“אני עומד פה בעיירה מדהימה למרגלות הפירנאים ומחייך חיוך רחב. מאושר, גאה רק מעצם המעמד. ועכשיו? נשאר ליהנות מההרים, מהחוויה המטורפת הזאת”. איתן הירשפלד, איש סלומון ישראל, חזר מ-55 ק”מ במירוץ ואל ד’ארן (Val d’Aran) מבית היוצר של ה-UTMB ומספר על כך בראנפאנל – RUNPANEL:
החלום
ב-7 בספטמבר 2023 ישבתי בבית, תזכורת קפצה: נפתחה ההרשמה למירוץ Val d’Aran מבית היוצר של ה-UTMB. נרשמתי בלי לחשוב פעמיים – אני הולך להגשים חלום. המקצה הנבחר – 55 קילומטרים על 3,300 מטרים טיפוס. בדיוק חודש מאוחר יותר, העולם נעצר: 7 באוקטובר 2023. המירוץ הופך להיות שולי ולא רלוונטי, אבל החלום נשאר. שלושה חודשים קדימה, אני מנסה להתאפס על החיים ולחזור למסלול, לאימונים. נותרו 7 חודשים למירוץ שעתיד להתקיים בתחילת יולי 2024. . מציב יעדים קטנים בדרך, דברים להיאחז בהם. ריצות עם חברים, ריצות במדבר, ריצות בים… כל דבר שיעזור לי להתקדם, להבין שיש חיים שצריכים להמשיך ולהתקדם קדימה בכל הכוח.
האימונים
רוב שגרת האימונים שלי היא לבד, למעט ריצות הסופ״ש אליהן מצטרפים אליי מלאכים שמלווים אותי בשיגעון (יש שיטענו שהם גם חולקים אותו). האימונים היו קשוחים! אידיאלית, החרמון וצוק מנרה היו אמורים להיות מגרש המשחקים החדש שלי. אבל המצב בארץ לא אידיאלי, ואפילו רחוק מזה ונאלצתי לאלתר, לעבוד עם מה שיש. הרעיון היה לנסות ולהיות כמה שיותר יצירתי באימונים, לטפס ולעבוד ולא לטייל. לקחת מקטעים שלמים, לטחון אותם שוב ושוב ושוב – לעבוד כמה שיותר קשה עד שארגיש שאני מרוצה.
הרי ירושלים היו ונשארו מגרש משחקים מופלא – לילות ארוכים בהם תפרתי את ציר בני ברית-מגילות האש. כרמילה הפכה להיות בית שני עבורי ובציר המשלטים ביליתי יותר שעות מאשר בבית. חזרות רבות וארוכות של הר חרת וגבעת הארבעה ליד הבית. אימונים ארוכים, עליות ארוכות – עבודה על דופק, עבודה על עייפות, עבודה על חולשות. ברוב המירוצים נקודת התורפה העיקרית שלי הייתה התזונה: לבטן שלי יש נטייה ״להינעל״, מצב מרגיז כזה שלא מאפשר לי להכניס כלום… מצב פחות טוב בריצה, ובמיוחד בריצות ארוכות יותר. ככל שחלף הזמן, כך עלה גם סף ההתרגשות.
אלפים הצטרפו לניוזלטר, הכניסו אימייל פה:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
הדרך למירוץ ואל ד’ארן
את המסע למירוץ עשיתי עם שני חברים, גם הם רצים בנבחרת סלומון ישראל – טל אגמון, שרץ איתי את מקצה ה-55 קילומטרים; ודר שפירא, שרצה במקצה ה-32 קילומטרים. הגענו לעיירה בשם Viehla, מקום קטן ונחמד שממוקם בעמק יפיפה. מקום מהאגדות, קסום ביופיו, ובמקרה נקודת הסיום של המירוץ נמצאת בדיוק במרכזו. ניצלנו את הזמן ללמוד קצת את השבילים, לקחת את המסלול ולעשות מקטעים ממנו, כך כשנגיע לרגע האמת נבין קצת יותר עם מה אנחנו הולכים להתמודד במירוץ עצמו. שם האימונים פתאום קיבלו משמעות אחרת – נכון שאין לנו בארץ אותם ההרים, אבל הגעתי עם משהו ברגליים. הגעתי עם ראש חזק שיודע מול מה הוא הולך להתמודד. בבוקר שלפני המירוץ אספנו את הערכות. הפרפרים בבטן עבדו כבר שעות נוספות. שמו לנו צמיד על היד, כזה שמעיד על המקצה הספציפי שבו אנחנו עתידים להשתתף – זהו זה, עכשיו זה רשמי ואנחנו חלק בלתי נפרד מהמירוץ הזה. אנחנו מחוברים עד שהאירוע מסתיים, לא משנה מה קורה.
חזרנו למלון ואני מכין את הציוד לריצה – עברתי על הכל אולי 20 פעמים. בודק שהכל יושב כמו שצריך בווסט, עובר על טבלת התזונה שלי למירוץ כדי לוודא שלא פספסתי שום דבר. עובר על ציוד החובה למירוץ (שמתי את הכוס הרב פעמית? מוציא חולצה ארוכה, מכניס טייץ ארוך, מכניס חולצה ארוכה, מוציא מעיל גשם, מכניס מעיל גשם ומכנסי גשם, והכל חוזר חלילה). יש הכל, אני מכריז. אני מוכן לכל מה שיגיע. בארוחת הערב נשאלתי מה היעדים שלי. אמרתי בצורה די ברורה – 9 שעות גג. 8 וחצי שעות ואהיה הכי מרוצה שבעולם (יעדים שמופיעים במערכה הראשונה יופיעו בסופה של השנייה, או משהו כזה…?).
מירוץ ואל ד’ארן
השכמה ב-4:45, צריך לקחת בחשבון מספיק זמן כדי להתארגן ולתפוס את ההסעה לקו הזינוק. עולה על ציוד, עולה על ההסעה, מפקיד בידי הפקת המירוץ תיק ציוד אישי – ויאללה, לקו הזינוק. ב-7:20 אני נכנס לשרוול ועומד בשורה השלישית. הכרוז כבר מלהיט את הרצים והאווירה מתוחה ממש. 7:30 – יצאנו לדרך. זהו, אני עכשיו בחלום שלי. השעון מראה רק את המפה לאורך הדרך. אני לא מסתכל על הקצבים, הם לא רלוונטיים – באתי ליהנות, וזה מה שיהיה.
אני חולף על פני התחנה הראשונה, לא עוצר. יש לי מים, הכל בסדר, אין סיבה לעצור. הטיפוס בעיצומו ואני עובד חזק עם מקלות (והידיים) כדי להקל קצת על הרגליים – הן עוד יעבדו פה קשה. אל התחנה השנייה אני מגיע אחרי טיפוס של 1,500 מטרים. 100 מטרים לפני התחנה אני כבר עם הפלאסקים בידיים – 15 שניות ואני כבר אחריה, ממשיכים בתנועה. יש לי מים, יש לי אוכל, הכל בסדר, אין סיבה לעצור. ממשיכים בטיפוס לפסגה הבאה, עוד כ-600 מטרים טיפוס – אני יודע שיש לי שם מקטע די מישורי ותחנת הזנה נוספת ממש בסופו. אני מנצל את המקטע המישורי, נותר לגוף להאט רגע, לוקח רגע לעצמי. אני מגיע לתחנה בנוהל – הפלאסקים ביד כבר בכניסה, ממלא מים ובורח מהר ככל האפשר. 10-20 שניות ואני כבר בחוץ, מוכן לירידה.
איתן בהרים (צילום: דר שפירא)
המקטע הבא הוא ירידה חדה של 5 ק״מ, ואיזה ירידה זו. הארבע ראשי עובד את כל הדרך לעיירה קטנה שנדמה שהעיסוק המרכזי בה הוא לעמוד ברחובות הצרים ולצעוק ״Benga Benga״ אל עבר הרצים החולפים. אבל הצעקות האלה.. ממלאות אותך בגאווה. אני נכנס לתחנה הבאה והפעם מודע לעובדה שזו התחנה האחרונה לפני טיפוס ארוך של כ-1,200 מטרים. אני עוצר זריז, חוטף שלוק קולה וחופן סוכריות גומי ושוקולדים. דקה בתחנה ויצאתי להמשך דרכי.
בעליה האחרונה במירוץ ואל ד’ארן פגשתי כל משבר אפשרי
בעליה האחרונה פגשתי כל משבר אפשרי, כולל התהיה המוכרת של למה אני עושה את זה לעצמי ומתי אמא באה לקחת אותי מפה. עליה שהוציאה ממני שדים ורוחות, אנרגיות שליליות ומאבקים שלא ידעתי שיש בי בכלל. העליה היא מסוג העליות שמלמדות אותך הרבה על האופי שלך, על כמה רוח לחימה יש בך. אחרי למעלה משעה אני מגיע לפסגה, שם אחד המתנדבים מכריז שיש עוד 7 קילומטר לסיום. יאללה, לך על זה, אני אומר לעצמי. מפה הכל ירידה – 1,240 מטרים בירידה לכיוון הפעמון המיוחל. מדלג בסינגלים מאושר עד הגג, לא מודע לזמנים. לא מודע לשום דבר שקורה מסביב, רק רוצה להגשים את החלום.
הצטרפו לקבוצה השקטה של ראנפאנל – RUNPANEL בווצאפ:
3 קילומטרים לפעמון המפורסם במירוץ ואל ד’ארן
3 קילומטרים לפעמון המפורסם של ואל ד’ארן אני כבר שומע את הכרוז ממרחק. הגוף מתמלא צמרמורות והתרגשות, אבל אני נשאר מרוכז – זה לא הזמן לצעד לא נכון, לטעויות. אני לוקח עוד רגע כי לוודא שכל צעד הוא במקום הנכון. ואז, הסינגלים נגמרים ופתאום אני בעיירה שוב. הגוף כבר בהיי מטורף, ואני מאושר לראות פנים מוכרות. דר וטל (שסיים כמה דקות לפני) שם. אבל זה לא נגמר עד שאני לא מצלצל בפעמון המפורסם של Val d’Aran. אז אני רץ. ואז… הוא פתאום מולי, הפעמון. אני שם, מצלצל בפעמון בכל הכוח שעוד נשאר לי. 8 שעות ו-17 דקות זה הזמן שלקח לי לסיים, 13 דקות פחות מהזמן שהגדרתי בחלומות הורודים שלי. עשיתי את זה.
באתי, רצתי, הגשמתי, צלצלתי.
אחרית דבר – דברים שלמדתי בדרך למירוץ ואל ד’ארן
בריצות ארוכות יותר, ובמיוחד ריצות שטח ארוכות, יש חשיבות גדולה לציוד. הכל חייב להיות בול. מטעמים ברורים, אבל בעיקר כי הציוד פשוט מדויק – בחרתי בסלומון כמעט מקצה לקצה (גילוי נאות למי שלא מכיר את איתן – הוא מנהל המותג של סלומון בישראל. הערכת מערכת). הלבוש היה מסדרת S/LAB, סדרת הקצה של סלומון מבחינת הבדים ויכולת הנידוף. לרוב אבחר במכנסיים משולבי טייץ, מעין שניים באחד שאני מוצא נוחים לי במיוחד. לגבי הנעליים לא הייתה לי התלבטות בכלל – רצתי עם ה-Genesis של סלומון. לא רק שאת רוב האימונים שלי ביצעתי עם הדגם הזה, אלא גם שיש לי ביטחון מלא באחיזה שלהן בתנאי שטח דומים לאלו של המירוץ – שבילים טכניים ואזורים קשוחים, ועדיין סופר-מפנקות. גרביים – רק Incylence. כבר חצי שנה שאני רץ עם גרביים של החברה, בעיקר עם דגמים בגובה בינוני שיושב מעל הקרסול ונותן מעטפת תמיכה לרגל והקרסול. העובדה שהן פשוט לא זזות, מנדפות ומאפשרות לי לסיים ריצות בלי שפשופים או שלפוחיות היא מבחינתי גושפנקה ענקית למוצרים שלהם. לקחתי ווסט של סלומון מדגם ADV 12 שמעבר לזה שמרגיש לי נוח בו – מרגיש גם שהוא יכול להכיל את העולם כולו, ובמיוחד כל ציוד החובה שנדרשתי אליו במירוץ. כאמור, תוואי השטח של המירוץ הצריך שימוש במקלות – רצתי עם מקלות של סלומון אולטרה, במשקל של 160 גרם, הם נוחים מאוד לתפעול ומתקפלים ל-3 חלקים בנדן שמתחבר לווסט. תזונה היא אמנם נקודה חלשה יותר אצלי, אבל כל מה שנכנס – היתה לו חשיבות עצומה והיה קריטי ליכולת שלי להגיע לקו הסיום. בחרתי במגוון מוצרים של 32Gi – מרמלדות, ג׳ל אנרגיה בטעמים וחטיפים בשביל אנרגיה זמינה, ג׳ל מלחים שיאפשרו לשרירים פשוט להמשיך ולעבוד במאמץ גבוה, ומשקה איזוטוני בסיום לאיזון של המערכת.
מאת: איתן הירשפלד
איתן הירשפילד, בן 44, חבר קיבוץ רמת רחל, מנהל קהילות רצים של סלומון בישראל. מתנדב ביחידת חילוץ והצלה בעציון ויהודה. מודה שהתאהב בריצת שטח לפני כ- 7 שנים וכיום הוא רץ לפי תכנית יומית מסודרת שנעה בין ריצות שטח לאימוני כביש
