עדכון 25/11/2018 – היום במרתון פירנצה: לונה צ’מטאי סלפטר שברה את השיא הישראלי במרתון בזמן כולל של 2:24:17!
השיא הקודם היה שיך לילנה דולינין – 2:35:59 שעות, בברלין ב-25 בספטמבר 2016, כלומר קוזזו פה מעל 11 דקות!
כמה שמחה ודרמה סיפקו לנו לונה צ’מטאי סלפטר ומארו טפרי באליפות ארופה. היא אלופת אירופה ב 10,000, עם דרמה בריצת ה5,000, ומיד אחר כך התאוששות מנטלית מדהימה ושיא ישראלי חדש ב 3,000. הוא עם שיא ישראלי מדהים במרתון של 2:13:00 ועוד נדבר בו בהמשך. לצד שניהם אותו מאמן, דן סלפטר בעלה, שעם שני הכשרונות האלה נכנס לרשימה המצומצמת של מי שנתפסים כמאמני העל של ישראל בריצות ארוכות.
לצד החיבוק של לונה צ’מטאי במדיה הכללית, חסרה לי כתבה מרצים אל רצים- כזו שתכנס לעומק, ותעניין את מי שבאמת מרגיש ואוהב את הריצה מבפנים ומהרגליים. רציתי להכיר את לונה ודן, ולהבין מה הביא אותם לרגע השיא הזה בקריירה שלהם ואיך אפשר להסביר את השיפור המדהים בתוצאות שלה בשנה-שנתיים האחרונות?
מאת: גיא חלמיש
צילום: טיבור יגר, גיא חלמיש
תודה לאיגור מינץ על הסיוע בהכנת הכתבה
לונה צ’מטאי- ההתחלה בקניה
“גדלתי במחוז שנקרא ריפט ואלי” (על השבר הסורי-אפריקאי) מספרת לונה צ’מטאי. “זה במקום גבוה: 2450 ומוקף בהרים של 2700, בכפר קטן”. היא בקרוב בת 30, אך לא תמיד רצה: למעשה החלה בכך מאוחר מאוד ביחס לרצות בעולם: התאמנה בצורה מסודרת יחסית עם קבוצה רק ב-2010 (כשהייתה בת כ-22)!
בנערותה בביה”ס היא השתתפה בתחרויות ביה”ס אבל לא היתה שם קבוצה של ממש עם אימונים קבועים. כשאחד המורים הציע לה ללכת לפנימית אתלטיקה אבא שלה התנגד בגלל המרחק מהבית והיא למדה בפנימיה קרובה יותר. התרבות שם מעודדת ספורט ועסקו בו, אבל במהות חובבנית במקרה שלה.
“לארץ הגעתי לעבוד כנני (מטפלת) לילדי עובדי השגרירות הקניתית. ב 2011 הצטרפתי מדי פעם לאימונים בקבוצה של מוטי מזרחי ושל זוהר זימרו. התחברתי עם החברה המובילים שם, והתחלתי להתאמן, לא בצורה מתודית, בהתאם לרמת העיסוקים האחרים בבית”.
דן היה אז עוד בשנה שניה ללימודים בווינגייט והוא רץ איתה. הוא היה מאמן אתלטיקה אבל לא אימן בפועל, והם פשוט התחברו ורצו ביחד כחברים. היא זרקה לו שהיא רוצה שהוא יאמן אותה למרתון טבריה, וכדי לראות אם היא רצינית אמר לה יאללה- מתחילים תוכנית לטבריה. “עשינו טסט כדי לראות מה עושים, ואז התחלנו להגיע למרוצים מקומיים שהיו לנו גם תרוץ כדי להיות ביחד וגם כדי להרוויח אימון איכותי” מספר דן.
שינוי הפאזה של לונה צ’מטאי לרצה רצינית
ב2013 כשהיא סיימה את העבודה פה וחזרה לקניה, בזמן ההמתנה לאשרת החזרה לישראל היא ניצלה את הזמן והתאמנה שם. היא הצטרפה לנבחרת בתי הסוהר הקניתית שבן דוד שלה אחראי עליה, וגם התחרתה. כשחזרה לארץ, יומיים אחרי זה היה מרוץ שדן רשם אותה אליו – “היא אפילו רצה לא רע: 34:49 שזה היה השיא שלה על כביש ואז התחלתי להבין שאפשר לעשות איתה משהו” הוא מספר. “אם יש אחרי זמן כזה של אימונים תוצאה כזו אז יש ניצוץ של התחלה. למחרת היא רצה 3000 וגם שם רצה יפה, ומה שהיה טוב שהיא התחילה את הק”מ הראשון מאוד מהר. ראיתי אגרסיביות וגישה לתחרות: להתחיל כמו מטורף כשאתה יודע שיש עוד 3000 מטר קשים לפניך… צריך להיות עם יצר חייתי. מה שיחבר את זה בסוף זה אימון מסודר.”
“יצא לי לדבר עם רנאטו קנובה באיטליה והוא אמר לי שאתלט בהתהוות צריך בעיקר להפגין הנאה מתחרות. להראות שהוא אוהב את התחרות. פחות להתעסק באיך להתאמן אלא להתחרות המון ולהנות מזה. אם אין לך את היצר הזה, ולהרבה ספורטאים בישראל מדכאים את היצר הזה בגלל הכוונות לא נכונות, אז אתה לא רלבנטי במסגרות הבינ”ל.”
משברים והשפעתם
“האירוע הראשון שהציב אותי בעמדה של מעבר לחבר אלא מאמן היה כשתכננו ריצת קצב של 10 ק”מ והיא לא הצליחה לרוץ קרוב למה שתכננתי. לא הבנתי למה וזה תסכל אותי. התחלתי לתחקר האם היא עשתה אימונים שאני לא יודע מהם. אמרתי לה ללכת הביתה ואמרתי לה שאני לא רוצה לאמן אותה!” לונה היתה מאוד מתוסכלת וחזרה לדן ואמרה שהיתה מאוד עייפה מהעבודה. אבל שלא עשתה שום דבר שלא קשור לריצה. “נרקם ביננו אמון מחודש כמאמן ומתאמנת ומשם הרבה דברים היו הרבה יותר קלים”.
היא גם החלה להבין טוב יותר איך מה שאתה עושה בחיים משפיע- אי אפשר לעבוד כל היום ולהמשיך להתאמן כרגיל… הדברים האלה יצרו אצלה מודעות הוליסטית לתפקוד שלה לצד דברים אחרים. “הריצה אצלה היתה תמיד דבר טבעי שעושים אותו מהנאה. היא לא התיחסה לעייפות- העייפות היתה פשוט חלק מזה. אבל כשאתה מתאמן בצורה מובנית אתה מתחיל להרגיש את איך שאתה מבצע את תוכנית האימונים – אימונים אקראיים זה כיף כי אתה רענן תמיד אבל יישום של תוכנית זה משהו אחר…”
באמצע הקריירה – לידה. איך מתמודדים?
לונה צ’מטאי: “רצתי עד חודש שביעי, היה מאוד קשה לחזור אחרי כן, והיה קשה להשיג בייביסיטרים ולתפעל את זה. השנה יכולתי להתאמן טוב יותר כי הילד גדל…” היא מספרת. היא הניקה עד שנה ו 9 חודשים. בתוך זה שילבה את האימונים. “אני מעריץ אותה מאוד על זה” אומר דן: “השינה קטועה, יש התשה של ההנקה, בקיץ הישראלי… אבל חזרה לרוץ מהר יחסית אחרי הלידה- כ 6 שבועות. במרתון תל אביב זה היה 3 חודשים מהלידה ורצה ב 41ד’ (ב10 ק”מ) בצורה נוחה, ואחרי כן ברעננה37 ד’ (10ק”מ)- כלומר היא חזרה מהר לשגרה אבל בעודף משקל קטן.
קופצים כמה שנים קדימה: לונה צ’מטאי במרתון בריו (ומשבר נוסף)
כשמדברים על ריו צריך קודם כל להבין מדוע בכלל עברה לונה צ’מטאי למרתון שכן המומחיות שלה היתה במרחקים הקצרים יותר: “הסיבה היחידה שהקריטריון האולימפי היה קל” אומר דן. “לא תכננתי שזה יאיץ כל כך את קבלת האזרחות שלה אבל גם ידענו שזה יעזור”. העמידה בקריטריון האולימפי היתה זו שבה עברה לונה צ’מטאי לתמיכה מקצוענית מלאה. “נלקחה שם החלטה מהותית: או שלונה תהייה מקצוענית ב 100% או שחוזרים להיות החובבנים של פעם ונהנים, אבל לא לוקחים כסף ציבורי – שצריך להצדיק אותו.” אומר דן.
במרתון באולימפיאדה לונה פרשה מהמרוץ בק”מ ה 33. הם מספרים על הרקע לכך: “הבנו שרוי לא יכול להגיע איתנו לריו וזה אומר שאי אפשר להניק הנקה רציפה, צריך היה לתכנן את הגמילה אבל לא ידענו לעשות את זה בצורה נכונה ולונה הפסיקה להניק בצורה מיידית, ביום אחד. היו לה כאבי תופת וחזה מלא- וכתוצאה מכך התפתחה פציעה (שרירית) בכתף. היא חזרה להניק וראתה שזה לא יעבוד אחרת (כלומר בלי הנקה האימונים שלה יפגעו) אבל באימונים הממושכים יותר הפציעה חזרה וכאבה. זה הפריע לה גם באליפות אירופה בחצי מרתון. בריו במרתון עצמו הפציעה חזרה והיא נאלצה לפרוש”.
“לנגד עיני היה רק שני דברים: לדאוג שהיא לא תפחד ממרתון אחרי זה, כי קל להימנע ממה שלא הולך לך…ראיתי שהיא מאוד חיונית אחרי ריו, וחיפשנו מרתון קרוב כדי להחזיר לה את הביטחון. היא רצה די מהר לאחר מכן בברלין ועשתה 2:40, שזה לא מקסימום הפוטנציאל שלה.
פריצת דרך הראשונה- הסרת הגורם המגביל
“העונה המשיכה אחרי ריו והדבר הכי ריאלי היה לרוץ מרתון באליפות העולם. הרגשנו ש 10,000 זה עדיין לא ברמה שלה אז התמקדנו במרתון. לי בלט שהגורם המגביל שלה הוא משקל. היה קשה לה להבין מה המשמעות של להיות אתלטית מקצוענית- זו לא דיאטת כסאח, אבל זה מאוד מוקפד עד רמת הקלוריה, מדידות יום יומיות של משקל, והמשקל לא משקר. חודש לפני אליפות העולם היא עמדה בהורדת שני ק”ג. היא אמנם רצה בלונדון 2:40 אבל זה הוזנק ביום מאוד חם, עם המון פניות, וסיימה 40 או 41 – יחסית זו היתה התחלה טובה. ידעתי שאם נמשיך במגמה הזו בעונה הבאה נראה קפיצה משמעותית מאוד ביכולת.
פריצת דרך שניה: הידע האימוני
הדבר הבא שיצר שינוי דרמטי בביצועים הוא הידע של דן וההתפתחות שלו כמאמן: “בשנתיים האחרונות אני חלק מקורס עתודת מאמנים לאומיים של הוועד האולימפי- זה קורס חדש ומהותו: הנחת יסוד שהמאמן המודרני הוא מנג’ר שצריך להפעיל צוות (איש תקשורת, פיזיותרפיסט, תזונאי, וכו’), ואם המאמן לא ידע להפעיל את אנשי המקצוע האלה הם לא יוכלו לעזור לספורטאים, כי הם לא באים מהתחום הסציפי (במקרה הזה- ריצה). לדוגמה: ברגע שהתזונאי הבין איך אני עובד, ומה אנחנו צריכים- הוא חקר והבין כיצד ביחד אנחנו ממקסמים את התהליך.
גולת הכותרת של הקורס הזה היא השתלמויות חו”ל – הצטרפות למאמנים מובילים בתחומם: “זה שדרג אותי עשרות מונים מקצועית. לא קיבלתי תוכניות אימון כתובות, אלא פרספקטיבה איך אנשים שונים חושבים על דברים שונים”. דן השתלם אצל שני מאמנים מובילים ברמה העולמית: סקוט סימונס בקולורדו, ורנאטו קנובה האיטלקי, אגדה עולמית בתחום.
“אצל סקוט סימונס בקולורדו ספרינגס למדתי לצד השתלמות בינלאומית שנערכה שם באימון בגובה. סקוט הוא מאמן פרויקט American Distance Project ו WCAP של הצבא האמריקאי (כמו תוכנית “ספורטאי מצטיין” אמריקאית)”.
המאמן השני שדן ספג ממנו הוא רנאטו קאנובה- בן 74 – מי שהיה בעבר היה המנהל המקצועי של איגוד האתלטיקה האיטלקי (בינוניות,ארוכות וקרב רב) שאימון בהתאחדות של קטאר הביא אותו לאמן קניתים ולקניה: “הוא אימן עשרות אם לא מאות אלופי עולם ושיאני עולם ומדליסטים. הוא אבי תורת האימון המודרנית במרתון, והוא מעיד על עצמו שרק כשהוא הגיע לקניה למד שדברים כאלה אפשריים. (למשל- על מה לעבוד עם אפריקאים: על עצימות או נפח? איתם הוא אומר- קודם כל עצימות. כי הבסיס האירובי קיים מהילדות)”.
דן מספר: ש”שני המאמנים האלה סותרים אחד את השני בהרבה דברים, אבל מצאתי משניהם את מה שנכון עבורי: “מקנובה לקחתי את רוח הדברים: איזה ווליומים נדרשים כדי לרוץ ברמה גבוהה? מה ההבדל בין ריצות קצב של מרחקים שונים? כיצד לאמן למרחקים שונים…”
מסקוט סימונס (חוץ מאימוני גובה) למדתי סוף סוף איך עושים את זה בכל ההיבטים: תזונה והכל. (אימוני גובה הם לא תמיד רלבנטיים לאפריקאים כמו למערביים כי הם יכולים להתאמן באותה עצימות בגובה ובפני הים. רוב הרצים שגדלו בגובה פחות רגישים בדקויות)”
…”עוד דבר מסימונס – בשיטה האמריקאית הדברים מאוד מובנים: תמיד ביום שלישי יהיה אימון אינטרוולים, בשישי טמפו ובראשון ארוכה. אבל אצלו אהבתי שהוא עושה סייקל של חודש, שבתוכו הוא חוזר על 4 אימונים שונים ובחודש הבא שוב בכיוון דומה – ואז יש לך אפשרות להשוות מחודש לחודש. מה שאהבתי אצלו זה מרכיב שהתקשתי להכניס- אימוני פיתוח מהירות טהורה. הייתה לי התלבטות מתי להכניס את זה בתוכנית”.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
פריצת דרך שלישית: פיצוח הטייפר המושלם ואימוני הכח
בשנים האחרונות התפתחה אצל דן התובנה המדויקת לגבי בניית הטייפר המושלם: “הרגשתי שאני מפספס בנושא הזה כל השנים. קל להגיד יומיים לפני התחרות נעשה קצר בקצב תחרות. זה שונה מריצות בינוניות למרתון, אבל יש קונספט חוזר”.
“בניתי גם את ההבנה סביב כח- יצרנו רוטינת כח שהשיקול העיקרי בה הוא לשמר קשיחות מפרקית Stffness בשיטות אימון מסוימות. השיקול השני ושיטת האימון השנייה בתחום הוא לעשות אימון כח מעודד התאוששות (!). ברגע שהמינון מדויק והעצימות (משקלים) מאוד גבוהים בנפחים מאוד קטנים נוצר גירוי גלובלי בגוף. ריצה זה קטבולי – זה לא בונה את הגוף שלך, ולכן אני עושה אימוני כח לא כדי לפתח כח- אלא כדי ליצור גירוי שישפיע בצורה כוללת. זה מאוד עזר!” כל הדברים האלה יושמו גם עם טפרי. מה שמעניין בגלל כל התמורות המכניות האלה הוא שהרצים משנים את סגנון הריצה שלהם בלי לעבוד על סגנון. מארו היה היל סטרייקר מובהק וזה שינה לו את היציבה בריצה. גם אצל לונה שמים לב לשינויים.
פריצת דרך רביעית: נחישות מנטלית באימונים
“ידענו שיש לה כל כך הרבה פערים מאיך שאני חושב שספורטאי צריך להיות. כשהבנו שלא הצלחנו לעמוד במטרות במרתון- החלטנו לחזור שני צעדים אחורה, אבל לשמר את הרעיון של מרתוניסטית בהתהוות – כשמתאמנים למרתון זה ברור מאליו אתה עושה ריצות מאוד ארוכות. כשמתאמנים ל 10,000 הרץ יכול לשאול מדוע בכלל לעשות 30 ק”מ כל כמה שבועות?
החלטנו לשים דגש על הפער הגדול שהיה לה אז- להביא את עצמה לעצימות גבוהה וספציפית באימונים.
עד השנה לא היתה ללונה בעיה לרוץ מרחקים מאוד גדולים על קצב של 4 דקות לק”מ (קצב מתון עבורה), אבל היא נתקלה בקושי מנטלי להביא ביצועי תחרות באימונים גם למקטעים קצרים. זה אחד הדברים שהשתנו בקניה כשהתאמנה עם הקבוצות, כי אין ברירה אחרת: או שאתה נגרר ולא רלבנטי או שאתה עושה את השינוי הזה ואתה הופך להיות חלק מהאימון איתם.
בסוף – כדי להשתפר בריצה – אתה צריך להתאמן בריצה. כל היכולות, ואימוני הגובה והספציפיות, הם לצד זה שאתה צריך להתאמן כמו שהרמה שלך אמורה להיות. על זה צריך להוסיף משהו חשוב: אפשר לנסות לעבוד על נחישות מנטלית באימונים, אבל כדי להצליח בכך, צריך מרכיב אישיותי שכבר יהיה שם. את זה אפשר לראות ללא כל ספק במשבר ריצת ה5000 באליפות אירופה:
על נחישות מנטלית ומשבר ריצת ה5000 באליפות אירופה
“כשהתאמנו בקניה עם הקבוצות המקומיות, בתוך פארטלק של 40 דקות, לונה רצה עם ג’ואן צ’לימו – אחת הטובות בעולם (רצה של 65 ד’ בחצי מרתון- וזה היה אימון אחרון לפני אליפות העולם בחצי מרתון!). המשימה של לונה היתה לרוץ 20 דקות מתוך ה40 שלהם. לונה הובילה את האימון וג’ואן רדפה אחריה ושם ראיתי חיה שונה: מישהי שלא מפחדת מאף אחד, לא נבהלת מהשמות הגדולים והתוצאות שלהן. נחישות מנטלית וטבעיות- דברים צריכים לבוא בקלות, זה סימן לאתלט טוב!”
“אתה יכול לרוץ טוב אבל אם אין לך את המוטיבציה, או את המנטליות להשיג את מה שאתה רוצה, אם אתה לא רוצה לנצח, זה משהו אחר…” אומר דן. הדבר הזה בא לידי ביטוי נוסף במשבר שעברה בריצת ה5000 באליפות אירופה שבה היתה לא מרוכזת, חשבה מוקדם מדי שסיימה, האטה ואז חזרה להתחרות (למרות כל אלה שברה שיא ישראלי) ולבסוף גם נפסלה. היכולת המנטלית שלה לחזור להקפה האחרונה אחרי אירוע כזה- ולא בריצה קלה רק כדי להפסל אלא ב All Out, ולאחר מכן- ההתאוששות המנטלית המדהימה בתחרות ה3000 כמה ימים לאחר מכן, הם המקומות בהן האופי שלה כספורטאית בא לידי ביטוי נדיר.
דן מספר: “כבר כשראינו מה קרה- הסוכנת התקשרה מיד ואמרה לי “אל תהייה קשה איתה”. אני אמרתי לה שאני גאה בה על זה שהיא חזרה – דבר מאוד קשה מנטלית לבצוע. נקודתית לקח לה זמן להירגע, היא כמובן לקחה את זה מאוד קשה גם כלפי עצמה וגם כלפי אחרים שאכזבה. הפתרון פה היה לחזור לשדה הקרב ולהתמודד עם הפוסט טראומה. מהר ככל האפשר להתחרות שוב. החלטנו ללכת אל הדיימונד ליג ב 3000- ידעתי שהיא בכושר ושהיא תרצה להוכיח את עצמה. אתלט אחר היה רוצה פגרה חודשיים ולא לשמוע על אתלטיקה אחרי שיא כמו אליפות אירופה ומשבר כזה בסופו. היא הגיעה ל3000 במצב גופני לא אידאלי- טיסות, רצף תחרויות, אימונים תוך כדי, עבדה קשה מול התקשורת אחרי הניצחון ב10,000… לשם השוואה: זו שהגיעה למקום שני ב 10,000 אחרי לונה כבר לא הצליחה לשחזר את זה ב 5 ולא רצה טוב ביחס לרמה שלה וגם ב3000 פשוט לה היה לה כח.
ריצת ה 5,000 בכל זאת גילתה לנו משהו חדש נוסף על לונה צ’מטאי ודן אומר שברמת הריצה נטו הוא מאוד מרוצה כי טקטית היא עבדה טוב, וגם: “היא גילתה שהיא יכולה לרוץ 31 שניות ל 200 מ’ בסוף 5000. ניסינו לעבוד על זה באימונים ולא הצלחנו” אומר דן. “גם חסן עצמה (שנתנה שם קצב של טופ עולמי ושמרה עליו 600מ’) אמרה לה: I didn’t know you can kick. אמנם הפסידה מדליה, אבל גילינו שיש בה דברים חדשים” אומר דן- “זה עוד דבר שמאפיין ספורטאים צעירים יותר בד”כ, שמגלים את היכולות שלהם. היא מוכנה לעוד תחרויות ורק עכשיו נפתחת לעולם”.
הריצה שעשתה את לונה צ’מטאי לאלופת אירופה
דן סלפטר על הטקטיקה: “ידענו מי המתחרות ומה החוזקות והחולשות שלהן- חששנו בעיקר מסוזן קרומינס שהיתה חמישית בשנה שעברה- היא החלה לאט יחסית בחצי הראשון ואז סיימה את המרוץ בקצב של 15:13 בחמישה ק”מ האחרונים, שזה מהיר מהשיא האישי של לונה! הדרך היחידה להתמודד עם רצה כזו זה לרוץ מהר מהתחלה. יסמין צ’אן- אלופת אירופה מלפני שנתיים היא חברה של לונה ומתאמנת אצל קנובה. לשתיהן היה טוב לדאוג שהחמישה ק”מ הראשונים יהיו מהירים, אבל ברמה שהן יוכלו להגביר או לשנות בהם קצבים לזמן קצר. החלטנו לכוון ל-15:45 לחמישה הראשונים (בפועל היה 15:52). לונה ויסמין הובילו כל אחת 800מ’ בתורות, אבל בכל פעם לונה הובילה מעט מהר יותר- אינדיקציה ראשונה ליכולת במרוץ. התכנית המקורית היתה לעשות שינוי קצב מאוד חד בקילומטר ה-7, שזה משהו שהארופאיות לא יודעות להתמודד אתו. ללונה היה חשק לתת שינוי כזה כבר בקילומטר ה-4 – כדי לראות מי חזקה. היא פתחה פער ונתנה להם לחזור בהדרגה- וכשהם מגיעות הגבירה שוב ועייפה אותן. “אבל אחרי שישה ק”מ החלטתי לברוח שוב” היא מספרת. אותה סוזן המשיכה לרדוף, זה היה נראה שהיא סוגרת מדי פעם, אבל סיפרה לאחר מכן שהיא הבינה שלא תשיג את לונה, ובעצם ברחה מהרצות האחרות מאחור כדי לשמור על הפודיום. בסיבוב האחרון לונה צ’מטאי הגבירה את הקצב ושלטה בשדה- יזמה וגרמה לאחרות להגיב. סוזן קרומינץ ההולנדית שהגיע שניה אמרה על גמר ה10,000 ש”בחיים לא התאמצתי ככה בריצה”- לונה היתה ב-10,000 ב90% מהמקסימום שלה”. שלטה בריצה.
סיכום: איך תופסים טיל?
השאלה הזו של שיפור אצל ספורטאים, ומתי ייעצר, היא שאלה מרתקת. לכאורה אצל רצים ברמה כל כך גבוהה ובגיל כזה, הצפייה הסבירה היא לשיפור הולך ופוחת ככל שעובר הזמן, אבל אצל לונה צ’מטאי סלפטר מ2011 עד 2015 השינויים בתוצאות מזעריים. לפתע, כמו שמראים הגרפים, ב-2017-2016 היא “עלתה על טיל”. מה השתנה? ההסבר לקפיצת המדרגה הוא התפתחות אישית של לונה צ’מטאי שכספורטאית החלה מאוחר יחסית במסגרת תחרותית מקצוענית, לצד התפתחות אישית של דן כמאמן שלמד ליישם כל כך הרבה מרכיבים שספג מהמאמנים המובילים בעולם.
“השינויים שעשינו בשנתיים האחרונות היו כל כך רבים ובכל הרבדים – ולא ידענו עד כמה היא תשתפר. גם קנובה ראה שיש גרף שיפור שמעיד על כישרון. למעשה עד היום היא לא התאמנה וכעת היא מתאמנת כמו שצריך והראתה שיפור גדול, זה אומר שיש לה פוטנציאל שיפור באימון מובנה ונכון”.
דן ולונה נתנו לנו פה תובנות וחשיפה נדירה אל תוך מערכת של ספורטאים בטופ העולמי, וכיצד מסתדרים המון מרכיבים ותובנות, בפאזל של מאמן ואתלטית, שמתגבש במשך שנים, התיישב על גנטיקה של קניתית, ומרכיבי אישיות של ספורטאית אגרסיבית עם רעב לניצחון, שאוהבת את התחרות ופורחת בתוכה.
אה, ואם תהיתם (עקב האג’נדה הפוליטית בעניין המהגרים): כן – מירי רגב שרת הספורט התקשרה לברך מייד אחרי, הזמינה את הזוג והם נפגשו איתה…
