מה כבר לא נאמר על ריצה- משפרת את הכושר מנקה את המחשבות, מחטבת, מרגיעה ומשחררת לחצים. עד כאן הכל ורוד. אבל פציעות ריצה: שין ספלינט, קרעים, נקעים ושברי מאמץ הם החלק הפחות ורוד. אדום-בורדו אם תרצו.
אני משלים היום 5 שנים של ריצה תחרותית ובסך הכול עשור של ריצות ארוכות, לפחות על פי ההגדרה. ריצות שהחלו אי שם בתקופת התיכון ונמשכות עד היום. 10 שנים בהן חוויתי ריגושים, אכזבות, סבל והנאה גם יחד. מערכת יחסים לכל דבר עם בת הזוג הזו שנקראת ריצה. וכן, כמו בכל מערכת יחסים- אהבה זה כואב. מאוד.
רבים מאיתנו חוו פציעת ריצה בשלב כזה או אחר
אגן, כף רגל, קרסול, דורבן, שריר עכוז וכו'. אף אחת מהפציעות הללו לא בהכרח משביתות אותנו מפעילות, אך הריצות עמן לא יהיו נעימות בלשון המעטה. כל ריצה עם פציעה מלווה בחשש מירידה בקצב ובקילומטראז'. חשש מאי סיום המרחק, הפחד מלהיות מושבת לתקופה ארוכה, תחושת התסכול הכה אופיינית במצבים הללו. כל אלו היו ויהיו מנת חלקנו ב"קריירת הריצה". יש להניח כי רובכם בוודאי מכירים את האמרה המוכרת "לא רצים על כאב",אך אני מתאר לעצמי שבסיטואציות מסוימות רבים ממשיכים. אחרי הכול אם ניתן לרוץ את אותם המרחקים ובאותם הקצבים (כמעט) ולקבל תחושת סיפוק רגעית- אנחנו קונים את זה.
מדוע בכל זאת בפן המנטלי קשה לנו להכיל פציעה?
ריצה על כאב לא תאפשר לנו לפרוץ גבולות חדשים. אמנם ריצה כזו תסב לנו אושר והנאה בטווח הקצר, אך ללא הרחבת גבולות . כמו בכל תחום בחיים נגרר לתחושת עמידה במקום שתתעצם מיום ליום. למה הדבר דומה? לילד שמרוויח בכל יום שקל בודד ובכל יום מחדש בוחר לבזבז אותו על צורך רגעי, במקום לחסוך את אותו השקל למספר ימים על מנת להשיג את מבוקשו, הגדול הרבה יותר.
אז איך חיים עם פציעות ריצה או "חוסר נוחות"?
רבים מהרצים יוכלו לומר שמצאו את סיפוקם באופניים. לתל אביבים, ראש ציפור, חירייה וגבעת המופעים הנם אתרי עלייה לרגל המאכלסים בבקרים פצועי ריצה (וגם כאלו שלא). כרץ שלעתים קרובות נוהג לבצע אימונים משלימים ברכיבות כביש, אני חייב להגיד שברוב האימונים די נהניתי, אך למרות זאת זה לא זה. לא מבחינת הסיפוק, לא מבחינת תחושת המיצוי ולא מבחינת ההנאה הטבעית והמדיטטבית. משהו שקשה מאוד להסביר. גם אם אסיים רכיבה משמעותית של 4 שעות היא תגמר בטעם של עוד. משהו שם לא עובד עבורי. תמיד קיימת אצלי ההרגשה ש"חסר". משהו בכלי הזה שנקרא אופניים, שמפר את ההרמוניה של פעילות טבעית-בלתי תלויה בגורם חיצוני. ויסלחו לי חבריי הרוכבים.
מוכרח להודות שהיו ימים בהם דמיינתי או התנהגתי כמו רוכב מבחינת קודי לבוש, חוג חברתי וסממנים נוספים אחרים. אבל עמוק בפנים אני יודע שלפחות מבחינתי ומבחינת רוב הרצים, אין תחליף לריצה ולעולם אהיה רץ, גם עם עשרות שעות אוכף וארון בגדים שופע ביבים.
אז מה אני הייתי עושה במקרה של פציעה? כל עוד היא מאפשרת אימונים סדירים, ממשיך בעצימות כזו שתשמור אותי בכושרי הנוכחי על אף הכאב או חוסר הנוחות. בשיטה זו נהגתי לאורך כל הזמן בתקווה שתאפשר לי להשיג סיפוק מצד אחד, ומצד שני תמנע מצב של רגרסיה שתחמיר את הפציעה ותיקח אותי אחורה בתהליך ההחלמה. אם אני מחלים ברמה כל שהיא מאימון לאימון, אשמור על פער הזמן שבין אימונים אלו קבוע בתקווה שאחלים כמה שיותר מהר ועדיין לא אאבד מכושרי. כי כזאת היא אהבה- אי אפשר אתה ואי אפשר בלעדיה, ולמרות שלעתים היא שורפת- לא אוותר עליה לעולם.
מאת: שלומי שושן
שלומי שושן, 27, רווק. מרתוניסט ומאמן ריצה. מונע מהחיפוש אחר אתגרים חדשים. מאמין באיזון, גיוון, וצניעות. משלים עשור בריצות כביש עם טעימות שטח. נע לעבר היעד הבא וכותב לאורו.
מעניין אתכם? הרשמו לניוזלטר ראנפאנל חינם:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
