בהתרגשות של טיול שנתי בתיכון אנחנו יוצאים ב 3:30 בבוקרמניר דוד לכיוון קיבוץ דן, נקודת ההתחלה של שביל ישראל. נרוץ היום מדן דרך תל חי לדישון. קר בעמק עם אור ראשון וחודשים של אימונים ארוכים מתנקזים לרגע הזה, אבל כרגע הריצה קלה ואין שום צורך למהר. ריצה בשביל ישראל, 10 ימים מדן ועד לעמק האלה מתחילה עכשיו.
מאת: ערן פז
צילום: אשר אינדיך וערן פז
ריצה בשביל ישראל – חצי צפוני בעשרה ימים רצופים
הרעיון לרוץ בשביל ישראל נולד בראשי לפני כמעט שנתיים. בקיץ 2016 סיימתי תחרות איש ברזל שלישית בשנה וחצי ברוט-גרמניה עם הרגשת מיצוי מהתחום. כבר אז אמרתי לחברי שבאביב 2018 (כמעט שנתיים קדימה) אני חושב לרוץ בשביל ישראל ושנת 2017 עומדת להיות “שנת הריצה”. גבי, חבר מקבוצת אופני השטח שלנו בניר דוד נדלק על הרעיון מהתחלה והודיע שהוא מלווה ברכב. אשר, חבר נוסף לקבוצת האופניים וגם רץ מצוין הצטרף לצוות לקראת היציאה וכך ב-22.3.2018 יצאנו לדרך. המטרה: לרוץ את החצי הצפוני של שביל ישראל ב-10 ימים רצופים, כ-50 ק”מ ליום. המסגרת פשוטה, אשר מצטרף אלי לריצה בשלושת הימים הראשונים וגבי מנהל את הלוגיסטיקה עם רכב הפוגש את הרצים 3-4 פעמים ביום בנקודות מוסכמות. לינה אצל מלאכי שביל או חברים.
משהו על תוואי שביל ישראל (תוך כדי היום השני)
ביום הראשון מקיבוץ דן לדישון וביום השני רצנו מהדישון למירון ודרך נחל עמוד למגדל בשרב כבד. נחל עמוד איטי וקשה, החום לא מקל. מזל שהמירון עולה ל 1200 גובה שם קריר יותר.
עד שלא הגעתי ממש לשביל וחשתי ברגלי, מודה שלא הבנתי עד הסוף את משמעות התוואי של שביל ישראל, שאינו שביל ריצה. הוא אינו דומה לאירועי ריצות שטח מוכרות וחביבות כמו הר לעמק או תנ”ך תש”ח שהתוואי בהן הוא לרוב דרכים רחבות ונוחות יחסית. בשביל ישראל יש גם מזה אבל הרבה צעידה בשבילי מטיילים העוברים באפיקי נחלים, טרשים וסלעים, טיפוסים וירידות תלולות. דווקא העליות הידועות כמו המירון, הארבל, רמת סירין, התבור, מיגור לעוספיה, בית מאיר התגלו כלא משמעותיות במכלול הכולל. כשעה עליה, נגמר וממשיכים. אני אישית אוהב את הקטעים הקשים והמאתגרים ,זה מגוון, מעניין, מחלק את העומס, אבל צורך זמן רב יותר להתקדמות.
סימון שביל ישראל מקבל ציון בינוני ומטה. לצד קטעים המסומנים היטב ישנם מקומות שפשוט חסר סימון. לשמחתי התקנתי “עמוד ענן” 1:25,000 שפועל “אוף-ליין” ובעזרת ה-GPS עזר לי לנווט מידית חזרה לשביל בעשרות מקרים, במקום לבזבז זמן יקר. מומלץ ביותר לכל חובב טיולים בארץ!
למה בעצם? מה המניע?
יום שלישי – במגרש הביתי – ממגדל לארבל דרך כנרת המושבה, רמת סירין לכפר קיש בשבירת השרב. לייד יבנאל סאני בנה לטובת השביליסטים פינת חמד. קבענו עם סאני לקפה והוא לא אכזב. מחר יום א’ ואנשים רגילים הולכים לעבודה. אשר רץ אתי את כל שלושת הימים הראשונים כ-150 ק”מ מבלי להתאמן ספציפית. מדהים.
שאלות שאני שואל את עצמי כל הזמן זה מה מניע אותי והאם אני באמת נהנה? אין ספק שהאתגר הוא אחד המנועים העיקריים. להשיג את מה שנראה לא סביר ובלתי מושג, לדחוף את הגבול. ואז כאשר היעד מושג הוא הופך ל”נורמלי” ומעלה את הרף לאתגר הבא. כך היה מריצת חצי מרתון למרתון, אולטרה מרתון 61 ואולטרה 100. מרכיבת אופני שטח עם חברים לחוצה ישראל בשטח ובכביש. מטריאתלון אולימפי לחצי איש ברזל ומשם לאיש ברזל. תמיד יש את “הדבר הבא”.
אני מאוד אוהב להשתתף באירועים ונרשם לעשרה או יותר כל שנה. תוצאות פחות חשובות לי, אם כי לא אכחיש שכאשר אני משתתף באירוע המיקום בקבוצת הגיל והתוצאה נחשבים, אבל במידה. אני מרגיש שאני אוסף חוויות ופחות תוצאות. לגבי השאלה האם אני באמת נהנה, נקודת הזמן אולי המדויקת היא בריצת בוקר קלה ללא חברים, לאחר נקודת שיא כמו מרתון. או אולי בשיא האימונים כאשר הגוף כואב, היום חם והנשימה כבדה. כנראה שהתשובה היא כן, גם בריצה נטו ללא מטרה וגם בסבל הכרוך במאמץ יש הנאה. בשביל ישראל יש את ההנאה שבטיול, הפריחה במלוא עוצמתה, הטבע, השקט, השוני הרב בין יום ליום. העוצמה שבגילוי מקומות חדשים, בהתקדמות הבלתי פוסקת. אני נהנה מהחופש שיש לי את כל היום, ויום אחרי יום, פשוט לרוץ…
על קצב, מרחק, חלוקת זמן ומזג אוויר
ביום הרביעי – בדד – מכפר קיש לתבור ודרך נצרת עילית וצומת המוביל לנחל ציפורי ולטבעון. הריצה לבד היא חוויה אחרת. בוקר, שקט, רק אני עם עצמי והטבע סביבי, האביב במלוא עוצמתו. אני רגיל לרוץ שעות לבד מהאימונים הארוכים, ביום ובלילה. אני נהנה מזה ואוהב את זה. זה אגב לא גורע מההנאה לרוץ עם חברים, אבל ריצה בשביל לבד זאת חוויה שונה. יש בריצה לבד מעין חיזוק שהמניע והחוויה היא פנימית.
עולה לתבור בבוקר קסום. לא חמסין ולא אובך פשוט יום יפה ובבוקר קריר. דווקא שם, בריצה הכי קלה עד כה, על המדרכה שלצד הכביש ובמגמת ירידה מתמשכת אני מרגיש כאב בשריר הפריפורמיס, שריר קטן ופנימי לשריר העכוז. הבעיה הזאת צצה כעשרה ימים לפני היציאה לשביל, טיפלתי בה ועזר חלקית. אמרתי לעצמי בניסיון לחשיבה חיובית שאחרי יומיים שלושה יהיו מן הסתם מיחושים וכאבים אחרים. מחליט למרות שכבר די מאוחר לא לסיים בטחנת הנזירים אלא להוסיף כמה ק”מ ולהמשיך עד ליד טבעון, לטובת קיצור היום הבא, החלטה שהתבררה כנכונה.
הקצב בשביל אינו דומה לריצת שטח רגילה ובוודאי לא לריצת כביש. מסגרת הזמן הרלוונטית מבחינתי היא אורך היום. השעון היחידי שאני מסתכל עליו מראה את… השעה. מי שמכיר אותי יודע שמעולם לא השתמשתי בשעוני ריצה גם באירועים תחרותיים. מתי שניתן אני רץ לאט, כמו בריצת אולטרה. בעליות צועד מהר וכל הזמן מתקדם, מתקדם ומתקדם. אין אפילו חשיבות רבה מידי לק”מ שכבר עברתי או שנשארו. היום מחולק ל 2-3 קטעים כ- 14-25 ק”מ ואני יודע את המרחק הכללי והתוואי בגדול. עם הרכב המלווה קובעים את נקודת המפגש הבאה וזאת מטרת הביניים. המסגרת אינה תחרות והפסקות הן חלק מהעסק, רגע לצלם, 15-20 דקות להתארגנות, קפה עם המלווים, כריך והפסקות ארוכות של שעה ויותר בעיקר במזג אוויר קיצוני בצהריים. מזג האוויר משפיע גם הוא מאוד על הקצב והתכנון היומי. האימונים עקב אילוצי זמן היו בד”כ בבוקר ובתקופה קרה יותר. בשביל הגיעו חמסינים ראשונים וגם מסגרת הזמן שהיא יום שלם דורשת כל הזמן התמודדות והתאמה וזה בהחלט חלק מהאתגר.
איך מתכוננים לאירוע כזה?
ביום חמישי – הכרמל הקשוח – מטבעון דרך יגור לעוספיה, נחל מערות, כרם מהר”ל למאיר שפיה. הקשיחות של המסלול בכרמל היא הזדמנות לספר איך התכוננתי: אני מאמין במטרות לטווח ארוך והיה לי ברור שארשם לתחרויות ריצה ארוכות, כדי ליצור “עומק” ולהתרגל למרחקים. מבחינתי הרשמות לאירוע יוצרת מחויבות פנימית להתאמן ופשוט נרשמתי לתחרויות וכך זה נראה:
11/16-מרתון מדברי באילת, 12/16 כרמל טרייל (100K בשלושה ימים), 3/17 אולטרה עוטף עזה עם עידו 100K (כולל תכנית אימונים כ-10 שבועות), 4/17 מרוץ הרי הגעש 30K, 4/17 הר לעמק כולל 77K מצטברים, 9/17 אולטרה תנך-תשח 100K (כולל תכנית אימונים כ-10 שבועות), 10/17 היירוס 50K, 11/17 מרוץ העגור 10K, אחרי שבוע חצי מרתון עמק המעיינות ואחרי עוד שבוע 12/17 כרמל טרייל 100K , 1/18 מרתון טבריה. ואז במרץ 2018 לאחר שבועות ארוכים של אימונים שכללו לא מעט מסלולי טיפוס בהליכה, הרגשתי מוכן לאתגר שבשביל.
משבר ביום השישי?
ממאיר שפיה דרך ג’אסר אזרקה, גבעת אולגה, יער חדרה לנחל אלכסנדר. ריצות שטוחות קצת משעממות ומשמימות בעיני. כאן גם חוזר אותו כאב מציק בשריר, במיוחד על משטחים קשים. גם הריצה על חוף הים עם שיפוע צד ימינה לא תורמת. אני כל הזמן חושב מה לעשות עם הכאב. חוצה את נחל חדרה ואת גבעת אולגה ובשעת צהריים חמה מתיישב על ספסל ליד תחנת הרכבת של חדרה ועושה את הטלפון שרציתי להימנע ממנו ומתאם טיפול לשעה ארבע אצל אמיר בניר דוד. ממשיך לרוץ ואשר אוסף אותי מנחל אלכסנדר. “יום קצר”, רק 8 שעות ומצב הרוח לא בשמיים. חשבתי עוד לחזור למרכז באותו יום ואולי אף לרוץ עוד קצת כדי לא לשבור את המומנטום, אבל גבי משכנע אותנו בדרך טלפונית שכבר נשאר לישון טוב בבית ולנוח לאחר הטיפול. עצה ששווה זהב.
על התאוששות וכל מה שקורה בין הריצות
בריצה רב יומית יש חשיבות רבה להתאוששות. להבדיל מריצה או תחרות חד יומית שיש לפני הריצה, במהלך הריצה ואחריה, בריצה רב יומית הלפני והאחרי מתחברים. מסגרת הזמן מוגבלת ואפילו קצרה. אני מסיים את היום בין ארבע לשש אחה”צ. פורסים מחצלת בצל, קצת אוכל ושתיה, מתיחות קלות, שחרור עם גליל פילטיס, קפה. הזמן עובר.
במרבית הלילות לנו בבתים של חברים, נדרשת העמסה, נסיעה, פריקה, התארגנות. מקלחת טובה, עוד קצת מתיחות, טיפול בכפות הרגליים, ארגון הציוד ליום המחרת והשעון מראה שכבר שבע או שמונה בערב. וצריך לאכול טוב, לפעמים יציאה למסעדה והזמן עובר. חשוב מאוד לישון טוב רצוי 8 שעות, כלומר ללכת בתשע לישון, כי בחמש בבוקר השכמה להגיע לנקודת ההתחלה באור ראשון. הכל ברגוע, בלי לחץ, אבל הזמן קצר והוא משאב חשוב ביותר.
תזונה (והיום השביעי)
יום ים – מנחל אלכסנדר דרך נתניה, יקום, געש, הרצליה לפארק הירקון. במהלך הריצה אני לוקח אתי מלבד 2 ליטר מים בתיק ריצה מעט אוכל: חטיפי סניקרס ושקית עם שקדים, אגוזים, תמרים ויבשים אחרים. כדור מלח כל שעתיים. אוכל מתי שאני רעב בלי תכנית מיוחדת. בשתי ריצות אולטרה 100 ק”מ שעשיתי בשנה האחרונה צברתי ניסיון על עצמי בעניין התזונה, כלומר למדתי מהכישלון, שלא מתאים לי לאכול “בכוח” לפי תכנית. גם איזוטוני לא טוב לי ועל ג’לים וחטיפים טכניים אני מוותר. יש לי את הרכב המלווה כל 2-3 שעות שזה בעיקר חשוב למים בימים החמים, אבל מאפשר גם לאכול בננה, תפוז, כריך קל, גלידה (בשרב!), קולה קרה, מעדן חלב, קפה חם. גבי ואשר דואגים לפנק-לפנק-לפנק. בסיום היום אחה”צ יש רעב גדול וזה הזמן לפיתה עם טונה ומיונז ועוד דברים טובים שכבד מידי לאכול בזמן הריצה. בערב בד”כ ארוחה רגילה, עם דגש על חלבונים.
רוח גבית ומהפך
היום השמיני מפארק הירקון דרך מקורות הירקון, יער בן שמן ללטרון. הכאב בשריר מציק בבוקר כשהגוף עוד קר וכואב אפילו בהליכה. נקודת המפגש עם אשר במקורות הירקון נראית רחוקה וקצב ההתקדמות איטי. במחשבה עגומה אני מתחיל לנסח בראש הודעת פרישה בווטסאפ לחברה שעוקבים אחר המסע בשביל. לאט לאט התוואי הלא אחיד והזמן שעובר משפרים את המצב ובעזרת רוח הגב המערבית החזקה אני ממש רץ ומתקדם והכאב פוחת. אני מסיים את היום בלטרון לאחר כמעט 60 ק”מ שזה היום הארוך ביותר. איפה הייתי בבוקר ואיפה עכשיו, מדהים.
גשם בהרי ירושלים
מלטרון דרך בית מאיר, צובה לעין כרם. ערב חג הפסח היום וזה אומר יום “קצר” עד שתיים בצהריים. למחרת היום עשירי והאחרון מעין כרם דרך בר גיורא לצומת עמק האלה. את סדר פסח חגגתי עם המשפחה אצל אילן בשוהם ובבוקר שלמחרת הסדר אילן משכים אתי ואנחנו מגיעים לעין כרם המכוסה בערפל וטמפ’ 9 מעלות. אילן ואשר מצטרפים בהמשך לריצה ויחד עם גבי אנחנו מסיימים בצומת עמק האלה.
תודה ענקית לגבי שאירגן וליווה משלב הרעיון הראשוני ולאשר שהצטרף במלוא העוצמה כולל ליווי בריצה של יותר מ-200 ק”מ במצטבר. ממש צוות לעניין שבלעדיו כל העסק לא היה קורה. תודה גם לאילן, בן דודי, שהצטרף לריצה ולליווי וגם לאירוח כולל ליל הסדר. תודה לכל מלאכי השביל והחברים בקבוצות הווטצאפ שנתנו רוח גבית. ותודה אחרונה לאשתי שדאגה בשקט מרחוק והכילה גם הפעם השיגעון.
וכבר מתחילים לדבר ולחלום על המשך הדרך לאילת מתישהו…
מאת: ערן פז
צילום: אשר אינדיך וערן פז
