למרתון טבריה יש סיפור ומסורת של 40 שנה משנת 1977. רצי המרתון בארץ רוכשים כבוד רב והערכה למפעל הזה והשנה רצו כ 1350 משתתפים במגוון מקצים (לא רק מרתון מלא). כ 222 רצות נרשמו חלק במרתון המלא, וכל זה לצד רצים בכירים מהעולם. המרתון הוא אמצעי למנף את העיר טבריה בהיבט התיירותי והספורטיבי, לחזק את כלכלת העיר ולתרום למאמץ להפוך אותה היותה למוקד תיירות בינלאומי. קרול חן השתתפה ומביאה את סיפורם של כמה רצים על החוויה שלהם בטבריה.
מאת: קרול חן
צילום: טופלברג, ירדני ופדר – RunnerScanner
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
עופר פדן יזם ומארגן האירוע: ״מרתון טבריה הארבעים מרגש אותי: לראות את העיר לובשת חג לקראת אחד מהמרתונים הוותיקים בעולם. הוא גם נחשב כאחד המרתונים האטרקטיביים והמהירים ביותר. לזכותו משחקות העובדות שבינואר אין הרבה מרתונים וגם התפאורה עוצרת הנשימה: היותו מישורי ולאורך הנוף המדהים של הכנרת שלנו”.
תזכורת לתוצאות הכי טובות מהעבר:
- מרתון טבריה 2017 מקום ראשון Etiopia גברים- Arga Wegi habatmu 2:16:39
- מקום ראשון 2017 נשים- Gebremaryam Gebrekid Hiwot 2:25:45 – שיא מסלול חדש לנשים.
- שיא הנשים שנשבר השנה החזיק מ 1990: 2:34:17 שעות – נקבע על ידי מריקה סטארובסקה מצ׳כיה.
- שיא המסלול הוא של Patrick Tambwe,קונגו \ צרפת – 2:07:30 שעות.
- שיא המסלול של אתלטית ישראלית, 2:36:40 שעות , נקבע על ידי נילי אברמסקי.
מקום ראשון גברים: Arga WEGI habtamu מאתיופיה
קרול חן, על החוויה שלה:
מאחר שרצתי 200 ק”מ לפני 3 חודשים חשבתי לנוח, אבל כשעופר פדן הזמין אותי למרתון טבריה, החלטתי לוותר על המנוחה ושמחתי להשתתף. בהתחלה חשבתי לרוץ עם עופר, אבל אני תחרותית, אז החלטתי ללכת על תוצאה ולנסות לשבור שיא מסלול אישי.
6:30 בבוקר, היה קצת קריר והנוף מדהים בטבריה כתמיד. ביצענו חימום בצורת ריצה איטית והגענו לקו הזינוק. על הקו – המון חברים, חיבוקים ונשיקות עפו לכל עבר. שמחת מפגשים ראשונים בעולם האמיתי עם רצים שאני מכירה מהפייסבוק.
7:30 הזינוק: כולם מחכים, כולם מתרגשים. הנה נילי אמברוסקי, שסיפרה לי שהיא מלווה מישהו… קדימה יוצאים לדרך!
(זאת לא קרול, אבל נראה שהיא נהנית!)
מזג האוויר יפה, אין סיכוי לגשם בכלל, אבל רוחות יש והרבה. רצתי לבד והתחלתי מהר מידי, מה שיעלה לי ביוקר בהמשך. בק”מ 21, הסתובבנו חזרה וחזרנו באותו מסלול. זה דווקא נחמד לראות את כל החברה שרצים ממול! בק”מ ה25 מתחילים לראות כמה רצים שמתעייפים, וגברים שהולכים בצד. בק”מ 37, הרגשתי שנגמרו לי הכוחות. אכלתי ג׳ל כדי להתחזק – לא התאמנתי כמו שצריך אז עכשיו אני משלמת את החשבון. עברתי לקצת הליכה והמשכתי עד קו הסיום. בק”מ 39, כמעט נפלתי בגלל בליטה קטנה בכביש, ממש החזקתי את עצמי שלא ליפול אבל כל השרירים ברגליים תפוסים, והכאבים נוראיים. עברתי עוד פעם להליכה של כמה שניות והמשכתי לרוץ. כפות רגלי כאבו מאוד אבל קריאות העידוד מאנשים שאני לא מכירה, נתנו לי אנרגיות חדשות. יחד עם הנוף המדהים הגעתי לקו הסיום בזמן של 3:47. קצת התאכזבתי כי לא עמדתי במטרה שלי, אבל העיקר שנהניתי וזה מה שחשוב, לא?
באנו לצחוקים!
סוניה אריאל, הגיע למקום ה-6 כללי נשים ישראליות וראשונה בקבוצת גילה
סוניה אריאלי, בת 49, תושבת נהריה, אמא ל-3 ילדים. מהנדסת מכונות ועובדת כמרצה להנדסת מכונות במכללת בראודה בכרמיאל. לעולם הריצה נכנסה בגיל 10: “הייתי רצה תחרותית למרחקים בינוניים ושיאנית ישראל לחצי מרתון לנערות עד גיל 16. מגיל 16 עד 44 לא עסקתי בספורט. הקמתי משפחה ועבדתי במשרות תובעניות בהייטק כך שלא נותרו לי זמן ואנרגיה לספורט. בגיל 44 חזרתי לספורט בעקבות בני הבכור שהחל לעסוק בטריאתלון. נחשפתי לעולם ססגוני ומרתק ונכבשתי בקסמיו. התחלתי להתאמן ברצינות, תוך שאני משילה 20 ק”ג ממשקלי ומתמקמת בראש הפודיום בקבוצת הגיל שלי ומדי פעם גם בפודיום הכללי.
לפני שנתיים התחלתי להתעניין גם בריצת המרתון. אמנם עיקר עיסוקי הוא בטריאתלון, אך הריצה אהובה עליי ומאד סקרנה אותי ההתמודדות המיוחדת עם אתגר המרתון”
שנייה משמאל: סוניה אריאל (צילום: עמוס גיל וחגי)
על טבריה ומרתונים: “הפעם הראשונה שלי היתה במרתון טבריה 2015. מזג האוויר היה נוח, לא הגעתי עם ציפיות גבוהות. קבעתי תוצאה של 3:19:00 והייתי מרוצה. חזרתי לטריאתלון אבל לא שכחתי את המרתון. נדבקתי ב”חיידק”. הנסיון השני היה במרתון ברלין, ספטמבר 2015. קבעתי שם את תוצאת השיא שלי אבל לא אהבתי את ההמולה והדוחק של 42000 הרצים. התגעגעתי לאווירה הביתית של טבריה. ולמרק בקו הסיום.
הנסיון השלישי היה במרתון טבריה 2016 הזכור כ”מרתון הגשם”. נאלצתי להסתפק ב 3:15:52 אך את החוויה הרטובה והטובה הזו לא אשכח לעולם. ההתמודדות עם הגשם והרוח היתה מעלפת ומאלפת כאחד. התגודדות הרצים בגושים, צעקות העידוד, ההזדהות עם הסבל, דרמת השרירים התפוסים (והמרק בקו הסיום) – העצימו את תחושת הביחד והרגשת ההישג.
שוב חזרתי לטריאתלון ושוב התגעגעתי אליו…למרתון…לאימוני הריצה הארוכים, ל”ארוכות” בסוף שבוע, להתרגשות שלפני. עשיתי את מינכן, ואז ניסיתי שוב…מרתון טבריה 2017. המרתון הביתי, עם קהל הרצים המוכר, עם החיבוקים לפני הזינוק, עם יובל חץ שמכיר את כולם ומדרבן כמו שרק הוא יודע, עם הריצה בחברת גברים קשקשניים, שבה אני מרגישה כאורחת רצויה במפגש מילואים. עם צעקות הרצים שמעודדים אותי בדרך חזרה כשהם באים מולי, צועקים בשמי, נותנים כיף, מרגשים כל פעם מחדש (ועם המרק בקו הסיום) .
6 שבועות לפני המרתון אני נכנסת לפציעה שמשביתה אותי כליל למשך 3 שבועות רצופים. ברור לי שאינני כשירה וההתייצבות על עדן הזינוק איננה מעשה נבון. ובכל זאת אני מתייצבת. לא מוותרת על החוויה. מקווה לנס ומחליטה לדבוק בתכנית הקצבים המקורית.
באתי לנצח!
גם הפעם הוא ניצח. המרתון. מפתיע אותנו עם רוח אימים המלווה אותנו בצלע הראשונה, מתגברת בשנייה, לא נפסקת בשלישית, ובסוף, בצלע האחרונה, כשהרוח נגמרת, עולות הטמפרטורות וחלקנו חוטפים מכות חום קשות. הפעם אני מפסידה לו בגדול: את 10 הק”מ האחרונים אני עוברת בהליכה וריצה לסרוגין תחת הזיות קשות. משלמת מחיר על עונה עמוסה מדי, שאפתנות יתר וחמדנות לתוצאות.
באנו בשביל החברה
מיד לאחר הסיבוב הרוח נפסקת והחום עולה. די מהר אני מבינה שזה ייגמר ברע. אם ייגמר בכלל…אני נכנעת לקריסת הגוף ומתחילה בהליכות. אביב קולין הפייסר עוזר לי. מחכה. הקילומטרים לא עוברים. סיוט, סיוט, סיוט. מחשבותיי קצרות, ראייתי דלה. אני מחכה לטלי גודוביץ וליאת שלום. אנחנו מדינה קטנה. מכירים אחד את השני. בקרב הנשים זה עוד יותר פשוט. אין הפתעות.
והנה הן באות. ליאת הראשונה. טופחת על כתפי, ממלמלת דברי עידוד וממשיכה. אח”כ טלי. נראית רעננה יותר. היא צעירה, בתחילת דרכה, שאפתנית. מאוחר יותר היא תעקוף את ליאת. אני מאבדת עניין בתוצאה, בפודיום, במיקום. אנשים מושיטים לי מים, ג’לים, צועקים, מעודדים. אינני קולטת את מראם. לא זוכרת אף אחד!
מתישהו מגיע קו הסיום. אני מאבדת את הכרתי לזמן קצר והדבר מונצח בתמונתה הנפלאה של טלי שיאצו.
רופא התחרות וצוותו מטפלים בי במסירות ואהבה.
מסיימת את המרתון בתוצאה 3:19:39. הגרועה ביותר שלי ומתנחמת במקום 1 בקטגוריה נשים 45-49. אבל עם יד על הלב -לא מצטערת! דווקא ברגעים הקשים הערכתי יותר מתמיד את אוירת הפרגון והחום שמרתון טבריה מייצר. יש משהו באגם, במסלול, בקהל הרצים, במחלקי המים, שגורם לך להרגיש רצוי. להרגיש בבית.
את המלחמה שלי במרתון לא סיימתי. החלום לרדת מ 3:15 לא נגוז. בעונה הקרובה אתמקד בעולם הטריאתלון ואחר כך אשוב. אשוב לטבריה. למרתון הבית.
ולמרק בקו הסיום…”
באתי למרק של הסוף
קובי צבילה על מקצה ה 10 ק”מ בטבריה: “המירוץ המדוד הכי מהיר בארץ”
“רצתי את מקצה ה 10 ק”מ השנה והגעתי למקום 23 כללי ולמקום שני בקטגוריה עם 37:15 דקות. אני בן 46, והתחלתי לרוץ אחרי שחליתי בסרטן מעי הגס בשנת 1992. בזמנו השתתפתי במרוץ ל 10 ק”מ במרתון טבריה, מרוץ שהיה שייך לחיילים בלבד ורק אזרחים בודדים הורשו להשתתף בו. השיגו לי אישור מיוחד ורצתי שם בגיל 22 בזמן של 37:30 דקות. אחרי שנתיים הפסקתי לרוץ עקב מטלות המשפחה והילדים וחזרתי לפני 5 שנים.
בטבריה רצתי 5 פעמים, מתוכם ליוויתי במרתון אחד את אחת המתאמנות שלי ובשאר הפעמים רצתי את ה 10 ק”מ. אני בטוח שהוא המירוץ המדוד הכי מהיר בארץ – בתנאים טובים כולם שוברים שם שיאים.
מרתון טבריה עם חרמון מושלג ברקע
הרוחות השנה היו אכזריות. רצנו נגד הרוח למשך 5.5 ק”מ ועם רוח גב 4.5 ק”מ. ההתמודדות היא מנטאלית, והמטרה היא לא להסתכל בשעון ,כי אז תתאכזב שאתה לא בקצבים שלך וזה יכול לשבור אותך מנטאלית. צריך פשוט לעבור דקה אחרי דקה ולזכור שכבר זה נגמר ומסתובבים.
אני מרגיש מאושר – לא מהתוצאה שעשיתי 37:15 ,אלא מההישגים של המתאמנים שלי שגרמו לי לאושר ולדמעות.
השיא שלי ב 10 ק”מ הוא 36:56 ו-2:49:29 במרתון. המטרה הבאה שלי היא לנסות לשפר את השיא האישי בתל אביב במקצה ה10, להנות ממרתון ירושלים (עדיין לא החלטתי אם את החצי או המלא), להשתתף בקצת מרוצים במסלול (אצטדיון) והכי הכי: לחזור לברלין לנסות שוב לשבור את השיא שלי.
בתמונה אחת הרצות שלי הדס גאגין דומעת אחרי שסיימה את המרחק המלא עם שיא אישי של 3:30:44, כאשר לפני שנתיים עשתה את המרתון הראשון שלה בטבריה וקיבלה קיר ב38, סיימה בהליכה והבטיחה שלא תחזור.
טלי גודוביץ מספרת:
בת 30, עורכת דין במקצועה, ועושה את טבריה בפעם השנייה. טלי הגיע במקום 4 בנשים הישראליות ובקטגוריה ומקום 6 כללי בנשים במקצה המרתון.
“אני רצה כבר 8 שנים. התחלתי לרוץ מרתון לפני כשנתיים, והמרתון הראשון שלי היה בטבריה בשנת 2015 (שם קבעתי את השיא האישי שלי 3:15) כאשר באותה השנה עשיתי גם את מרתון ת”א ומרתון ירושלים ברצף. לאחר מכן רצתי את מקצה ה-61 ק”מ בסובב עמק. בשנת 2016 נסעתי לראשונה לרוץ מרתון בחו”ל- מרתון מינכן.
זו הפעם השנייה שלי במרתון טבריה. חזרתי לפני כחודש ממחנה אימונים באתיופיה והיה לי ברור שאני לא מוותרת על מרתון טבריה- עבורי זהו “מרתון נשמה” ואחד המרתונים הכי מיוחדים שיש בארץ: האנרגיות בנקודת הזינוק, המפגש עם רצים חברים מכל רחבי הארץ, המסלול הקסום רווי המעודדים על רקע נופי הכנרת וההרים נותן כוחות למרות הרוחות החזקות הנושבות.
הרוחות במרתון הופיעו באופן מפתיע מאחר ומזג האוויר בזינוק היה נראה אידיאלי. לפתע בקילומטר ה-11 מצאתי את עצמי מתמודדת עם רוחות פנים חזקות מאוד, אבל רוח הריצה שבי בערה בי חזק יותר ולא היה לי ספק שאני הולכת להילחם עד הסוף!
במהלך הריצה הכרתי אנשים מדהימים ויחד חברנו לדבוקה אחת, נלחמנו ברוחות, והובלנו אחד את השני בקצבים והכל ללא מילים וללא הכנה מוקדמת- תחושה כה ייחודית שאיחדה אותנו יחד, וזה מסוג הרגעים שקורים רק במרתון טבריה ולא קורים במרתונים בחו”ל.
ברגעים הקשים במרתון נזכרתי בשיחות עם המאמן שלי מוטי מזרחי, בחידודים ובחיזוקים שנתן לי ובמחנה אימונים בטבריה שהיווה בסיס והכנה מצוינת לקראת המרתון. בנוסף נזכרתי בקשיים הפיזיים והמנטליים שחוויתי במחנה האימונים באתיופיה (לפני כחודש): בכל אותם רגעים מרגשים שחוויתי שם בריצות המאתגרות בגבהים שהיה נראה שזה לא אפשרי לסיים את המסלולים שם, ובעיקר בילד הפלא שפגשתי באתיופיה שרץ איתי את הריצות הארוכות ובמילים המחזקות שהיה לוחש באוזניי- זה נתן לי עוצמה וכוח שדחפו אותי קדימה לעבר המטרה.
איך את מרגישה יום אחרי המירוץ? אני מרגישה תחושת סיפוק וכבר חולמת על היעד הבא: I Run out of Passion- Running for me is like making love all over again”
מאת: קרול חן
צילום: טופלברג, ירדני ופדר – RunnerScanner
קרול חן, אימא לשלושה, עצמאית בת 47 מתל אביב. רצה בשטח ומשתתפת באופן קבוע בתחרויות שונות של אולטרה מרתון כגון סובב עמק (שם רצתי את כל המרחקים החל מ 66 קילומטר ועד ל 200 קילומטר), ועוד…
