מרוץ הנשים שהתקיים בתל אביב, היה נוצץ ופורח לא רק בגלל כל הנשים היפות שבאו להשתתף באירוע, אלא גם בגלל ההפקה המדהימה שארגנה מתחמים ברמה עולמית. דפנה פרחי השתתפה, ובכל זאת מעלה כמה שאלות על כף המאזניים. כנסו לקרוא:
לא השתתפתי במרוץ הנשים מאז אחת המהדורות המוקדמות מאד שלו. עוד לפני שהמרוץ נכנס לתל-אביב, וזינוק היה בהרצליה, רצנו עד סידני-עלי וחזרה. אין לי זיכרון משמעותי משם, ואני מנסה להיזכר כי שאלו אותי כמה פעמים השבוע: “למה צריך מרוץ נשים בכלל?” הייתי צריכה לחשוב על זה רגע.
מרוץ הנשים הנוסף שהשתתפתי בו, היה למזלי גרסת AVON בברלין. למי שלא מכירה, אלו סדרת מרוצי נשים ברחבי העולם שיסדה קתרין סוויצ’ר. ההיא שמנהל המרוץ דחף אותה מהמסלול במרתון בוסטון 1966, רק כי היא אישה רצה, ומאז היא הראתה לכל העולם, ולנשים בפרט, איך צריך לעשות את זה באמת. הגעתי עם ציפיות גבוהות למרוץ הנשים של “LIFE”, כי בכל זאת, עברו הרבה שנים, ובאמת האמנתי שהרבה בטח השתנה. הפעם גם הגעתי כמאמנת עם קבוצת הריצה שלי. קבוצת נשים שעבורן היתה זו פעם ראשונה במרוץ כל-כך גדול, ככה שהרגשתי שגם יש עליי הרבה אחריות.
כשאקדח מופיע במערכה הראשונה
חלוקת הערכות היתה מצויינת. אספתי את הערכות של כל חברות הקבוצה, בהצגת צילום תעודות הזהות שלהן באחד מסניפי סופר פארם, במהירות ויעילות. ערכת המשתתפת במרוץ הנשים בהחלט גורמת להרבה נשים להירשם ולשכוח לרגע שצריך גם לרוץ, כי באמת, מקבלים בה הרבה מאד מתנות. היה שם קרם ידיים, דאורדורנט, מספר חטיפי אנרגיה של מספר מותגים ובעיקר הרבה מוצרים של מותג הבית על שמו קרוי המרוץ, “LIFE”. אפילו אני התפתיתי לעשות סטורי באינסטוש של “אנבוקס”, כי המחזה היה בהחלט מרהיב. אבל אז, שלפתי את מוצר הכביסה, שהיה הקופסה הכי גדולה בתיק המרוץ, והתכווצה לי הבטן.
לחצו פה להצטרף לערוץ הווטסאפ של RUNPANEL!
קבוצה שקטה עם 2-3 הודעות בשבוע ותוכן מעולה:
תל אביב, יא חביבי, תל-אביב!
אזור הכינוס והסיום היה גדול ומרווח ומלא גם כן בהרבה דברים טובים. יצאנו מוקדם כדי לא להסתבך עם חנייה, בכל זאת, הגענו מרחוק, כמעט מעבר להרי החושך, מראש העין. היתה חנייה בשפע ומרחק הליכה של שלוש דקות לאזור הכינוס וענייני חנייה קלילים כבר מורידים הרבה לחץ למי שזה המרוץ הראשון שלה. היו הרבה תאי שירותים והתורים למרות שנראו ארוכים התקדמו מאד מהר, הספקנו ללכת פעמיים.
על הבמה המרכזית עלו אחד אחרי השני כל מיני סשנים ספורטיביים, שאני לא בטוחה אגב שכולם התאימו לרצות שאמורות לזנק. בזווית העין קלטתי תרגול של סקוואטים, שאני לא הייתי ממליצה לעשות לפני מרוץ, נו מילא, העיקר שהן נהנות, חשבתי. היו מרחבים רבים לחכות בהם את הכמעט שעתיים לזינוק שלנו, ועם מוזיקה מצויינת, האווירה הייתה נהדרת.
אקספו עמוס במיטב חברות הספורט, וגם בלא מעט מותגי נשים, בירה ללא אלכוהול, חטיפי חלבון וכדומה. קלטתי שתי קבוצות מיוחדות באזור הכינוס, מתוך עשרות כנראה שהגיעו להשתתף. הראשונה היא קבוצת הנשים משדרות, בהדרכתה של מירב דהן. הן הסתובבו עם בלונים אדומים שכתוב עליהם 00:12, וניסיתי לחשב לאיזה זמן הן מכוונות. “באנו היום לריצת מחאה לשים את שדרות במרכז ולרוץ בשקט ולא לממ”ד, כמו כל הרצות והרצים במדינה בתקווה לביטחון ושקט”, מספרת מירב. כששאלתי למה 12, הן אמרו לי שזה לא בדיוק 15 שניות לממ”ד, זה קצת פחות.
צילום: נוי שניאור, שדרות
הקבוצה השנייה שמשכה לא מעט תשומת לב, הייתה קבוצת הנשים מדיר אל אסד. קבוצה גדולה של נשים, רובן עם חיג’אב, חלקן אמהות ובנות, ואי אפשר היה שלא לסובב את הראש. בשיחה קצרה שקיימנו הן סיפרו שהן נפגשות מספר פעמים בשבוע בעיירה הצפונית כדי להתאמן. פערי השפה הורגשו בשיחה עימן, אבל התכתבות בוואטסאפ פתרה את הכל, ואולי דרך הריצה אפשר להביא את השלום.
רגע הזינוק הגיע
זינקנו במקצה השני של 8 ק”מ, והיו יחסית מעט נשים בזינוק. השעה היתה כבר 20:50. מקצה ה-12 הוזנק גם כן, אחרינו הוזנק ה- 4 ק”מ. המסלול עבר ברחבי פארק הירקון המוכר והאהוב, ועבור כל מי שלא מגיעה מתל-אביב, בהחלט מסלול מהנה, מישורי ויפה. לאורך המסלול ספרתי לפחות שלוש פינות די. ג’יי, ואפקט הלב הפועם מתחת לגשר אבן גבירול מלהיב מאוד. עוד כמה מעברים עם פירוטכניקה של מיצגי תאורה יפים, שאפו על זה להפקה.
לא היו סימוני קילומטרים לכל אורך המסלול, אבל השילוט היה ברור. ובכל מקרה, במרוץ כל כך גדול (מההפקה נמסר כעשרת אלפים משתתפות) צריך פשוט לרוץ אחרי כולם, אי אפשר ללכת לאיבוד. אבל אז, לקראת הסיום, נמחקה האופוריה בשנייה אחת. המטרה של חלק מהרצות בקבוצה שלי היתה לרוץ 8 ק”מ בפחות משעה. אני ידעתי שהן יעשו את זה, אפילו עמוק בתוך השעה. הגברנו בהדרגה החל מנקודת ה-5 ק”מ, וכשהגענו לק”מ ה-7 אמרתי להן: “עכשיו זה הזמן”. ביקשתי מהן להיצמד אליי והתחלנו להגביר.
אני מכירה את הפארק היטב, וכשהגענו לרידינג הדברים לא הסתדרו לי. אין לי דרך להסביר כמה זה מתסכל היה לעודד אותן ולצעוק שאנחנו בישורת האחרונה. כולן מגבירות הכי חזק שלהן, כשאני בכלל לא רואה את קו הסיום מולי, הוא רחוק. רחוק מידי. 8 ק”מ עברו מזמן, וגם כבר מעל שעה של ריצה. הן כולן סיימו, בגבורה, אבל היתה שם גם אכזבה. כשחזרתי אחורה לשאר הרצות נתקלתי במספר מחזות לא נעימים. 600 מ’ זו סטייה גדולה מידי, שפגעה בהרבה נשים שבכלל לא היו מוכנות לזה. ובכל זאת, קו סיום זו חוויה מרגשת, ואולי אני קצת יותר רגישה בקטע המקצועי כי אני יודעת איך זה לשבת בצד של ההפקה. אבל ראיתי את הנשים בסיום, הן קיבלו מים ומדליה, והיו מאושרות מאד.
האם אלו הם חוקי הפורמט?
בואו אני אענה על השאלה: למה צריך בכלל מרוץ נשים? התשובה שלי היא, שאם אלו חוקי הפורמט, אז לא בטוח. דמיינתי את זה קצת אחרת. כבר שנים אני תוהה למה המרחקים הם לא מרחקים רשמיים של איגוד האתלטיקה, למה ב-2023 אנחנו עדיין צריכות את ההקלה הזו. אלו שעדיין לא רצות 5, אלו ש-10 זה הרבה עבורן, ושמקצה של 15 ק”מ, הו, זה כבר מוגזם.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
כן הייתי רוצה שהמרחק יהיה רשמי ומדוד, ולקחת את זה צעד אחד קדימה: אם כבר פיצלתם לשני זינוקים בכל מרחק, אז תפצלו לרצות “תחרותי” ורצות “עממי”. תנו לנו את התחרות המקצועית. תעשו מייצג של הרצות הכי מהירות בארץ בכל שלושת המרחקים האלו, תציעו פרסים כספיים על תוצאה ואז תיראו פה עשרות של רצות שבאמת אפשר לשאת אליהן עיניים ולקבל השראה, והעצמה נשית. תעטפו את המרוץ הזה באיזה יום של פאנלים והרצאות טד. יש בארץ כל כך הרבה רצות עם סיפור מיוחד, שיודעות לדבר ושאפשר לשים אותן בקדמת האירוע הזה. תביאו אותן. יש הרבה בארץ ויש בעולם. רק לפני שבועיים סטפני ברוס הראתה לכל העולם איך רצים בשבוע 18 להריון (השלישי שלה) 5 ק”מ ב 17 דק’. תביאו אותה שתדבר על העצמה נשית, ותעצים לא רק את הנשים הרצות, את הנשים בכלל.
אז, כששמעתי בחצי אוזן את טקס הסיום על הבמה, ואת גלית או אילנית מכריזה על אחת המנצחות ואומרת: “זמן של 50 דק’ ומשהו שניות”. הכל התחבר לי. עבור הרבה נשים הכמה שניות האלה, הם משהו חשוב מאד. ואני באמת תוהה, האם בהפקה ידעו לכל אורך הזמן הזה, שיש סטייה של 300-600 מ’ במסלול (תלוי באיזה מקצה רצתן) וכולם היו בסדר עם זה? כי יש כאן אמירה גרועה מאד.
אפשר לשים את הכסף ולהשקיע יותר בצד המקצועי, נטו של הריצה, ולוותר על כמה פדים, חטיפי אנרגיה ואבקת כביסה. הנשים יקנו את כל אלו בכל מקרה, בעצמן. רוב הנשים התעלמו מהמרחק הארוך מדי ומהתוצאה, ורצו בשביל החוויה והכיף. באמת היה כיף, לא אשקר, אבל האם אלו חוקי הפורמט של מרוץ נשים ב-2023? הכל צריך להיות רק “פאן, פאן, פאן” ואבקת כביסה חינם כשהערך של הריצה עצמה, נותר בשוליים? אבל זו רק הפרספקטיבה שלי.
לסיכום, אני אופטימית
אין ספק שהמרוץ היה מאורגן למופת. צריך לשבח את ההפקה על ניהול הסדרנים בשטח. שאפו מיוחד למעודדים והמעודדות עם המגפון, הם לגמרי הרימו לכולן. שאלתי אחת מהן בדרך הביתה, אם זה היה חלק מהתדריך שערכו להם, לצעוק לכולן במגפון “איזה יפות אתן אני מתה”, היא ענתה לי שזו היתה דווקא יוזמה שלה. זה היה יפה לראות כל כך הרבה קבוצות של נשים, וגם כאלו שבאו לבד, כי בכל זאת הפורמט הזה מאפשר להרבה מגזרים להראות את עצמם לעומת במרוצים אחרים, וזה היה מרגש מאד. זה גם מאפשר להרבה נשים מתחילות להיכנס לתוך עולם הריצה בווייב נחמד ולראות אלפי נשים שכבר עושות את זה, ולקבל הרבה אנרגיות להמשך. אני מקווה שבצד המקצועי יהיו לקחים עד השנה הבאה, בינתיים אנחנו נמשיך להתאמן ולרוץ, ונזכיר לעצמנו כל הזמן, שאם היינו נולדות בתחילת המאה הקודמות, לא היינו יכולות לעשות את זה בכלל.
מאת: דפנה פרחי
צילום: ספורט פוטוגרפי
אם אהבת את התוכן שלנו, שתף אותו לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שלך – הנה פה במלבנים האלה:
