לוקח גוש שיש ומוריד את החלקים המיותרים”. בדומה לאמירה מבודחת זו, ישנה שיטה אמיתית לעיצוב מוצרים חדשים ומהפכניים: לקחת מוצר קיים, ולהוריד ממנו חלק מהאפשרויות. כך נולדו למשל הסנאפצ’אט – רשת חברתית בה נפטרו מהאפשרות לשמור הודעות, והטוויטר – שם הורידו את האפשרות לכתוב הודעות ארוכות. זה היה רק עניין של זמן עד שמישהו יקח מרוץ “אמיתי” שיש לו גם מרכיב וירטואלי – ויוריד ממנו את המרכיב ה”אמיתי”. כך נולדו מרוצים וירטואליים טהורים. הרעיון ברור: כל אחד רץ במקום מגוריו, רושם את המרחק שהוא רץ – בין אם לבד או בעזרת אפליקציית ריצה כגון סטראבה, והמרוץ הוירטואלי עוזר בהכנה, בונה את טבלת התוצאות, מברך על ההשתתפות, ואולי גם שולח מדליה. מרכיב אחד הוא חיוני, וזה גביית דמי ההשתתפות, שהם לא וירטואליים כלל ברוב המקרים. התחום נמצא בתנופה מטורפת בעולם, פחות בישראל, ועל כך נרחיב בהמשך.
מימין – מחבר הכתבה, במרכז – The Blerch ממרוץ Beat the Blerch
“המשימה הוירטואלית שלי” – מרוץ וירטואלי עם טוויסט
לאחר שקיבל אין ספור פעמים פרסומת בפייסבוק של אתר המרוצים הוירטואליים אחד שכזה, החליט מחבר הכתבה לנסות ולהירשם. במודעה שהכריעה אותו נראית אישה רצה, עוטה מסכה, לבושה בבגדים שחורים מכף הרגל ועד ראשה, ובעלת עיניים עצומות – בקיצור, אחת מהתמונות האלה שברור מהן מיידית שמי שיצר אותה לא ידע מה הוא עושה, הרי אם גיבורת המודעה לא תמות מחנק בשל הריצה בעיטוי המסכה, מחכה לה מכת חום בשל לבושה, ובכל זאת החלטתי לנסות. מדובר באתר שנקרא “The conqueror events“, והכוונה היא שעל ידי ריצה, רכיבה, שחייה או אף הליכה את המרחק, הנכם כובשים את המסלול הוירטואלי שבחרתם.
ניתן לבחור בין שתי אפשרויות עיקריות: להשתתף באתגר משותף שהוגדר על ידי המארגנים, או ליצור אתגר אישי או קבוצתי משלך. בשתי האפשרויות הללו עיקר העניין הוא שמהרגע שהצטרפתם לאתגר, כל מרחק שאתם רצים, שוחים, רוכבים או הולכים מעודכן באתר של האתגר, או בצורה ישירה, או דרך חיבורו לאפליקציית הכושר הרגילה שלכם, והאתר עוקב אחרי ההתקדמות שלכם לאורך המסלול הוירטואלי ומאפשר לכם “להרגיש” כאילו אתם נמצאים בנקודה זו או אחרת של המסלול. יש גם קישורים ל-Google StreetView, תזכורות לגבי מזג האויר בנקודה הנוכחית וכדומה.
אם בחרתם במסלול האתגר המשותף, תוכלו לראות את מצבכם יחסית לזה של מתחרים אחרים, ובסיום לקבל מדליה מעוצבת וחולצה (ליוגורט ולבקבוק המים בסיום תצטרכו לדאוג בעצמכם). מסלולים מאורגנים נבחרו בקפידה ומייצגים מסלולים יפים ומפורסמים, כגון חומת אדריאן שבצפון אנגליה, או כביש 66 בארה”ב.
האתר מאפשר בניית מסלול עצמי בחינם, וזאת האופציה שבה בחרתי. באופן פרדוקסי, על אף שבחודשים האחרונים רץ אני רק בשביליי וכבישי ארצנו, ומתגעגע לריצות בחו”ל, בחרתי דווקא להישאר בגבולות ארץ ישראל גם בעולם הוירטואלי, ולשחזר את מסלולו של מייק ורדיאן שרץ את שביל ישראל מאילת ועד דן ב-2019, ב-10 ימים (גם אני לקחתי חלק קטן בחוויה).
במהרה נוכחתי שיכולות האתר לבניית המסלול הן מוגבלות, למשל, אין לו מושג מה זה שביל ישראל, וגם אינו מאפשר העלאת קובץ מסלול מבחוץ. לכן הסתפקתי בבניית מסלול “בערך”, שיצא כמובן הרבה יותר קצר מהמסלול הרשמי של שביל ישראל, אבל בכל זאת 557 ק”מ – מכובד. נתתי לעצמי עד סוף דצמבר לסיים – ארבעה חודשים וחצי.
חיברתי את האתר לחשבון הסטראבה שלי, ובכך סיימתי את שלב ההכנה. כל מה שנשאר כעת הוא לרוץ, לרכב, לשחות וללכת 557 ק”מ.
ניסיון ראשון. עמק איילון בהרי אילת
למחרת יצאתי לריצה בעמק איילון, לא הרחק ממבוא חורון. אם הייתי מתבקש לבחור נקודה בכדור הארץ שבה יכלה להיות מצולמת תמונה זו, הייתי אולי בוחר את הגבעות של טוסקנה (שם, אומנם, לא ביקרתי מימי), או אולי את אזור Wachau שבאוסטריה, הצמוד לדנובה (שם כן ביקרתי). שניהם אזורי גבעות מלאות כרמים. אבל את המסלול הוירטואלי שלי בניתי כך שיתחיל באילת, וזה איפה שהאתר מיקם אותי בתום הריצה: לא הרחק מהיציאה מאילת, על כביש 12.
האתר גם הודיע שטמפרטורת האויר במקום בו רצתי הייתה 38 מעלות, כאשר במציאות היה קריר הרבה יותר – משהו כמו 21 מעלות – הרווחתי! כמו כן, שמחתי לגלות שגם שחייה שעשיתי השתקפה בהתקדמותי, ואף דמיינתי מצב שבו הופך אני לאדם הראשון שהגיע מאילת למטולה בשחייה. הדבר היחיד שאכזב קצת הוא שהסליידר שמראה את ההתקדמות שלי לאורך המסלול שבחרתי בקושי זז – מאידך, אין לי את מי להאשים בכך חוץ מאת עצמי, שבחר לעצמו מסלול ארוך כל כך. אכן הרגשתי עלייה ממשית במוטיבציה – הרגשתי דחף חזק מהרגיל לצאת לרוץ, על מנת לקדם את האני הוירטואלי על המפה, ואחרי כל ריצה בדקתי בהתלהבות את ההתקדמות, אבל הרגשתי שאין זה שווה ערך להתרגשות ולזריקת האדרנלין המיידית שבמרוץ – אפילו קצר…
המגוון – עצום
אי לכך החלטתי לבדוק, האם ניתן להצטרף למרוץ קצר יותר, שייתן תוצאות מהירות יותר. ובכן, התשובה היא, כמובן, כן. המגוון הוא עצום. יש מרוצים בכל הגדלים – מ-5K ועד המרתון ויותר. יש כאלה שנותנים מדליה, יש כאלה שלא. יש כאלה שמגבילים את מספר המשתתפים, ויש שלא. יש כאלה שסומכים על המשתתפים לדווח את תוצאת הסיום שלהם באופן עצמאי, ויש כאלה שדורשים צילום של שעון או אפליקציית ריצה. יש אפילו כאלה שעושים וריאציה על המנה הקבועה של המרוצים לפני עידן הקורונה – ארוחת הפסטה: נפגשים דרך זום עם שף מקצועי, ומבשלים תחת הדרכתו.
השעיית הספק – מרוץ 5K
החלטתי עם כן להירשם למרוץ ה-5K של האתר הבריטי virtualrunner.uk. לאחר ההרשמה האתר מציע להוריד מספר חזה! החלטתי שיש גבול אפילו ליכולת שלי להשתטות, ולרוץ לבד ברחבי אבן יהודה עם מספר חזה של מרוץ וירטואלי עובר את הגבול הזה. למחרת הייתה מתוכננת לי ריצת בוקר, והחלטתי להפוך אותה למרוץ. דאגתי לקרב את החוויה לזו של מרוץ האמיתי ככל שיכולתי: קמתי בחושך מוחלט. אכלתי את החטיף שלפני מרוץ הרגיל שלי. ויתרתי על הנסיעה באוטו ועל החוויה של כבישים ריקים בהם ככל שמתקרבים למתחם המרוץ רואים יותר ויותר מכוניות עם מדבקות, אבל ביצעתי ריצת חימום קלה, תוך שאני מדמיין את עצמי מתקרב לקו הזינוק. אפילו ביצעתי אי אלו תנועות ידיים שדימו את החימום בהדרכת מדריכות כושר המקפצות על הבמה עם מדונה.
הגעתי לנקודה שסימנתי לעצמי כקו הזינוק, שמתי את פלייליסט המרוצים שלי בטלפון, התחלתי את השעון, ויצאתי בריצת אטרף, תוך שאני מדמיין את שעטת ההמונים של זינוק מרוץ טיפוסי. היה זה אתגר לא פשוט אך מעניין – לרוץ בקצב המרוץ תוך שאני מייצר את חווית המירוץ בדמיוני. פה ושם הסביבה עזרה לי, אם על ידי בקבוק מים זרוק על הכביש, או על ידי סס”לים תלויים על העצים. לקראת הסיום שכנעתי את עצמי שהמוזיקה באוזניות (במקרה היה זה “עין הנמר” שהתנגן באותו רגע) מגיע בעצם ממתחם הסיום, ומשרצתי ליד המכולת השכונתית, עברתי תחת שער הסיום הדמיוני, ועברתי להליכה תוך הישמעות לקריאות הדמיוניות של “לא להתעכב, להמשיך ללכת”. היוגורט כאמור חיכה לי במקרר בבית.
מאוחר יותר, תוך שאני אוכל את ארוחת הבוקר שלי, העלתי את התוצאה שלי, בצורה של צילום מסך של אפליקציית גארמין, לאתר של המרוץ, וכחלוף כמה שעות התוצאה שלי נבדקה ואושרה, ומצאתי את עצמי בטבלת התוצאות במקום 6 מתוך 79 – לא רע!
אם אתם שואלים. המדליה, כך אמרו לי, תישלח לביתי תוך 5 ימי עסקים.
יש גם אולטרה
גם עולם האולטרה, על אף הקשיחות האולטימטיבית של המשתתפים בו, נפגע מהמגיפה, אירועים רבים בוטלו, אירועים וירטואליים אורגנו במקומם, והגדול ביניהם הוא ככל הנראה ה-BACKYARD ULTRA הוירטואלי. BACKYARD ULTRA הוא מירוץ פרי דמיונו של גארי קונטרל, שעליו כבר כתבנו בעבר. הייחודיות של מרוץ זה הוא שרק משתתף אחד יסיים אותו – כל השאר פורשים, לכן שם אחר של הקונספט הוא מרוץ ה-DNF. במרוץ זה, כל שעה עגולה יוצאים המשתתפים ללולאה של 6.7 ק”מ, ומהרגע שסיימו את הלולאה, ועד השעה עגולה הבאה, יכולים הם לנוח. מי שלא קם מכסאו בשעה עגולה הבאה – פרש. התחרות נגמרת והמנצח מוכרז כשרק מתחרה אחד מסיים לולאה. תחרויות בפורמט זה נמשכות 30 שעות ויותר. השנה התקיימה התחרות כבר פעמיים – באפריל וביולי – במתכונת וירטואלית. בשונה מרוב המרוצים הוירטואליים, מרוץ זה מתקיים בזמן אמת, והרצים אמורים לצלם את עצמם לפחות בהתחלה וסיום של כל לולאה, ואם הם רצים על מסילה, אז גם במשך הריצה. יותר מ-2300 רצים מ-55 מדינות השתתפו באירוע באפריל, ומייק ורדיאן, שרץ את כל אורכו של שביל ישראל ב-2019, ניצח אחרי 63 לולאות.
View this post on Instagram
ומה בישראל?
אם זאת שהחוויה באופן כללי הייתה חיובית, העלות של המירוץ הוירטואלי – בהתחשב במיעוט השירותים שקיבלתי מהמארגנים – הייתה קצת מכבידה: כ-65 ש”ח בתרגום מפאונד בריטי, עלות של מרוץ 5K טיפוסי בארץ, שכולל צילום, חולצה ויוגורט בסיום, שלא לדבר על דברים חיוניים, כגון שירותי הצלה וסימון המסלול. מה גם ששליש מהמחיר הוא מחיר משלוח המדליה בדואר בינלאומי. לכן חיפשתי מרוץ וירטואלי ישראלי, והתפלאתי לגלות שלא קיימים כאלה. הייתי מצפה שחברות ההפקה הישראליות יקפצו על ההזדמנות לשמר לפחות חלק מהרווחים בתקופה קשה זו, אך אין כך הדבר. הניסיון היחיד לארגן מרוץ וירטואלי בארץ היה זה של חברת גולדפיש – סדרת ריצות השביל (Trail Running Series). התחרות הוכרזה כמרוץ שטח מרובה שלבים, עם לוח תוצאות, פודיום ופרסים. השלב הראשון התקיים על מסלול סובב עמק (שאין זה מפתיע בהתחשב בכך שחברת גולדפיש מפיקה את האירוע הזה) והשתתפו בו – כל אחד בזמנו – 28 רצים ורצות. השלב השני היה אמור להתקיים בירושלים, אך בוטל בשל מיעוט משתתפים. נכון לעכשיו לא ידוע אם תחודש הסדרה.
סיכום: באין מרוצים אמיתיים…
ייקח עוד כמה חודשים, אולי יותר, עד שהחיים יחזרו למסלולם הרגיל. אחרי ביטול של כל מרוצי האביב, ביטול של מרוצי הסתיו נראה כאפשרות שעוד יכולה להתקיים. מרוצים וירטואליים, מסתבר, יכולים להוות תחליף לא רע עבור הרץ החובב. אמנם שום דבר לא יחליף את ההתרגשות של ריצה בתוך קהל של עוד מאות או אלפי רצים, אבל מרוצים וירטואליים קצרים כן יכולים לשמש ככלי לשמירה על כושר גבוה, ומרוצים (או אתגרים) ארוכי טווח יעזרו לנו לשמר את נפח הפעילות – ואולי אף יכירו לנו מסלולים מעניינים לימים שאחרי. וכמובן, ההבדלים בין מרוצים וירטואליים לאמיתיים הם לא תמיד לטובתם של המרוצים האמיתיים: בין שאר הדברים, דבר אחד שאליו אני לא מתגעגע זה התור לשירותים במתחמי הכינוס.
רוצים לשפר בצורה דרמטית את המהירות שלכם בריצה? לחצו פה למידע על התוכנית האישית