לא מביטה לאחור

את הכתבה הקודמת על עלייתן של הרצות האמריקאיות התחלתי בציון אבני דרך של שקיעת אימפריית הספורט האמריקאית בשנים האחרונות. דווקא אל מול השקיעה הזאת מתעצמים ההישגים של הרצות האמריקאיות למרחקים ארוכים, שהשנה האחרונה הייתה מבחינתן שנת שיא מכוננת מבחינת הישגים. הכתבה הקודמת התמקדה באירוע אחד ומיוחד, גמר ריצת ה-3000 מ’ מכשולים באליפות העולם בלונדון בקיץ האחרון, שבו סיימו אמה קובורון וקורטני פרריקס בשני המקומות הראשונים.

בכתבה הזאת נתמקד בשליין פלנגן, רצה אמריקאית ותיקה ומנוסה שנמצאת בסבב המקצועני מאז 2004. סדרה של הישגים מרשימים ומכובדים הציבו את פלנגן בשורה הראשונה של האתלטים האמריקאים במאה ה-21, אולם ללא זכייה בתחרות מהדרג העולמי המוביל, כזו שתהפוך אותה לעל-זמנית. בגיל 36 ואחרי פציעה קיבלה פלנגן הזדמנות נוספת, שאותה היא לקחה בשתי הרגליים.

מאת: תומר קרוצ’י

שליין פלנגן Shalane Flanagan

• גיל: 36
• קבוצה: Nike Bowerman Track Club
• מאמן: ג’רי שומאכר

הסיפור של שליין פלנגן הוא בלי ספק חומר מצויין לסרט: היא בתם של שריל ברידג’ס, רצה אמריקאית שהחזיקה בין השנים 1971-1973 בשיא העולם במרתון, ורץ השדה והמרתוניסט המנוסה סטיב פלנגן. כבר בצעירותה נחשבה לעילוי, כשזכתה באליפות התיכוניים בארה”ב בריצת מייל באולם (4:46) וקבעה שיאים בתחרויות תיכון שחלקם קיימים עד היום.

בליגת המכללות ייצגה את צפון קרוליינה, מעצמת כדורסל מכללות ענקית (6 אליפויות ושני אייקוני כדורסל אמריקאיים – המאמן דין סמית’ ומייקל ג’ורדן), אולם פחות נחשבת בתחום האתלטיקה ומרוצי השדה. זה לא הפריע לפלנגן במיוחד כשזכתה שנתיים רצופות בתואר הארצי במרוצי שדה (ריצה למרחק 6 ק”מ), והפכה לאתלטית הראשונה מאוניברסיטת צפון קרוליינה שזכתה בתואר אינדיבידואלי במרוצי שדה. לצד הישגים אלו הפכה גם לאחת הרצות המובילות בארה”ב למרחקים של 3000 ו-5000 מ’.

ב-2004 עברה פלנגן לקריירה מקצוענית ואף הצטרפה לנבחרת האמריקאית למשחקים האולימפיים באתונה, אולם ברגע האמת לא הצליחה להעפיל משלב המוקדמות אל הגמר בריצת ה-5000 מ’, כשסיימה במקום ה-22 הכללי עם תוצאה אטית ב-25 שניות משיאה האישי שקבעה במבחנים האולימפיים.

במרכז: שליין פלנגן

במרחק נגיעה

אחרי אתונה פלנגן העבירה את עיקר הפוקוס שלה לטווחים של 5,000 ו-10,000 מ’, ומצבה את עצמה בשורה הראשונה של הרצות האמריקאיות במרוצי שדה, כביש ומסלול, כולל קביעת שיא לאומי ב-5000 מ’ (14:44).

אל המשחקים האולימפיים בבייג’ין כבר הגיעה מוכנה יותר, הרבה יותר: בריצה ל-10,000 מ’ שליין אמנם איבדה את צמד המובילות בשליש האחרון, אך נתנה ריצה הרואית וסיימה שלישית עם שיא אישי ואמריקאי חדש של 30:22. שבוע אח”כ בגמר של ריצת ה-5000 מ’ פלנגן מצאה את עצמה בריצה איטית וטקטית שבסופה סיימה רק במקום התשיעי, עם תוצאה אטית מזאת שקבעה במוקדמות ואף מהספליטים שקבעה בגמר ה-10,000.

תשע שנים אח”כ, ב-2017, תשודרג מדליית הארד של פלנגן מבייג’ין למדליית כסף, בעקבות כישלונה של אלבן אבליגס שזכתה בכסף בבדיקת סמים. מדובר בהישג השיא של רצה אמריקאית במרחקים אלה במשחקים האולימפיים עד היום.

מעבר הדרגתי למרוצי כביש

בדומה לרצי מסלול רבים ברמות האלה, השנים הבאות בקריירה המקצוענית של פלנגן התאפיינו במעבר הדרגתי למרוצי כביש, שם נמצאים עיקר החסויות והכסף הגדול. בשנת 2009 פלנגן הצטרפה לקבוצת רצי העל של באוורמן מפורטלנד (BTC – Bowerman Track Club) תחת המאמן ג’רי שומאכר, וסימנה את מרתון ניו-יורק כמרתון הבכורה שלה, וכיעד המרכזי עבורה ב-2010.

רצי-על חולמים על מרתון בכורה כזה כמו זה ששליין רצה באותו בוקר סתווי וקר של תחילת נובמבר  בניו-יורק. עד הקילומטרים האחרונים בסנטרל פארק שליין נשארה בדבוקה המובילה, אולם עדנה קיפלגט הקנייתית הייתה חזקה יותר בשני הקילומטרים האחרונים, וסיימה ראשונה. שליין סיימה במקום השני, 20 שניות אחרי קיפלגט שבמקום הראשון, תוך שהיא קובעת את ההישג הטוב ביותר של רץ אמריקאי במרתון זה ב-20 שנה. זה היה יום כמעט-מושלם.

בשורה הראשונה, אבל…

את השנים שלאחר מכן תעביר שליין בשורה הראשונה של רצות המרתון בעולם, אך לא מעבר לכך. אין עוררין על כך שהיא הגדולה שברצות האמריקאיות למרחקים, וגם טבלת השיאים האמריקאית תאשר זאת. אולם ככל שמדובר בתוצאות בזירה הבינ”ל, שליין פלנגן אמנם תמיד נמצאת בדבוקה המובילה, אך אף פעם לא תהיה זאת שתחצה ראשונה את קו-הגמר. תמיד תהיה זאת רצה קנייתית או אתיופית.

גם כאשר פלנגן תגיע אל קו-הזינוק בכושר שיא כמו במרתון ברלין ב-2014, זה יספיק לה “רק” לשיא אישי ולמקום שלישי במרתון המהיר והנחשב מכולם. גם במשחקים האולימפיים בלונדון (מקום 10)  ובריו (מקום 6), פלנגן לא הצליחה למצוא את הסערה המושלמת, את היום שבו היא תתעלה על עצמה ועל יריבותיה הקשות, ותיגע ראשונה בסרט של קו-הגמר של מקצי המרתון. זו חוויה לא קלה לספורטאי, היכולה להוות מדרון חלקלק לספורטאים בענפי ספורט אינדיבידואלים הנמצאים לאורך זמן רק במרחק נגיעה מההישג, אך לא מעבר לכך. נכון, להיות מקום שלישי בבייג’ין ב-10,000 (לפני השדרוג למקום השני שנעשה כאמור ב-2017) ומקום שני במרתון ניו-יורק הם הישגים נפלאים, אך מה לעשות שיש הישגים נפלאים ומרשימים מהם.

בדרך לתהילה

If you can make it there, you’ll make it anywhere

דמיינו את הרגע. לעמוד על קו הזינוק של אחד המרתונים הנחשבים בעולם, כתף אל כתף עם הרצים הטובים בעולם. בגיל 36, שבע שנים אחרי שקבעה שם את אחד מהישגיה הגדולים ביותר, זינקה שליין פלנגן לעבר גשר ורזאנו המפורסם פעם נוספת, אל מרוץ נוסף שספק אם האמינה שתוכל לנצח. וכאילו לא די בסטטיסטיקה האישית שייעדה לה כל מקום אפשרי בעשירייה הראשונה מלבד המקום הראשון, גם ההיסטוריה הייתה נגדה: כבר 40 שנה שרצה אמריקאית לא ניצחה את מרתון ניו-יורק, מאז שמיקי גורמן עשתה זאת ב-1977.

יחד איתה בדבוקה המובילה שעטה מרי קייטאני מאתיופיה, מועמדת כמעט בטוחה לזכייה כשבאמתחתה 3 זכיות רצופות בניו-יורק, כשהרביעית רחוקה ממנה רק 42.2 ק”מ. כשמרי קייטאני רצה בשדרות של ברוקלין וקווינס בניו-יורק היא מרגישה כמו בבית; היא מכירה כל עלייה, כל פנייה וכל מכסה של ביוב בדרך. ושליין בכלל מגיעה ממסצ’וסטס.

כח הזמניות?

יכול להיות ששליין ידעה משהו שמתחרותיה בדבוקה לא ידעו. אולי כי זו הפעם האחרונה בניו-יורק, או בכלל. אולי השנה האחרונה והיציאה מהפציעה עזרו לה להבין דבר או שניים על המסוגלות שלה מחד, ועל הזמניות שלה, מאידך. היא אולי גדולת הרצות האמריקאיות אי-פעם, אבל הכי גבוה שהגיעה במשחקים האולימפיים או באחד מחמשת המרתונים הגדולים היה המקום השני.

עד הק”מ ה-33 הן היו 9 רצות, ואז, עת יצאו מהברונקס וחזרו למנהטן מצפון, שלוש פרצו קדימה – פלנגן, קייטני ודסקה האתיופית, בקצב של 3:23 לק”מ. הרקורד והניסיון היו בצד של קייטני; הרעב היה עם פלנגן ודסקה.

הדקות האלה יכולות לתת השראה לאינסוף מחקרים בתחום הפסיכולוגיה של הספורט. אם, מתי ואיך לפרוץ. החיישנים מתחדדים במטרה לזהות רגע משבר של אחת המתחרות. זה בד”כ יבוא אחרי ניסיון בריחה כושל. זה יכול לבוא גם ממקום ריק לגמרי, דווקא מהתערפלות חושים ואובדן שיקול הדעת – בין אם זה מוקדם מדי, או שנייה לפני תחנת מים. דבר אחד בטוח – עדיף מוקדם מדי מאשר מאוחר מדי. מי שהגיעה מריצות המסלול יודעת זאת היטב; בריצה טקטית ל-5,000 או 10,000 מ’ גם האצה שמתחילה 100 מטר מאוחר מדי לא תספיק.

בק”מ ה-36 שליין הביטה קדימה וראתה לפניה רק את השדרה החמישית. היא הבינה שכנראה לא תהיינה הרבה הזדמנויות כאלה, ומאותו רגע ועד לקו הסיום לא הביטה לאחור ולו פעם אחת. היא פתחה צעדים וזכתה לפער קטן מול קייטני ודסקה. כמה שניות אח”כ כשחלפו על פני תחנת המים, פלנגן לא השתהתה ולא הושיטה יד בחזרה לאנשים בירוק. היא כבר הייתה עמוק בזון שלה.

הפער המשיך לגדול

שליין סחטה עוד קצת את דוושת הגז; בקילומטרים האחרונים של המרתון, אלו החוצים ומקיפים את הסנטרל פארק, שליין הייתה פשוט בלתי ניתנת לעצירה, כשאת הק”מ ה-40 גמעה בספליט של 3:02, השקול לזמן סיום של 2:08! רק במאה המטרים האחרונים אפשר לראות את ההבעה של שליין משתנה, את הרגע המזכך שבו היא מבינה שהפסגה סוף-סוף נכבשה. האושר מציף אותה, והאגרוף מונף אל על. !Yeah, fuck yeah

זעקה הרצה העדינה והאלגנטית ממסצ’וסטס, שניות לפני שחצתה את הסרט והחלום הפך למציאות. 14 שנים של קריירה מקצועית, של כמעט-פודיומים, של מקום שני עם ובלי כוכבית, ומקום שלישי ורביעי, של פציעות ונפילות, וקאמבקים ומבט קדימה, תמיד קדימה. שליין פלנגן זכתה במרתון ניו-יורק באופן מרשים ומדהים, והייתה לאמריקאית הראשונה שעושה זאת ב-40 שנה. פאק יה!

כמה שעות אח”כ

עם הזר של ענפי הזית על ראשה במסיבת העיתונאים, שליין חזרה להיות אותה שליין עדינה, חייכנית ומנומסת, פחות כמובן אבן ענקית שירדה לה מהלב.

מדהים לראות ולשמוע את שליין פלנגן של אחרי מרתון ניו-יורק 2017, מול אותה שליין פלנגן של אחרי מרתון ניו-יורק 2010. שבע שנים קודם לכן היא נשמעת יותר כמו בתחקיר, כמו מנסה לנתח מדוע למרות כל ההכנה הטיל לבסוף החטיא את המטרה. שבע שנים אח”כ ומקום אחד יותר גבוה, שליין נשמעה יותר אמיתית ומשוחררת, מאפשרת לרגשות שמציפים אותה באינטרוולים נמרצים להתבטא בטבעיות, ולזכות באהבה ובהערצה שכה הגיעה לה על הדרך המדהימה שעשתה. “כישלונות אינן אלא שלטי הכוונה בדרך אל ההצלחה” אומר הציטוט הנודע של ק.ס. לואיס. הדרך של שליין הייתה ארוכה, וכללה לא מעט שלטי הכוונה. היא עברה בלונדון, בברלין ובריו, וההצלחה בסוף הגיעה, ובמקום קרוב ומוכר, ומול קהל מקומי שידע להעריך את גודל הרגע. בתשובה לשאלה עד מתי היא תמשיך לחבוש את הזר על ראשה השיבה שליין בחיוך: “אני אחבוש אותו במשך כל היום. אין זמן יותר מתאים מזה”.

אפילוג

בסרט הוליוודי הסיפור היה מסתיים כאן, או מקסימום בסצנה שבה שליין נראית מאמנת קבוצת נערות צעירות עם חלומות ושאיפות מפה ועד מסצ’וסטס. בחיים האמיתיים שליין בינתיים בחרה להמשיך להסתכל קדימה, ולא להביט לאחור. בינואר היא כיכבה בפרסומת של נייקי בסופרבול ובאפריל האחרון ניסתה להגשים חלום ענקי נוסף – לנצח את מרתון בוסטון (מה שבפועל לא קרה- DNF). בין לבין היא ממשיכה לקדם פרויקט של עידוד תזונה עשירה ובריאה וסדרת ספרי בישול מצליחה בשם “לרוץ מהר ולאכל לאט” (Run fast. Eat slow), אותם היא מקדמת יחד עם חברתה הטובה עוד מימי הקולג’ אליס קופצ’קי.

מי שעקב אחרי שליין פלנגן בחודשים האחרונים כנראה הצליח להבין שניצחון בבוסטון הוא כנראה החלק האחרון בפאזל אבל זה יחכה לשנה הבאה אולי. כל הקלישאות נמצאות שם – המרתון הוותיק והמיוחד מבין המייג’ורס, ובעיקר מרתון הבית אותו היא זוכרת כילדה הצופה ומריעה לרצים בקילומטרים האחרונים. האם נראה עוד משליין גם השנה ואף במהלך 2019? יכול מאד להיות שכן. הדבר הכי מדהים שעשתה בשנים האחרון התרחש כשלא הביטה לאחור. אם היא עשתה זאת בניו-יורק, היא תוכל לעשות זאת בכל מקום אחר.

מאת: תומר קרוצ’י

RUNPANEL – מגזין הריצה של ישראל!
?‍♀️ נרשמים לניוזלטר שבועי של RUNPANEL פה: http://bit.ly/RUNsubscribe
?‍♀️ הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו! פה: https://t.me/RUNPANEL