האסימון נפל לי רק השנה, בשנה החמישית בה מצאתי עצמי נוסע דרומה לאילת, להתחרות בתחרות הישראמן, המקצה המלא. שנה חמישית של טקס, אשר חוזר על עצמו באדיקות, שנה אחר שנה. הפעם הבנתי, הבנתי שהישראמן זה בכלל לא תחרות ספAורט, אלא עלייה לרגל של מאמינים בדת חדשה, דת הספורט, ספורט סיבולת. יש אין סוף קווים מקבילים בין הטקסים הדתיים לבין מה שקורה בישראמן.
מאת: ניר אבישי כהן
צילום שלי שחורי מוסקוביץ
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
המעמד הבינוני והגבוה עולה לרגל – למלון אילתי
“עלייה לרגל או צליינות היא פעולה מקובלת בדתות רבות, בה יוצאים המאמינים במסע למקום קדוש על פי דתם על מנת לטהר את עצמם או למלא אחר מצווה” (ויקיפדיה).
ביום חמישי, יום לפני התחרות, מתחם המלונות הצפוני של אילת מתמלא עד אפס מקום באותם “עולים לרגל”. מכוניות, ברובן חדשות, עמוסות באופניים שמחירן לעיתים יכול להגיע למחיר של מכונית קטנה, זורמות עוד ועוד לתוך המלונות. כן, השתייכות לדת הזו עולה כסף, ולא מעט.השתתפות בישראמן המלא עולה 2000 ש”ח בערך (תלוי במועד ההרשמה), ובערך חצי מהסכום במקצה של חצי הישראמן. לדמי ההרשמה יש להוסיף את המלון והשהייה באילת, וכמובן את ההוצאות על האופניים והציוד הנלווה. רוב האנשים בספורט הזה הם מהמעמד הבינוני והמעמד הגבוה. 180 אנשים נרשמו למקצה המלא,כ-1200 למקצה החצי, ועוד כמה מאות בודדות למקצה השלשות (מקצה בו כל אחד מבצע מקצוע אחד בלבד ומה שנחשב זה הזמן של השלושה יחד). לצערי, ובאופן שאינו ברור לי, בשנים האחרונות נמנעים המארגנים של הישראמן לפרסם מספרים מדוייקים על כמות המשתתפים. כמדומני בשל הרצון להסוות את המספר הנמוך מאוד של המשתתפים במרחק המלא, למעשה רק כעשרה אחוזים מכלל המשתתפים מתחרים בישראמן המלא. כמדומני שהמארגנים לא גאים בעובדה הזו ומנסים להצניע אותה ככל האפשר.
תורים בכניסה לבית המקדש
חדר האוכל של מלון ספורט הומה אנשים שעוטים עליהם חולצות שמעידות על תחרויות קודמות או על השתייכות לקבוצת ספורט כזו או אחרת. לאן שאני מפנה את מבטי אני רואה שוקיים מקועקעים בסימן הרשמי של תחרות ה”איירונמן”. השיחה בקרב כולם היא על דבר אחד בלבד: מזג האוויר שיהיה ברכיבה. בכל שנה זה הנושא המרכזי שמעסיק את המתחרים יום לפני התחרות. הרוחות החזקות שנושבות בהרי אילת, בתוספת של טמפרטורה נמוכה (הרכיבה נעשית בגובה של 700 עד 800 מטרים מעל פני הים) מהוות מכשול משמעותי בפני המתחרים.
טקס התפילה הקבוע
סיור מקדים בויה דולורוזה
אני יוצא מהמלון ונוסע יחד עם חברי הטוב, אסף, לנקודת ההחלפה בין הרכיבה לריצה. נקודת ההחלפה נמצאת למעלה בהרים, מרחק 12 ק”מ מהעיר אילת, ליד הר שלמה. קר, והרוח נושבת בהרים. המארגנים של הישראמן עסוקים בבניית תחנת ההחלפה ואני מתרשם ממזג האוויר, מנסה לדמיין את יום המחר.
אחרי כחצי שעה בהרים, אנחנו יורדים חזרה ל”מתחם הקדוש”. בשעה 11:30 מתחיל הטקס המרכזי של אותו יום, תדרוך המתחרים על ידי מנהל התחרות, הכהן הגדול? כמו אותו מתפלל אשר מכיר את התפילה בעל פה, אבל עדיין הולך פעם אחר פעם לבית הכנסת, גם אני מגיע לתדריך. אולם הכנסים ברויאל גארדן מלא עד אפס מקום. אני מתבשם מהאווירה, פוגש חברים ומכרים רבים, כאלה שעולים לכאן לרגל שנה אחר שנה. אין חדש בתדריך, אותו הדבר בדיוק, אותה התפילה.
אני יוצא למתחם ה”אקספו”. כמו אותם מוכרי מזכרות ופריטי קדושה בירושלים או במכה, גם כאן מוכרים דברי ספורט אשר משרתים את המאמינים. חלק מהמוצרים בהחלט מועילים ומדעיים וחלק מהמוצרים הם חלק מאותה אמונה במשהו שאינו מדעי. אין זה משנה, העיקר שהקונה מאמין ביעילותו של אותו מוצר, בדיוק כמו בכל דת אחרת. אווירת חג באוויר.
ויה דולורוזה: “ויה דולורוזה היא דרך בעיר העתיקה בירושלים בה על פי האמונה הנוצרית צעד ישו מהמקום בו נגזר דינו לצליבה ועד גבעת הגולגולתא בה בוצע גזר הדין…המונח משמש בהשאלה לתיאור דרך רצופה במכשולים ובקשיים” (ויקיפדיה)
הטבלה היא טקס הכניסה לכת
מאמיני ישראמן רטובים בדרך לגאולה
הויה דולורוזה של הישראמן מתחילה ביום שישי בשעה 06:15 בבוקר. 180 מאמינים (מתחרים) נמצאים בתוך המים של ים סוף ממתינים לכהן הגדול שיזניק אותם לדרך הייסורים הפרטית שלהם. הצפירה נשמעת ואנו מזנקים למים. טמפרטורת המים היא 22 מעלות, מים חמימים ונעימים. הים שקט. אני שוחה בקצב נוח, מביט בהשתאות בקצב השחייה המסחרר של הדבוקה המובילה. פעם אני מוציא את הראש לצד ימין, רואה את הרי אילת המרהיבים, ופעם מוציא את הראש לצד שמאל, רואה את עקבה הירדנית. אחריי יזנקו עוד 1500 מתחרים במקצה של חצי המרחק. כאשר אני מסיים את פרק השחייה כבר כל שחייני חצי המרחק סיימו לשחות ונשארו בים עוד כמה עשרות שחיינים של המרחק המלא. מחוץ למים נותר קהל רב אשר מעודד כל שחיין שיוצא מהמים. תוך כדי ריצה לתחנת ההחלפה אני פושט את חליפת השחייה וזורק אותה לאסף והדס, שצורחים לי צרחות עידוד. אני מרגיש מעולה, מצפה בכיליון עיניים לרכיבה.
חג’: “חג’ הוא מונח באסלאם המתאר עלייה לרגל למכה. החג’ הוא העלייה לרגל השנתית הגדולה ביותר בעולם כיום” (ויקיפדיה)
המאמינים מסירים את מחלצותיהם ורצים מגולחים ויחפים תוך מלמול חרישי “שיא אישי שיא אישי…”
אחרי חילוף זריז שכלל לבוש של ביגוד חם לקראת האוויר הקר בהרים, אני מתחיל לרכוב. הרכיבה מתחילה בטיפוס לא קל של 12 ק”מ עד לעין נטפים. שובל של רוכבים צובע את העלייה. זו נקודת זמן בה רוכבים בעלייה הזו גם רוכבי המקצה המלא וגם רוכבי החצי – איזו חגיגה! חלק מהאנשים מכונסים בתוך עצמם, חלק רוכבים בזוגות, וחלקם רוכבים בקבוצות גדולות של שלושה ואף ארבעה יחד. בישראמן חל איסור על דראפטינג, אבל בעליה הזו יוצא שסביבך יש כל הזמן רוכבים. עולים, מטפסים, מדוושים בכל הכוח. פלדמן, חבר יקר, מגיע לפתע לצידי ואנו רוכבים דקות ספורות יחד, דקות בהן אנחנו מחליפים חוויות מפרק השחייה. זה אחד היתרונות הגדולים של הישראמן על פני תחרויות אחרות בעולם: כאן הכל בעברית, כאן אתה מכיר כל כך הרבה משתתפים, יש תחושה של בית.
אני עובר ליד נמרוד, ניר, עוד נמרוד, אורלי, ועוד ועוד. אני מכיר עשרות אנשים שנמצאים ברגעים הללו על המסלול. כולם אנשים טובים ונפלאים, אנשי ספורט.
התנאים למעלה בהרים לא פשוטים, יש רוח שמאיטה ומקשה על הרכיבה. בנוסף, הרוח משנה את כיוונה מעת לעת ואני לא מצליח להבין מתי הרוח איתי או נגדי. אני שואל כמה רוכבים אם הם מבינים כיצד הרוח מתנהגת היום, אף אחד לא מבין. 180 קילומטרים, שבע וחצי שעות, רכבתי שם למעלה. רכיבה טובה, רכיבה ללא משברים, בקצב שהיה לי נוח. אני מגיע לתחנת ההחלפה השנייה.
הכהן מסיר את גלימתו ומציג את ציורי הגוף המסורתיים – צופן עתיק יומין
שוב חילוף זריז ואני כבר רץ
הנוף שנשקף בירידה מהרי המלכים לאילת הוא אחד הנופים היפים בעולם. הריצה נעשית בין ההרים התלולים, כשלמטה נשקף מפרץ אילת במלוא יופיו. הלב מתרחב למראה הנוף. הלב גם כמהה לראות את החברים האהובים שממתינים יום שלם לבואי.
ההגעה לכיכר מרידיאן, זו שנקראת פה בתחרות “כיכר myway”, תמיד מרגשת. המוני אנשים עומדים ומעודדים אותך. הרגע הזה, אחרי שרכבת שעות ארוכות בהרים, מבלי לראות אף אדם (מלבד המשתתפים האחרים), הוא רגע מרומם נפש: עשרות, אולי מאות אנשים, עומדים ומריעים לך, צורחים את שמך בקולי קולות. אני נטען באנרגיות רק מהעידוד הרב והחם. אני פונה ימינה לכיוון ריף הדולפינים ואסף מצטרף אליי, רץ לצידי. אני מחליף איתו חוויות מהיום הארוך הזה, מתעדכן בדבר התוצאות של חבריי שהשתתפו במקצה של החצי, ורץ. הכל בשליטה אצלי. אני לא רץ מהר אבל רץ, לא עוצר לרגע. יש לי שלוש הקפות לבצע על הטיילת לפני שאחצה את קו הסיום. הקושי המשמעותי הראשון מגיע בסביבות הקילומטר ה-25. כדי להתגבר עליו אני שומע כמה שירים שיסיחו את דעתי. הטריק הזה עובד. אני רץ, לא עוצר.
מעמד בהר נידח בסיני משווה לכל הוד של קדושה
כל השלושה הראשונים בגברים הם ישראלים
דן אלתרמן סיים ראשון במקצה המלא בזמן פנטסטי של 09:56 שעות, אחריו סיים דן קוני, ובמקום השלישי הגיע אוהד סיני. בדיעבד אני מבין כי כל דבוקת השחיינים הראשונה נקנסה בזמן של 13 דקות, בשל קיצור של מסלול השחייה. לכן, הזמן הרשמי של דן אלתרמן הוא 10:09 שעות.
במקצה הנשים סיימה ראשונה לוארל ווסנר האמריקאית בזמן של 11:13 שעות, שניה הגיעה אחותה התאומה רבקה, בזמן של 11:37 שעות, ובמקום השלישי אירנה מאזין הישראלית בזמן של 12:23 שעות.
במקצה של חצי המרחק סיים ראשון בן קולינס האמריקאי בתוצאה של 04:24 שעות, שני סיים מאסימו סיגנה האיטלקי ב-04:35 שעות, ושלישי ההולנדי דיאדריק סצ’לטיגנה ב- 04:37 שעות. שחר שגיב סיים במקום הרביעי והראשון בין הישראלים בזמן של 04:42 שעות. ג’ני פלטשר האמריקאית, שמשכה הרבה תשומת לב טרם התחרות (דוגמנית בעבר וספורטאית סיבולת מעולה בהווה) סיימה ראשונה לאחר 05:24 שעות, אחריה הגיעה מרטינה דוגאנה האיטלקייה ב-05:28 שעות. ובמקום השלישי הדס מזר ב-05:48 שעות, ראשונה בין הישראליות.
כמו בכל דת – המאמינים נוטים לקחת את עצמם קצת יותר מדי ברצינות. אבל יש גם כאלה שיכולים להביט על זה מבפנים ומבחוץ בו זמנית, ולהשתעשע
החיים כל כך יפים
כמו כל שנה, גם בישראמן השנה, רגע לפני שאני חוצה את קו הסיום, דואגים חבריי שברקע יתנגן השיר האהוב עליי, “כי החיים כל כך יפים” של להקת אתניקס. אלה רגעים שאני שוכח מהכל, מעין התעלות רוחנית, אין דבר אחר בעולם ברגעים הללו מלבד חציית קו הסיום.
רגע לפני קו הסיום, אני עובר להליכה ומעניק נופך אישי לסיום שלי. אני מניף בגאווה שני דגלים שמחוברים להם יחדיו, דגל ישראל יחד עם דגל הרשות הפלסטינית. האקט הזה חשוב לי, חשוב לי להעביר את מסר החשיבות של “שתי מדינות לשני עמים”. אני עומד על קו הסיום שניות ארוכות כששני הדגלים מתנוססים להם יחד. לאחר מכן, אני פוצח בריקוד, קופץ קפיצות של אושר טהור. אני צורח בקולי קולות “כי החיים כל כך יפים והעיניים מאירות, וזה האור שמעלי מאיר לי את הלילה”. כן, כבר לילה, חושך בחוץ, שמונה בערב ליתר דיוק. השנה הויה דולורוזה לקחה לי 14 שעות ודקה אחת. אכן דרך שכוללת לא מעט ייסורים, אבל דרך שסופה מתוק מתוק. עוד שנה של מסע עלייה לרגל הסתיימה לה. החלה כבר הספירה לאחור לשנה הבאה, ישראמן 2018.
