סתם מירוץ של נשים, שירוצו קצת, למה לא? “שפיץ” מדנה צימרמן

כותבים אורחים9 באפריל 2017

דנה צימרמן התרגשה לראות את אלפי הנשים שנאספו בשפך הירקון בשבוע שעבר כדי להשתתף במירוץ הנשים שהתקיים בתל אביב. אז למה היא סיימה את האירוע בתחושת תסכול?

מאת: דנה צימרמן
צילום: גלי עופר – מאמן ריצה, מאיה חננאל

ביום רביעי שעבר השתתפתי במירוץ הנשים של תל אביב Life Run. המירוץ, שמארגניו הם חברת סופר פארם ועיריית תל אביב, בהפקת חברת כפיים, כלל שלושה מקצים למרחקים של 4, 8 ו-12 קילומטרים, וזימן אליו אלפי נשים רצות, מכל הגילאים ומכל המגזרים. כאישה שרצה כבר עשרים שנה, וכאחת שקידום ספורט הנשים בישראל חשוב לה, התרגשתי לראות כל כך הרבה נשים שבאו לתל אביב בערב סחוף-רוח בתחילת אפריל במיוחד כדי לרוץ. אבל בתום האירוע, ההתרגשות פינתה את מקומה לתסכול.

מימין: מאיה ורוני חננאל – אם וביתה נהנו באירוע.

האם זו הסיבה לכך שהרצות המובילות לא הגיעו?

בדומה למירוץ הלילה של תל אביב, גם מירוץ הנשים מתויג כאירוע עממי – וייתכן שזו הסיבה לכך שמלבד כמה רצות בולטות כאתי איינר ולוריס מנדלוביץ’, רוב הרצות הבכירות בארץ לא הגיעו אליו. סיבה נוספת שיכולה להסביר את היעדרן היא המרחקים המוזרים והשרירותיים: מדוע 4 ק”מ, 8 ק”מ ו-12 ק”מ? מה רע במרחקים סטנדרטיים של 5 ק”מ, 10 ק”מ ו-15 ק”מ?

זה גרם לי לתהות אם אין כאן איזו הנחה מובלעת שבגלל שמדובר במירוץ לנשים בלבד, צריך לעזור להן קצת, אולי לתת להן קצת פור, כמאמר אותו מערכון של החמישייה הקאמרית שכבר הפך לקאלט. חיפוש גוגל זריז הראה שמירוצים לנשים בלבד שמתקיימים בארצות הברית, קנדה ואוסטרליה כוללים מקצים למרחקים סטנדרטיים לגמרי, בהם 5 ק”מ, חצי מרתון ואפילו – רחמנא ליצלן! – מרתון (שנערך בסן פרנסיסקו שהוא האירוע לנשים בלבד הגדול בעולם, עם 30,000 משתתפות). שם לא חשבו שהעובדה שמדובר במירוץ לנשים בלבד מצדיקה מקצים למרחקים מיוחדים. אז למה כאן כן?

ריצה זה כיף. אבל האם אירוע לא תחרותי הוא באמת “העצמה נשית” או ההפך – מקרין התייחסות לא רצינית להיבט הספורטיבי? (צילום: גלי עופר)

בעיות של צפיפות, בטיחות וניהול מסלול

אין עוררין שהמארגנים השקיעו במעטפת. מתחם הזינוק, שהיה כאשתקד ממוקם ביריד המזרח על שפך הירקון, היה מרשים למדי. היה בו אקספו גדול ומגוון, שכלל דוכנים של חברות שמרכולתן תעניין את ציבור הרצות. בכניסה לשרוול הזינוק חולקה לכל רצה רצועת יד עם פנס זוהר – “ממש כמו בהופעה של קולדפליי,” קבעה הכרוזה בהתלהבות – שהחליף צבעים מירוק לאדום לכחול ולוורוד בהתאם למיקומנו לאורך מסלול הריצה, וגרם לרצות להיראות כמו נחיל של גחליליות. לאורך המסלול גם היו פזורות כמה עמדות מוזיקה שעליהן חלשו די-ג’ייז (נשים כמובן) שהשמיעו מוזיקה מקפיצה ומשמחת, וכן גם עשרות צלמים שהנפיקו לכל משתתפת יבול נאה של תמונות.

ייתכן שמרוב שימת דגש על כל המסביב, נשכחה העובדה שאחרי הכל, האירוע שאליו הגיעו אלפי הרצות הוא מירוץ. המסלול – שהתנהל מהנמל על רחוב הירקון עד טיילת הדולפינריום וחזרה על רחוב הירקון עד טיילת גורדון ומשם לאורך הטיילת עד לנמל – היה צפוף בצורה מכעיסה. זינקתי במקצה הראשון למרחק 12 קילומטרים, והיה עמוס בצורה בלתי נסבלת עד בערך הקילומטר השמיני\תשיעי. לא ברור מדוע חשבו המארגנים שאפשר לחלק את רחוב הירקון באמצע ולדחוס 6,731 רצות (על פי רשימת המסיימות המופיעה באתר 4SPORT) לתוך מסלול נסיעה אחד, במקום לאפשר את הריצה על מלוא רוחב הרחוב ולהחזיר את הרצות על כביש סגור אחר. שני הקילומטרים של הריצה בטיילת הדולפינריום היו חשוכים באופן קיצוני ולעתים מסוכן, ושוב כללו מקטעים שהיו לעתים צרים מלהכיל אפילו רצה אחת לרוחב (כך היה באזור מסעדת מנטה ריי, למשל). החזרה על טיילת גורדון התבצעה על מסלול שלא היה סטרילי וכלל פה ושם רוכבי אופניים מתוסכלים ותיירים שלא ממש הבינו למה הם נקלעו.

ואם כל זה לא מספיק, עם חציית קו סיום הגרמין שלי הראה 11.9 קילומטרים. ולא רק שלי — באדיבות הסטראבה גיליתי שגם עשרות הרצות האחרות שהשתתפו במקצה שלי מדדו מרחקים קצרים מדי, שנעו בין 11.8 ק”מ ל-11.9 ק”מ.

רוצים עוד “שפיצים” מעניינים אליכם למייל מדי פעם? הרשמו פה:

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים

בהזנקה הראשונה של מקצה ה-12 קילומטר, שבו השתתפתי, הכריז מנכ”ל סופר פארם ניצן לביא כי באירוע כולו משתתפות 10,000 נשים. גם אם מדובר באומדן מעט מופרז ביחס למספר הרצות שהשתתפו בפועל, מדובר בכמות רצות מכובדת ביותר. לשם ההשוואה, בחצי מרתון עמק המעיינות האחרון השתתפו 2,426 רצים ורצות. במירוצים של כפר סבא ורעננה (שנערכו לפני שבועות ספורים) השתתפו 2,500 רצים בסה”כ. כל המירוצים שהוזכרו לעיל נערכו על כבישים שנסגרו למטרת המירוץ – כבישים גדולים ורחבים, שנסגרו במלואם, ולא נחצו באמצע. היו בהם מסלולים סטריליים עד כמה שניתן, שאפשרו לרצים בהם להתרכז בריצה ולא בניסיונות לתמרן בין הולכי רגל, מהמורות ורצות אחרות שמגיעות ממול (פשוט כי גם להן לא היה מקום לעבור). בכל המירוצים האלה גם הציעו לרצים מסלולים מדודים לעילא. מדוע במירוץ הזה, שראש העיר רון חולדאי מיהר לאמץ כ”מירוץ תל אביב” בעודו מזניק אותנו לדרך, לא מצאו לנכון לנהוג ככה?

חלטורה?

אולי אתם חושבים שאני קטנונית, אבל בעיני, הבעיות שמניתי כאן נותנות את ההרגשה כאילו המארגנים רואים את המירוץ הזה כחלטורה – סתם מירוץ של נשים, שירוצו קצת, למה לא – ולא כמירוץ לכל דבר ועניין. חברת כפיים, שהפיקה את המירוץ, היא גם מפיקת מירוץ הלילה של תל אביב ומרתון תל אביב, שני מירוצים פופולריים מאוד (והמוניים מאוד), שבהם יש הקפדה יתרה גם על הפאן המקצועי-ספורטיבי-טכני, ולא רק על המעטפת והאווירה. נכון ששני המירוצים האלה מזמנים אליהם קהל גדול יותר מאשר 6,731 הנשים שבאו לרוץ בלייף ראן, אבל עם כל הכבוד, לאלפי הנשים שהחליטו לכבד את האירוע ולהשתתף בו מגיע יחס רציני יותר. לא נותר לי אלא לקוות שהביקורת הזאת תגיע למי שהיא צריכה להגיע, ושהליקויים יתוקנו במירוץ בשנה הבאה.