על מרוץ תנ”ך תש”ח ואיך החלטתי להשתתף רק בבוקר הזינוק

כותבים אורחים16 באוקטובר 2018

אם מישהו היה מספר לי ביום חמישי בבוקר מה יעבור עליי בלילה של אותו יום, לא הייתי מאמין לו. היה זה יום הנישואין שלי וכבר אימנתי הבוקר. לפתע אני רואה בפייסבוק שמחפשים רץ לקבוצה למירוץ תנ”ך תש”ח, הזינוק בעוד 10 שעות. אין מצב שאני עושה את זה, גיחכתי לעצמי. מצד שני, אנחנו כל סוף השבוע יחד ובלי הילדים, אני מזכיר לעצמי ולה… 5 דקות אח”כ כבר הייתי רשום. יאללה תנ”ך תש”ח, אני בא!

מאת: אורי ארבל
צילום: אודי דביר

הכירו את תנ”ך תש”ח

מירוץ תנ”ך תש”ח הוא מירוץ שליחים ואולטרה המתפרס על פני כ100 קילומטר, ומתקיים השנה בפעם השישית באזור מטה יהודה (הזדמנות להכיר ישובים כמו מסילת ציון, נחשון, בקוע ואשתאול, שעד המירוץ לא שמעתי על קיומם), ביקבים, ובכל מיני מקומות שאנחנו מכירים מסיפורי התנ”ך- תל עזקה, צרעה, עמק איילון ועמק האלה ומסיפורי התש”ח- דרך בורמה, לטרון, קרב הל”ה וכו’.

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר משלוח פרסום ועדכונים

המסלול מחולק ל12 מקטעים הנעים בין 6-12 קילומטר, ובדרגות קושי שונות. הרצים מגיעים בקבוצות בנות 3-4-6 רצים. כשבסוף כל קטע מגיע הרץ לתחנת ההחלפה, מעביר את ה”מקל” (צמיד צ’יפ) לרץ הבא אחריו וממהר להגיע לנקודת הריצה הבאה שלו. החל מהשנה המירוץ גם פתוח לרצים שפחות התחברו לעניין הקבוצתי, והחליטו לרוץ 50 או 100 קילומטר לבד. הגיוני. המארגנים הבטיחו נופים עוצרי נשימה, וקיימו. עד שאתה מגיע בריצה לגובה ממנו אתה רואה את הנוף, באמת נעצרת לך הנשימה.

צוות המרוץ (מימין): יאיר אייזן, אורי ארבל, ג’ני נידן, דוד גלעדי

הקבוצה כבר מזנקת- אני 100 ק”מ משם

20:00- הראשון בקבוצה שלי מתחיל את המירוץ, אני בהרצליה מתחיל מקלחות לילדים. 20:50 – בדיוק בזמן ההחלפה לרץ השני אני מצליח להחליף עם אשתי ולצאת מהבית. לפי הוויז אני מגיע 10 דקות לפני תחילת הקטע שלי. איזה לחץ. אין מקום לטעויות. איך קוראים לקבוצה שלנו, אני שואל בווטסאפ. “סובלים בשקט” עונים לי. יופי, קבוצה של פולנים. נראה לי שנסתדר.

מגיע לבקוע. בחיי שאף פעם לא הייתי פה. אני מחנה את האוטו בחניון עפר מסודר ומשולט היטב, מרביץ שלוק אחרון מהקפה ומרגיש את הדופק עולה. “תזהו אותי לפי הטייץ שחור, הדרייפיט הצבעוני והפנס על ראשי”, אני כותב להם, ממש כמו בבליינד דייט, ומגלה ש90% מהרצים לבושים ככה. למזלי הם מוצאים אותי ברגע.היכרות קצרה, קבלת מספר חזה, החלפת צ’יפ ויאללה, צא לדרך חביבי.

בבת אחת אני נזרק אל הלילה

21:47. קטע 3- מבקוע למצפה הראל. 5.9 קילומטר, דרגת קושי בינוני-קשה.

אל השטח, אל השקט של המירוץ. אני מתחיל לאט, בצעדים מדודים. , את הדופק, את טווח הראייה של פנס הראש (מממ.. לא גדול, וזה עוד יתנקם בי). אני רץ במקביל לכרם יפיפה ועצום מימדים. השביל שטוח וכבוש ואני מתחיל לפתוח צעדים ולהגביר מהירות.

אני לא באמת יודע איפה אני, אני לא יודע לאן אני רץ ולמען האמת אני גם לא סגור על אורך הקטע. אני רץ ונותן לנצנצים שמסמנים את הדרך להוביל אותי. הו, והם היו שם בשבילי! ברורים, מוארים, מנצנצים, מנחמים. לאורך כל המקטעים שרצתי לא היה רגע אחד של חוסר התמצאות, של אי ודאות. ידעתי כל הזמן שאני בדרך הנכונה, וזה הכניס המון ביטחון במסלול ובריצה. מדי פעם אני עוקף רצים, מנסה לעודד באיזו מילה טובה או בדיחה לא מצחיקה, כמו זאת שהמארגנים היו יכולים להעביר טאטוא קטן על המסלול לפני המירוץ. רוב הרצים מצוידים בשלוקרים, מקושטים בנצנצים ומאובזרים היטב, ופתאום הטייץ-דרייפיט-פנס ראש דרדלה שלי מרגיש לי קצת under dressed. מצד שני, אני מזכיר לעצמי, “טרנטה טרנטה אבל לפניך…”. ואז התחילו עליות.

מתחילות עליות (עליות או לא להיות?)

כשהמארגנים של תנ”ך תש”ח מבטיחים מסלול בינוני-קשה, הם מקיימים! אללה איסתור. קשה כמו בתנ”ך. נראה לי נפלתי על פרשת “ויעלו ויתנשפו”. עם זאת הידיעה שהקטע לא ארוך מרגיעה אותי. רוב הזמן אני לבד. השארתי את האוזניות בבית, ככה שלא נותר לי אלא להקשיב ללילה, לרחש הרוח, לקולות הציפורים, ליללות התנים (לא בטוח לגבי האחרון). השקט נותן לי להקשיב לגוף, לקצב, לנפש. לדבר עם עצמי. כיף לי ואני במצב רוח טוב, והופס, כמעט מהר מדי, הסתיים הקטע הראשון. אני מעביר את הצמיד לג’ני, שיוצאת לקטע ארבע, ונכנס עם החבר’ה לאוטו לפגוש אותה בנקודה הבאה, בכפר אוריה.

אחים למשק ולנשנושים

גילוי נאות- קוראים לי אורי, אני אוטוטו בן 40, ולא ידעתי שיש כזה מקום שנקרא כפר אוריה. נשבע שאם הייתי יודע כמה יפה שם הייתי קופץ לבקר. אני מגיע לתחנת ההחלפה הכיפית ב”אחים למשק”. מתנדבים חייכניים מקבלים את פנינו עם מים, קפה וכיבוד. פינות ישיבה קסומות פזורות בשטח, ובסמוך פוד טראק, MASA-EAT, משאית של המבורגרים, צ’יפס, אנשים מקסימים ומוזיקה טובה. תודה על הבירה חברים!

אנחנו עוברים מנקודה החלפה אחת לשנייה. כולן הומות התרגשות ורצים, מים ונשנושים ושמות מוזרים (מה זה “צבר קמה”?). כבוד למתנדבים שמחזיקים את הנקודות בכזו מסירות וסבלנות כל הלילה, ולא שוכחים לזרוק מילה ולעודד. בחלק מהנקודות אני מוותר על הגעה לנקודה עצמה, כי היא מאוד רחוקה מהאוטו. תן לי לרוץ קילומטרים ולא ללכת 500 מטר ברגל. אני נשאר להתעפץ באוטו ולהחליף מסרוני אהבה עם אשתי, בתפר שבין יום הנישואים שלנו ליום ההולדת שלה.

באוטו אני מגלה לראשונה שלמירוץ יש חוברת מפורטת ובה תיאור של כל קטע וקטע במסלול. אני קורא על הקטע הבא ומגיע אליו מוכן יותר. אני מחליף בגדים, מתמתח היטב, מתדלק במים ויוצא לדרך.

תנ”ך תש”ח: כשמבטיחים קל- מקיימים

1:12 בלילה. קטע 7 – מצבר קמה לטל שחר. אורך הקטע: 11.6 ק”מ. דרגת קושי קל.

הקטע מתאפיין בשבילים חקלאיים רחבים, שביל כורכר נוח לריצה ואפילו קטע קטן של כביש. מזג האויר מעולה, ניחוחות אניס, חציר ודשן חקלאי עולים מן השדות, ואני מרגיש שאני מרחף על המסלול. קילומטר רודף קילומטר, הקצב הממוצע עומד על 5:17 לקילומטר ואני כבר נושק לסיום הקטע השני, בסנכרון מושלם בין המרחק המובטח בחוברת למרחק בשעון שלי.

אני בהיי ואני אוהב את המירוץ הזה. איזה כיף של לילה! העוגות, הפירות והנשנושים בתחנת ההחלפה בטל שחר היו טובים, אבל המרק שאכלתי שם היה אחד הטעימים אבר. כזה שהמנה השנייה שאתה לוקח יותר טובה מהמנה הראשונה. סחתיין על מי שהכין אותו, תודה!

בתחנת ההחלפה באשתאול נתקלתי לראשונה הלילה ברצי האולטרה 100 ק”מ. לידם הרגשתי קצת כמו ילד שמשחק בריצה. עלתה בי לרגע תחושת יראה, קנאה, והערצה, אבל מהר מאוד השתיים הראשונות עברו.

פאק, ככה ייגמר לי תנ”ך תש”ח?

קטע 11- מבית מאיר לדרך בורמה. 5:17 לפנות בוקר. אורך הקטע: 7.9 קילומטר, דרגת קושי: קל.

ההתרגשות מהריצה המוצלחת מתחלפת עם השעות בעייפות ובלאות. אני לא מצליח לישון ממש באוטו, אלא נמנום הזייתי בו הגוף ישן והמוח ער. 5 בבוקר ואני לא יודע איך מתחילים לרוץ עכשיו. אני שותה קולה ומתמתח, סומך על הגוף שידע מה לעשות. מזל שתחנת ההחלפה בבית מאיר היתה הכי שמחה בכל המירוץ. צוות של חיילות מקסימות הרימו את האוירה, והחזירו את החשק לריצה.

יצאתי לדרך. כששלום חנוך כתב פעם שהכי חשוך לפני עלות השחר, הוא לא ידע עד כמה זה יהיה רלבנטי לתנ”ך תש”ח. חושך אלוהי קיבל אותי במסלול. שחור, אפל, סמיך. פנס הראש שלי לא מצליח להאיר לי כמו שצריך. אני שולח רגל ונשען על אמונה שיהיה שם שביל. בקילומטר השלישי הקונספציה הזאת קורסת. אני נתקל באבן עקשנית, משתטח אפיים ארצה ונמרח ביסודיות על שביל העפר, לא מפספס אף שפשוף בכפות הידיים, במרפקים, בברכיים ובמפרקים נוספים שלא ידעתי על קיומם.

פאק, עובר לי בראש, אז ככה נגמר לי תנ”ך תש”ח? שניות ארוכות עוברות עד שמגיעים רצים ומרימים אותי. אני עושה אבחון מצב מהיר. הבוהן שפגעה באבן כואבת מאוד, ויש לי חשש קל ששברתי אותה. רגל ימין מדממת אבל תחזיק מעמד. כל השאר רק שפשופים. אני קושר את השרוכים היטב, וחוזר להליכה איטית וזהירה. צעד אחרי צעד. רק המחשבה שלא אוכל להמשיך ואצטרך לחזור את כל הדרך בהליכה מניעה לי את הרגליים לכדי ריצה. לאט, בזהירות, ואני שוב בעניינים.

אני עובר במקומות ובנופים מהממים, או כך לפחות כתוב, כי אני לא רואה כלום. שוב ושוב אני מסמן לעצמי מקומות לחזור אליהם, אם בטיול שבת עם הילדים, עם קבוצת הריצה או עם אבא לטיול אופניים. אני מסיים את הקטע בדרך בורמה, ועל אף הרגליים הדואבות, העייפות והפציעה, אני מחליט להמשיך לקטע נוסף, רביעי במספר, נחוש לסיים את המירוץ הזה בריצה לקו הסיום.

אורי ארבל: היה ממש כיף, חוץ מהנפילה…

השחר מפציע

קטע 12- מדרך בורמה לסיום בכפר תנ”ך תש”ח. אורך הקטע:6.6 קילומטר, דרגת קושי- בינונית.

השחר מפציע מייד בתחילת הדרך, וכל היופי התנכ”י תש”חי הזה נגלה לפניי. אני רץ בין כרמים ליער, לקול ציוץ הציפורים המתעוררות. כל רגע מתגלים עוד ועוד נופים חדשים,הצבע הירוק על כל גווניו. נופים בראשיתיים. הדרך – בורמה, התחושה- אירופה.

קולות קו הסיום כבר נשמעים למרחוק, אבל לדורון ואלירן, רצי ה100 אותם פגשתי כ2 קילומטר לסיום, זה נראה עוד ארוך, ארוך מאוד. הם נראים תשושים פיזית, אבל חזקים מאוד מנטלית. בעידודם אני פותח רגליים, ושועט לעבר קו הסיום, הלא הוא כפר תנ”ך תש”ח, שממוקם, כמה סמלי, אחרי 400 מטר של עליה מתונה, ככה, לקינוח. ארוחת בוקר מפנקת ועשירה חיכתה לנו בסיום. לחמניות טריות, ירקות ופירות, גבינות, מעדנים, קפה. כיף גדול מאוד.

סיכום המירוץ

חוויה עוצמתית ומיוחדת. שילוב של ריצה, טבע, היסטוריה, גיאוגרפיה. קבוצתיות, אתגר, נחישות, דבקות במטרה. ארגון וסדר למופת, מחשבה עד לפרטים הקטנים. הכל בלילה הזוי ומטורף אחד. זכיתי להשתתף במירוץ שכזה. אשמח לזכות בכך גם בשנה הבאה. תודה.