ריצה – עד כמה אנחנו רציניים ומה המחיר?

נכנסים לריצה ונתפסים

"אני רוצה לרוץ 10 ק"מ", וכעבור חודשים ספורים מגיע המשפט הכל כך צפוי – "בא לי חצי מרתון". זה עוד במקרה הטוב. אצל "האמיצים והנועזים" יותר המשפט יישמע יותר כך: "בשנה הבאה אני במרתון ניו יורק". ולשאלה – "כמה ק"מ רצת לאחרונה?" התשובה הנפוצה היא – 5-7 ק"מ.
רצות ורצים רבים בארץ ובעולם מתחילים כך פחות או יותר את "קריירת הריצה" בחייהם. דיבוק חברתי והתמכרות אישית שמוציאים עוד ועוד אנשים לרחובות, לפארקים, לטיילות ולשבילי ההרים והשדות. על פניו, תופעה נהדרת, בריאה לכאורה, ובוודאי עדיפה על פני הישיבה הממושכת בבית או במקום העבודה. אך, עם הזמן, הרצות והרצים הללו, מגלים את יכולותיהם במרחקים השונים ומתחילים למקם את עצמם על פני מנעד האיכות שסביבם. וכאן גם מתחילות ההרפתקאות הנועזות – עד כמה אני יכול/ה להשתפר? מה הישג השיא אליו אני יכול/ה או רוצה להגיע? האם זה שווה את המאמץ? מה בכלל נדרש ממני? ומהו המחיר? תרתי משמע.

הדרך שלי לשיאים אישיים, וגם המחיר

שיחת טלפון שגרתית, עת בישר לי מפקד בה"ד 1 על התמנותי למדריך הראשי בבה"ד 1, כללה גם את "הבשורה" כי אני עתיד להצטרף למשלחת קצינים בגרמניה. בין היתר, יכלול הביקור גם ריצת מרתון.  3 וחצי חודשים לאחר מכן, באוקטובר 2011, אחרי תוכנית אימונים אישית שבניתי לעצמי, סיימתי את המרתון הראשון בחיי ב- 3:05:52 שעות. באפריל 2016, כ-4 וחצי שנים לאחר מכן, קבעתי את שיאי עד כה – 2:35:25 שעות במרתון וינה. חצי שעה תמימה קוזזה. בדרך, זכיתי לנצח בעשרות מרוצים ואליפויות למאסטרס בקטגוריית הגיל 40+, מ- 5 ק"מ ועד המרתון. אך המחיר מטורף – כלכלית, פיזית, חברתית, משפחתית, לוח זמנים מטורף והמון המון ויתורים – על בילויים ופגישות חברתיות, על תזונה אהובה, שינה עמוקה של בוקר שבת,  טיולים ועוד רבים אחרים.

מה הדרייב?

כשאני רץ לעתים עם חבריי לקבוצת רצי רמת השרון או לבדי בטיילת תל אביב, בפארק הירקון או בשבילי כפר יונה, אני תוהה לעתים קרובות למה אני עושה את זה. אני מביט בעיניים חודרות בפניהם של הרצים והרצות החולפים על פני בקצבים שונים, משוחחים ביניהם או נחושים במאמצם לזכות בעוד קצת אוויר לריאות, אני שואל את עצמי מה הדרייב שלהם, אם לא לנצח? איזו משמעות יש לריצה לגביהם? המחשבות הללו הופכות לעתים לרגעים קטנים של קינאה – לרוץ כדי… לרוץ. לאו דווקא לנצח. לאו דווקא לשבור עד שיא. פשוט לרוץ. ליהנות מהמאמץ, מהחברה, מהמבט במסך השעון או האפליקציה בסוף הריצה, מהאישור החברתי לזכות בעוד קפה הפוך ותפוגזר באחד מבתי הקפה שבדרך. מיד המחשבות הללו מתחלפות אצלי בהכנות לאימון האיכות המטורף הבא שיש לי מחר או מחרתיים, מה יקרה אם אוותר מחר בבוקר על האימון? מתי אשלים אותו? על חשבון מה זה בא? והאם עוד נותרה לי אבקת חלבון או תוסף מזון אחר? ואולי מחר אשים את השעון על 5 וחצי במקום 4 בבוקר וארוץ את אימון האינטוואלים (הפוגות) או הטמפו לבד בכפר, במקום עם החבר'ה ברמת השרון, הרצליה או תל אביב?

רק המחשבה האומללה על מה שצפוי לי בק"מ ה-7 או ה-8 של האימון בהיותי לבדי מחומצן, ללא השראה או דחיפה מחבר או מהמאמנת דוחפת אותי לכוון שוב את השעון ל- 4 בבוקר, שעה הזויה: "עוד בוקר מוקדם עם החבר'ה המשוגעים" במרכז. איזה דרייב, איזה שיגעון, איזה טירוף – ואנחנו ח ו ב ב נ י ם. אנחנו לא מקצוענים, והמינימום האולימפי רחוק מאיתנו הרבה מעבר לוויתור על המקצוע או הפרנסה שלנו. או שמא לא?

ריצה מקצוענית וריצה חובבנית

ריצה מקצוענית כשמה כן היא, זה המקצוע שלך, ואת/ה מקבל שכר ותמורה בעבור הישגיך המקצועניים, בין אם זה זכייה חוזרת ונשנית במרוצים נושאי פרסים כספיים ובין אם זה בתמיכה מאיגוד האתלטיקה, מהוועד האולימפי או מספונסר כזה או אחר. וכל מי שאינו מקצוען – הוא חובב. אך מנעד החובבות, או החובבנות הוא אדיר – מריצה כיפית רוויית שיחות עומק פילוסופיות על החיים, דרך שילוב 2 אימוני איכות בסיסיים בין 4-5 הריצות בשבוע, וכלה ב- 8-9 אימוני ריצה בשבוע, לרבות 3 אימוני איכות, 'ארוכה' אחת – המובילים אותך ל- 150-200 ק"מ בשבוע, ובנוסף לכך – אימון שחיה / רכיבה ו- 2 אימוני חיזוקים וכוח – בשבוע. מטורף!
אין כאן אמת אחת. האמת, לא יודע אם נדרש בכלל לחפש אחת כזו. כל אחד ואחת יעשה כטוב בעיניו, ברגליו ובראשו המנטלי. אך בהחלט למדתי, כי אם בפוטנציאל עסקינן, הרי שרב הנסתר מן הגלוי. אינני יודע כמה רצי מאסטרס מעולים באמת יש בקרבנו, לכמה צעירים יש באמת את הפוטנציאל להשיג קריטריון אולימפי או לשבור שיא ישראלי כזה או אחר. עד כמה אנחנו באמת מנסים את עצמנו או רוצים לגלות את מה שחבוי בנו? עד כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת?

היכן מתחילות הבעיות?

כשהכל מתערבב. כשאנחנו מחליטים להשקיע יותר – אך רק בחלקים מהמחויבויות הנדרשות באמת.

הדבר הנפוץ הוא הצטרפות לקבוצת ריצה, דבר מבורך לכשעצמו, שכן כאן יש את ההזדמנות להתייעץ עם עמיתים לריצה ועם מאמנים עם ניסיון בסיסי או מתקדם יותר – כאן המקום לקבל תוכנית אימונים ולקבל מסגרת הגיונית לכאורה. בהמשך, זה בא לידי ביטוי בבחירה של יעד מאתגר יותר, כגון מרחק ארוך יותר או שבירת שיא זמן מרתק. מכאן מתווספים אימונים – הן בכמות והן באיכות, אך פעמים רבות חסרה המעטפת הנוספת הנדרשת לתחזוק המטרה החדשה שבחרנו: הצורך בעיסוי שבועי, באימוני חיזוקים, בהתמדה והקפדה על שיפור טכניקת הריצה, על ביצוע תרגילי גמישות ומתיחות, על בדיקות מאמץ תקופתיות ובדיקות דם, על תוספי מזון והתאמה תזונתית בכלל, על תוספת מחויבת של שעות שינה, על הפחתת לחצים חיצוניים…

מה שבאמת נדרש

כניסה מחויבת לריצה דורשת שינוי באורח החיים שלך – שינוי ואיזון מחדש של המשולש המנטלי של החיים – משפחה, קריירה/עבודה, והתחביב האישי – הריצה, במקרה זה. מה שהיה עד כה, כבר לא מתאים. זה פשוט לא עובד. אחרת, הגוף קורס, או שהראש נשבר מנטלית. ובמקום לנסות ולהשיג את האתגר שרצינו, אנחנו מוצאים את עצמנו לעתים פצועים, מדוכאים, ללא חשק לרוץ ועם המון תהיות 'מפתיעות' – למה אני צריך/ה את זה? מה עובר עלי? מה אני מנסה להוכיח? האם אני עושה את זה בשבילי? או שמא אני מנסה לרצות מישהו? האם אני באמת רץ/ה כדי…. לרוץ? או כדי להוכיח משהו למישהו? והאם באמת שווה לוותר על עוד טיול בשבת או ארוחה כבדה יותר בחתונה בערב שלפני הטמפו?

RUNPANEL – מגזין הריצה של ישראל!

?‍♀️ נרשמים לניוזלטר שבועי של RUNPANEL פה: http://bit.ly/RUNsubscribe

?‍♀️ הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו! פה: https://t.me/RUNPANEL

אל תשאירו לפייסבוק להחליט מה אתם יודעים!

אמת פנימית

לאחר תהיות רבות בנושא אני חושב שהאמת בעניין הנדון היא אמת פנימית, אישית המהווה חלק מזהותו של כל אחד ואחת מאיתנו. אך הזהות הזו חייבת להוביל אותנו להזדהות – עם עצמנו ועם אחרים. אנחנו חייבים להשקיע סקרנות, למידה, הבנה והפנמה שלבחירות שלנו יש מחיר. הריצה יכולה להיות דבר נהדר, אולי אפילו המענה הכי טוב שיכולנו לבקש במסגרת ההשקעה בעצמנו.

רק לפני כמה ימים אמר לי מתאמן שלי – כי ההחלטה שלו לרוץ מרתון בעתיד נובעת מהאמונה שלו, כי אם יעמוד בכך, אז שום דבר כבר לא יעמוד בדרכו בחיים – לא בעסקים לא בהישגיו המשפחתיים ולא בשום תחום אחר. הוא כבר מרגיש שניצח. מעצם ההחלטה לרוץ מרתון. השאלה כאן אינה אם הדבר באמת נכון וראוי עבור אותו מתאמן יקר. השאלה היא עד כמה רחוק הוא מוכן ללכת כדי לממש את חלומו? עד כמה הוא מוכן לוותר ולהתאים את אורח חייו למה שנדרש כדי לרוץ מרתון באופן כשיר, בריא, עם מינימום סיכונים ופציעות?

כשמדובר על אחד מחבריי לקבוצת האריות של רצי רמת השרון (זהבה שמואלי הגדולה), הם כבר מבינים, כי אם רוצים לרוץ מהר ולהתחרות על הפודיום או לקבוע זמן איכותי במיוחד – אז צריך גם לקום ב- 4 בבוקר לפחות 3-4 פעמים בשבוע. וללא גיבוי משפחתי ל-"טירוף" הזה, ללא הבנה במקום העבודה, ללא הפנמה אישית כי עליך לוותר על מנעמים שונים ומגוונים בחייך – החלום יישאר בגדר חלום, והגוף – לא בדיוק ישתף פעולה.

עשרות אלפי הרצים בארץ לא טועים

לכל אחד ואחת האמת שלו. נולדנו לרוץ או לא – אנחנו אוהבים לרוץ. רק שנשמור על שפיותנו, על בריאותנו ועל העיקרון שמתווה לנו משולש החיים המנטלי – איזון, השראה והשלמה בין קודקוד המשפחה, הקריירה והטיפוח האישי שלנו, דרך הריצה. ליהנות מהריצה ומהחיים הללו.

מאת: גדעון תמר

על הכותב, גדעון תמר – מבכירי רצי המאסטרס בארץ, אלוף ישראל החל מ- 2016 במרתון בגילאי 40+, בעל שיא אישי של 2:32:50 במרתון ו- 1:12:44 בחצי מרתון. מאמן ריצה, יועץ ומאמן מנטלי. מרצה ומדריך בסדנאות מנטליות, מוטיבציה והשראה. ליצירת קשר: www.gideontamar.co.il ,gideon@gideontamar.co.il, ובנייד: 0529253275