אנחנו בדרך למסע אופניים להתרמת כספים לקטועי גפיים שנקרא The Next Ride. הטריאתלטים שחר ורן שגיב מצטרפים אליו, כחלק מהקשר שלהם למאמן הטריאתלון גיא כפתורי שמנהל את הרכיבה במסע ורן שגיב שמתאמן גם בקבוצת Thebuttons של כפתורי. ניצלנו את ההזדמנות לשיחה עם שחר ורן על העונה המצוינת שלהם ב 2017, וקצת על ההמשך.
מאת: גיא חלמיש
צילום: יואב לביא, יוסי רובננקו, אריק מון, גיאחה
RP: שחר שגיב איך סיימת את העונה?
שחר: “סיימתי את העונה מדורג 49 בעולם, לאחר שבעבר הצלחתי להגיע ל 39 בעולם. מהטופ 60-70 המקום נהייה מאוד צפוף והדירוג נקבע על סמך שנתיים, זו הסיבה שלא קיבלתי מיקום גבוה יותר למרות שהתוצאות האחרונות שלי היו השנה טובות יותר ונתתי “בוסט” של נקודות. כל שנה מורידים לך ⅔ מהניקוד של שנה קודמת, וסופרים רק את 6 התחרויות הטובות ביותר, מה שמאט מעט את קצבי השינויים בדירוג משנה לשנה.
בסה”כ השתתפתי ב11 תחרויות, מתוכן לא סיימתי שתיים. התוצאות הכי טובות היו המקום התשיעי בסבב גביע העולם בניו פלימות, התשיעי בסבב אליפות עולם בגולד קוסט, והתשיעי באליפות אירופה בבוגרים בקיצבוהל. השיא הוא כמובן המקום הרביעי באליפות העולם עד גיל 23.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
הרבה רואים את המקום הרביעי הזה כמשהו יפה, אבל אני לא מרוצה- באתי כדי לעשות משהו מסוים, וכל העונה רק חשבתי על זה. מתחילת העונה זו היתה המטרה שלי – רק פודיום ומדליה באליפות העולם! באתי לשם עם כוונה מוחלטת שזה מה שאני הולך לעשות והמקום הרביעי זה הכי כואב כשבא לך על המדליה. בהתחלה די התבאסתי מזה, עד שהתחלתי להבין שלהיות רביעי בעולם זה גם בסדר, ועכשיו אני כבר די מבסוט מזה.
בריצה פשוט לא הייתי מספיק חזק בשביל לעמוד על הפודיום באותו יום ספציפי – את השלישייה הראשונה כבר עקפתי במשך השנה כמה פעמים והיתה רוטציה בין ארבעתנו. ביום התחרות לא הצלחתי להביא את עצמי לידי ביטוי בשביל המדליה. קורה, נלמד לאולימפיאדה איך לבוא בזמן הכי טוב”.
שחר שגיב
RP: איך בנויה העונה הקרובה שלך?
שחר: “השנה אתחיל יותר מוקדם ממה שרציתי – בפברואר בגביע העולם בקייפטאון. החל במאי אנחנו מתחילים לצבור נקודות עבור הקריטריון האולימפי לטוקיו. בשנה שעברה, שהיתה שנה פוסט אולימפית אין איסוף נקודות, אבל היא היתה מאוד חשובה כי הייתי צריך להביא את עצמי למקום גבוה בדירוג העולמי, כדי שאוכל להיכנס לכל תחרות עם ניקוד גבוה- שלא אתקע ב Waiting list. כעת אני עם ראש שקט ויודע שאוכל להתחרות היכן שיש הרבה ניקוד.
בסבב האליפות העולם (מה שנקרא “ה Series” בקיצור, או ה WTS) יש את הניקוד הכי גבוה לתחרות: מקסימום 800 נקודות למנצח. לאחר מכן יש את תחרויות ה-World Cup בהן מקבלים 500 נקודות למנצח ובשתי אלה משיגים גם ניקוד אולימפי. צריך לשלב בין שני הסבבים כי בזה שהניקוד גבוה בו יש תחרות ורמה יותר גבוהה, ובשני מעט פחות נקודות אבל אפשר להפציץ יותר במיקומים. “
RP: מה גרם לפריצת הדרך הזו שלך השנה?
שחר: “קפיצת המדרגה שלי נבעה מכך שהתבגרתי בתחום. עזבתי את פנימיית ווינגייט השנה, ואני חושב שעד כמה שהיא נתנה לי המון כלים ודברים לחיים, זה השאיר אותי בתוך בועה כזו שרציתי לצאת ממנה ולפרוץ בקריירה שלי. אני חושב שהעזיבה שלי נתנה לי כלים להתמודד עם עצמי ולפרוץ.
אני גר כעת בזיכרון יעקב, ומתאמן תחת אורי זילברמן ואבא שלי (מרתוניסט אולימפי לשעבר בעצמו). אבא שלי על האופניים והריצה, ואורי בשחייה. יש הרבה אימונים שאני עושה עם אורי – בשבת רק עם אורי, ומדי פעם בימי שלישי עם הקבוצה והחברה של ווינגייט והפנימייה. אני מאוד מחובר אליהם ולא רוצה להתנתק מהם. אבא שלי ואורי חברים טובים ומעריכים זה את זה מאוד, ושיתוף הפעולה המצוין שלהם נכון גם עבורי, ועזר לי לקפוץ מדרגה.
מבחינת הריצה והאופניים באמת יש שינוי כיוון שהמעבר לאימון של אבא שלי מעט שינה. קשה לשים את האצבע מאחר ויש תהליכים ארוכים של שנים, שהחלו עוד בשנים קודמות ומשפיעים רק היום. ריצה זה תהליך מאוד סבלני של שנים, וקשה לזהות משהו נקודתי שמשנה את התוצאות. בריצה העקביות והזמן משחקים, ואני מאמין שאני עוד רחוק מהפריצה שלי שתבוא עוד כשנתיים של צבירת קילומטרים, והמון עבודה על טכניקה.
רן שגיב
RP: רן שגיב, בן 20 לאחר שנה ראשונה בבוגרים, מספר:
“השנה הזו היתה ארוכה ומוצלחת הרבה יותר טוב מהמצופה. נכנסתי אליה עם צפיות לא גבוהות במיוחד, כיוון שזו השנה הראשונה שלי בבוגרים, וזו רמה אחרת לגמרי וגם מרחק אחר ברוב התחרויות: עד היום עשיתי בעיקר ספרינט טריאתלון והשנה יש יותר אולימפי.
יצא שברוב התחרויות הצלחתי לתת מעבר למה שחשבתי. באליפות העולם עד 23 הגעתי 34, באליפות אירופה יצאתי במקום ה10 למרות שרציתי פודיום, ובגביע העולם בסארסוטה הגעתי שביעי- תחרות שהפכה לדואתלון (מה שלדעתי לא השפיע כי לא הרווחתי יותר מדי שם מהריצה הראשונה). מצב השחייה שלי כרגע הוא טוב מאוד ושחיתי טוב השנה”.
RP: האם זה לא מפחיד להיות פתאום בבוגרים?
רן: כן, זה באמת קטע: בעונה הראשונה שלי בבוגרים פתאום יוצא לי להיות בפלטון עם אחד הטריאתלטים הרוסיים ש”גדלתי” עליו: אלכסנדר ברוקנקוב. אלה אנשים שהסתכלתי עליהם בשנים האחרונות כמודלים לחיקוי ועכשיו אני רוכב איתם, ופתאום הם גם מעצבנים אותי כי הם לא עובדים… כל מני דברים קטנים כאלה. אבל מתחרות לתחרות אתה לומד לקחת את הדברים הטובים.
בסה”כ זה מגניב: אתה בליגה של הגדולים, וזה כיף ואווירה אחרת. אתה מסתכל מעבר לכתף שלך ורואה את השמות הגדולים ומרגיש שאתה חלק מזה ושאתה גם שווה כמוהם, ככה אני לפחות הרגשתי.
RP: אתה ואחיך הולכים ביחד לתחרויות?
רן: האמת שלא – העונה הזו היתה עם תוכנית שונה לגמרי לי ולו- הוא היו לו המטרות שלו ואני הייתי בשנה ראשונה בבוגרים. התחרות הראשונה שהתחרינו ביחד היתה באליפות העולם – זו היתה חוויה מאוד מיוחדת: גם סוף סוף להתחרות עם שחר, וגם לראות את מה שהוא עשה שם. אני באמת הבנתי כבר בריצה שלי שאהיה במקום 30-40, זה כבר לא הולך להיות משהו רלבנטי – אז המשכתי חזק, אבל כל פעם שהוא עבר לידי עצרתי וצרחתי ועודדתי אותו וזה נתן לי אנרגיות מטורפות. גם בסרסוטה התחרינו ביחד בתחרות האחרונה, שזה היה מגניב רצח כי היינו צמודים אחד לשני כל התחרות ואפילו דיברנו קצת וזה היה ממש אחלה.
RP: מה אתה מרגיש היום שצריך לשפר? איפה הדגש בשנה הקרובה
רן: להמשיך את מה שעשיתי עד עכשיו – כי זה בכל זאת הביא אותי למקומות טובים, ומגמת השיפור שלי היא טובה בכל הענפים. יש ברכיבה שלי דברים והיבטים שצריכים שיפור. לגבי הריצה- כמובן שכולם עובדים על הריצה, למרות שלפחות בספרינט אני במקום שאני מרוצה ממנו וגם בשחייה- צריך להמשיך לעבוד על הדברים: טכניקה ועבודה קשה.
RP: איך נראה שבוע של טריאתלט עלית כמוך?
רן: מדובר על כ 25 שעות אימונים: כ 55-60 ק”מ ריצה, 20-25 שחייה, ו 200-240 ק”מ רכיבה, והמטרה זה כל הזמן להעלות. זה שבוע די עמוס, ויש שניים או שלושה אימונים ביום. זה יום עמוס, אבל זה הספורט.
היום אני לא ממש חלק מהפנימיה- אני גר בווינגייט, משרת כחייל מצטיין בבה”ד 8 בווינגייט, אני מדריך ספורט שם ונותרו לי 7 חודשים. אין לי תלונות – מאפשרים לי להתאמן טוב והתנאים טובים. חלק מאוד חשוב בהצלחה שלי הם Trek, ו Suunto ו GU\TYR ואני מודה להם.
RP: לדעתך זה שאתה שני במשפחה בענף זה מקנה לך יתרון?
רן: כן ולא – מצד אחד כשהייתי צעיר מה שהניע אותי הרבה זמן היה לרדוף אחרי שחר ולהיות כמוהו למרות שההפרש ביננו די גדול: הוא מבוגר ממני ב 3 שנים. אז כן, זה נותן לי דרייב קדימה. יש עוד היבט – זה שאבא שלי היה באולימפיאדה והוא ספורטאי בעצמו זה אומר שהספורט אצלנו הוא אורח חיים. זה הדבר הכי חשוב – כי כל הורה יכול לשלוח את הילדים שלו לחוג ולדחוף אותו לעבוד קשה, אבל אצלנו זה תמיד היה דרך חיים והבילוי, וזה גרם לנו להתאהב בספורט הזה.
מאת: גיא חלמיש
צילום: יואב לביא, יוסי רובננקו, אריק מון, גיאחה
אריק מון – מקעקע בדימוס, חלטוריסט בהווה ועדיין לא החליט מה לעשות כשיהיה גדול. מקיים קשר קבוע, נהנתני ומתגמל עם הריצה ונותן לה להוציא אותו לטיולים מואצים בהרי ירושלים, עמק איילון והמדרכות שליד הבית. חולק את האהבה לריצה עם רכיבה על אופניים, קמפינג בחיק הטבע ואדיקציה לקפה.
