שאיפה, נשיפה, שאיפה, נשיפה… אפשר להניח לכל עניין אחר שהתודעה נודדת אליו. בישיבה ברגליים מסוכלות הריכוז הזה בנשימה עשוי לדרוש מאמץ לא קטן, בריצה ארוכה הוא לעתים ברירת המחדל. מיה בן צבי על ההשקה בין האימון במדיטציה לבין אימון הסבולת והריצות הארוכות.
שניים מהפרטנרים האהובים עלי לריצה הם מורים בודהיסטים בשנות השבעים לחייהם. הרבה בזכותם, אבל גם בלעדיהם, שני האימונים האלו – השקט והסטטי של המדיטציה והמהיר והדינמי של הריצה הם כלי העזרה עצמית העיקריים העומדים לרשותי. אני מאמינה שגם ללא פרטנרים נהדרים כמו מורי שני האימונים האלו זמינים ויכולים להועיל כמעט לכל אחד. נכתבו המוני מאמרים על ההשפעה המיטיבה של שניהם, בפרמטרים רבים של בריאות ואיכות חיים, פיזיולוגית, רגשית ואפילו קוגניטיבית.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
אימון בריכוז על ידי הבאת תשומת הלב לתנועה
באסכולות רבות של בודהיזם ישנו מקום רב לתרגול המדיטציה בהליכה, וההנחיה הבסיסית ביותר היא לשים לב איזו רגל הוכלת בכל רגע. ההנחיה הזו מתפתחת לתשומת לב לפרטי התנועה של כל רגל, למגע הרגל בקרקע, להעברת המשקל ולעוד אי אלו מרכיבים של התנועה בהליכה. כדי לשים לב לכל הפרטים הללו נדרשת הליכה אטית במיוחד. נסו לעקוב אחר ההנחיה הראשונה תוך כדי ריצה, ולציין לעצמכם איזו רגל נמצאת מקדימה בכל רגע נתון, כנראה שתיווכחו במהרה בשני דברים: האחד, התודעה נודדת ללא הרף לכל מה שאיננו הדבר בו אנו מנסים להתמקד; והשני – למרות הקושי להתרכז במעקב אחר התנועה, הריכוז הזה משפיע לטובה על הריצה.
חזרה לנשימה. איסוף חוזר ונשנה של תשומת הלב אל התנועה הבלתי פוסקת של הנשימה הוא מהנחיות הבסיס למדיטציה בישיבה. אפשר להתרכז בתנועת הבטן או בית החזה, או בתחושת האוויר הנכנס והיוצא בנחיריים (או בפה). גם כאן, התודעה נוטה לנדוד. נודדת לזיכרונות ותכניות, לתחושה המציקה בברך (או בגב, או בקצה האף, או בכל מקום אחר), לצלילים, לריחות, אולי אפילו לטעמים או למראות. איסוף התודעה אל הנשימה אינו נעשה בגלל חשיבותה של הנשימה, אלא בראש ובראשונה מאחר והנשימה היא תנועה בלתי פוסקת שקורת כאן ועכשיו, כלומר – הנחת תשומת לב לנשימה היא דרך אחת מיני רבות להחזיר את התודעה לרגע הנוכחי. במאמץ גופני מתמשך התנועה הזו, של הבאת התודעה לכאן ועכשיו, קורת לעתים מעצמה, כמעט מחוסר ברירה. במקרים רבים המאמץ הגופני, העייפות וההשלכות האפשריות של הנחת הרגל במקום הלא נכון, לא מאפשרים לתודעה לנדוד לשום מקום פרט לצעד הנוכחי, או לפחות מעודדים חזרה ספונטנית של תשומת הלב לכאן ועכשיו. אך זהו בעיני רק קצהו של הדמיון בי המדיטציה לריצה.
התגברות על אי שקט ועצלות
לעתים קרובות, במהלך ריצה אנו מוצאים את עצמנו מורידים את הקצב, עד כדי הליכה או עצירה של ממש (או לפחות לי זה קורה, ואני מרשה לעצמי להניח שאינני יוצאת דופן בהקשר הזה). ריצה אכן עשויה לעייף, במיוחד בעליה, ולכן יש לא מעט הגיון בהאטה או העצירה האלו. אך האם הן באמת הכרחיות? רובנו מכירים את ה”קירות” שעם הרבה כוח רצון ונחישות מסתברים כדלתות הזזה. אם כך, האם כוח רצון ונחישות, או “לרוץ מהראש” הם הפתרונות היחידים לצליחת הקירות האלו? מניסיוני האישי – לא בהכרח.
עוד עליה לפני, ארוכה ובשיפוע די משמעותי, אני שואלת את עצמי האם היום אצליח לגמוע את כולה בריצה, לא משנה הקצב, רק לא לעבור להליכה או לעצור. אני רעננה ובכושר טוב, מזג האוויר נעים, על הנייר אין שום סיבה לעצור בדרך. ואז אני נזכרת באינספור מקרים עם תנאים דומים, ושבכל זאת עצרתי בדרך, ומזכירה לעצמי שבכל זאת מדובר בעליה מכובדת. והתודעה חוזרת להתנסויות על הכרית:
ישיבה, עיניים עצומות, אני די מורגלת כבר בתנוחה הזאת, שהיתי בה כבר כמה אלפי שעות, לעתים ללא תזוזה בכלל, ואפילו ללא מאמץ לא לזוז, ולפעמים זזתי המון. גם הפעם אשתדל לא לזוז, לא להיענות לתחושת אי הנוחות. נוח לי, אין שום סיבה לזוז. ופתאום אני שמה לב שתונחתי שונה מזו שבה התיישבתי. התזוזה כאילו קרתה מעצמה, מבלי שהספקתי לשים לב אליה, ומבלי שהייתה אי נוחות כל כך גדולה שהתגובה ההולמת לה תהיה שינוי תנוחה, ובכל זאת זזתי. עם ההבנה הזו, שהתנועה קורת לפעמים מבלי שאני מחליטה שהיא הדבר הנכון, אני ממשיכה לשבת, הפעם עם סקרנות גדולה ודריכות של תשומת הלב לרגע הזה שבו התנועה מתחילה, מבלי שהייתה החלטה מודעת לעשות אותה. הבטן עולה ויורדת עם תנועתה המתמדת של הנשימה, ופתאום אני מבחינה באיזו היאספות של שרירי הירך. היאספות שיכולה בקלות להמשיך להרמת הברך. שואלת את עצמי האם לא נוח לי, האם אני צריכה לשנות תנוחה. התשובה שלילית. שרירי הירך שלפני רגע החלו להיאסף לקראת תנועה נחים. ואז משהו ביד מתחיל לקרות, אם לא אעצור את זה, אגרד מאחורי האוזן, האם מגרד לי בכלל באוזן? לא, היד יכולה לנוח. לאט לאט אני נעשית ערה לשלבים מוקדמים יותר של ההתארגנות לתנועה, וקל יותר לוותר על התנועה.
עם הזיכרון הזה אני חוזרת לעליה
אני מחליטה להפנות את תשומת לבי לתנועה של ההאטה, לראות אם אני יכולה לזהות אותה לפני שהריצה הופכת להליכה, פתוחה גם לאפשרות שהיום העליה הזו באמת תהיה קשה מדי, שאבחר לעצור. מתחילה לטפס. ימין, שמאל, נשימה, ריח זיתים במסיק, עצם של מכרסם שנטרף, אבן לא יציבה. משהו משתנה, הצעדים קטנים, משך הריחוף בכל צעד מתקצר, אם אמשיך ככה, בעוד כמה רגעים כבר אעבור להליכה. האם באמת קשה לי? אולי אני יכולה להמשיך? מעלה שוב את הקצב.
חצבים, שאיפה, נשיפה, טרקטור, השמש מגיחה בין העננים, סינוור, שוב האטה. ועכשיו – האם באמת קשה לי? האם אני יכולה להמשיך? מעלה שוב את הקצב. ימין, שמאל, שאיפה, נשיפה, נפנוף לשלום למוסקים, ימין, מרווה, צטרה, שמאל, צעד מתקצר, האם קשה לי? האם אני יכולה להמשיך? וחוזר חלילה….
לא רצתי “מהראש”, לא שכנעתי את עצמי שאני יכולה להמשיך, והגעתי עד לפסגה בריצה, איטית מאוד, אבל רציפה. בפסגה התיישבתי שוב למדוט. התנועה במדיטציה והעצירה בריצה הן היינו הך.
אני מניחה שבלי מה שלמדתי בישיבה על הנטייה לזוז, לא הייתי יכולה להמשיך לרוץ את אותה העליה. ולפעמים כשיש דחף גדול לזוז בישיבה אני נזכרת במה שהדריכות כלפי ההתארגנות לעצירה מאפשרת בריצה, ואז קל לי יותר לגייס את אותן הדריכות והסקרנות כלפי ההתארגנות לתנועה בישיבה, וחוזר חלילה בריצה. וחשוב לי לציין שלמרות כל הניסיון שצברתי ושאני ממשיכה לצבור, אני עדיין זזה לא מעט במדיטציה, ועוצרת לא מעט בריצה.יחד עם זאת, אני באמת מאמינה ששני האימונים האלו מזינים ותומכים זה בזה, ומשפרים את איכות חיי. והערת אגב קטנה, רק כי הזכרתי מאמרים על ההשפעות המיטיבות של ריצה ומדיטציה, לא מזמן נתקלתי במחקר על השפעתן של השתיים על דיכאון. שני האימונים מיטיבים במידה דומה, שילוב של שניהם הרבה יותר יעיל. לפעמים המדע מגבה את ניסיון החיים.
מאת: מיה בן צבי
צילום: עופר עברי
מיה – רצה רק בשטחים פתוחים, עדיף משופעים, לוא דווקא על שבילים או עם נעליים, כשיש רוחות מזרחיות בורחת לים. אמא, כותבת ולפעמים גם מציירת. נטורופטית, מטפלת בטווינה, מנחת מדיטציה, ויועצת לקולינריה בריאה. מתאימה לכל מטופל תכנית אישית. לאתר: http://mbenzvi.co.il/. ליצירת קשר: 052-8418416
