עם קיפצ’וגה בפארק: הם ראו מקרוב את האווירה המחשמלת וההשפעה הפסיכולוגית

קראתם על המבצע של קיפצ’וגה? ראיתם את הוידאו? יש מי שפשוט עלו על טיסה, ויצאו לחוות מקרוב: דמיטרי ונטליה הגיעו לוינה וצפו ב Ineos 1:59 ובאליוד קיפצ’וגה ממרחק נגיעה. על האווירה המחשמלת בפארק פראטר והשפעת האירוע על הריצה – גם בתנאי מרתון תקניים, קראו:  

מאת: דמיטרי רובינשטיין
צילום: נטליה סיגל

וינה, בירת אוסטריה, הפכה זה מכבר לאחד היעדים המועדפים על הישראלים החפצים בקפיצה קצרה לחו”ל, מזג אוויר קריר, אוכל מצוין ואווירה של בירה אירופאית מופתית. ולרצים ישראלים – חיבה מיוחדת לבירת ההבסבורגים: עשרות ישראלים פוקדים את מרתון וינה המתרחש באפריל, וכמובן, כל רץ שמגיע לוינה, מגיע לפראטר. זהו פארק עצום מימדים הממוקם במרחק יריקה מלב העיר, בו, בנוסף לפארק שעשועים מהותיקים באירופה, גם שביל אורך מוצל וארוך (מעל 4 ק”מ) ישר כסרגל נחצה על ידי שבילי רוחב המובילים אל תוך יער סבוך הישר מסיפורי האחים גרים. יש פה הכל מכל לרץ החובב: גם אספלט חלק, גם שבילי עפר מלטפים, גם שטח קצת יותר טכני, דבר אחד אין פה – עליות, ולזה עוד נחזור.

לצפות בקיפצ’וגה

גם אני רצתי בפראטר בעברי, אבל הפעם אני לא כאן בשביל לרוץ, אלא בשביל לצפות במישהו אחר רץ. המישהו הזה הוא לא אחר מאשר אליוד קיפצ’וגה, הרץ הקנייתי בעל התואר של המרתוניסט הטוב של כל הזמנים. זהו ניסיון שני שלו לרוץ מרתון בפחות משעתיים, יעד נשגב שלא היה כמותו בעולם הריצה מאז שסר רוג’ר בניסטר רץ לראשונה מייל בפחות מ-4 דקות ב-1954. 

הניסיון הראשון נכשל

הוא  היה בחסותה של חברת נייקי, אשר יזמה את פרויקט Breaking two, בו השתתפו בנוסף לקיפצ’וגה שני רצים נוספים: זרסניי טאדסה האריטראי ולליסה דסיסה האתיופי. נייקי נקטו בכל טריק ותכסיס על מנת להשיג את היעד, כולל פיתוח נעליים מיוחדות המותאמות אישית לכל אחד מהרצים (דגם וייפורפליי עלית, שגרסה מפושטת במקצת שלהם פיעפעה גם לשוק הרחב, כדגם “וייפורפליי 4%”), בחירה מדוקדקת של המסלול ושל תנאיי מזג האוויר, יצירת תוכנית תזונה מתקדמת, המותאמת לאירוע הספציפי, והטריק הגדול מכולם, שבעקבותיו השיא שנקבע בניסוי זה לא נחשב לשיא רשמי של תאגיד האתלטיקה העולמי, הוא שימוש בפייסרים מתחלפים, על מנת לאפשר דראפטינג לאורך כל המסלול. בסופו של דבר רק קיפצ’וגה עמד בקצב הדרוש, וגם זאת לא לאורך כל המסלול, לכן סיים את הריצה בזמן של שעתיים עשרים וחמש שניות, שזה אמנם מהר בשתי דקות וחצי מהשיא שהיה באותה העת, אבל – את השעתיים הוא לא שבר אז.

שיאן עולם בברלין- בהשפעת Breaking two?

אגב, כשנה לאחר נסיון זה שבר קיפצ’וגה את השיא הרשמי במרתון ברלין, וכעת הוא המחזיק בשיא הרשמי של שעתיים, דקה ושלושים ותשע שניות. יש הסבורים ש-Breaking two, למרות היותו ניסוי מבוקר ולא מרוץ אמיתי, הוא זה שאפשר לאליוד את השיפור הזה, ושלשבירת שעתיים תהיה השפעה פסיכולוגית חזקה על רצי עלית, כמו זו שהייתה למייל המפורסם של בניסטר (בשנה שסוף סוף הצליח, עוד 2 רצים שברו את מחסום ה-4 דקות שהוא פרץ). יש גם כאלה שסבורים, שאין זה אלא תעלול יח”ץ של יצרנית הנעליים האמריקאית.

ראנפנל בטלגרם- קבלו עדכוני כתבות בזמן אמת https://t.me/RUNPANEL

Ineos 1:59

ויכוח זה מתעורר מחדש כעת, כשחברת אינאוס יזמה את הניסיון השני לשבור את השעתיים, לו קראו INEOS 159. אינאוס היא חברת גז ונפט מהגדולות בעולם, אז בשונה מנייקי אין להם את התירוץ של היותם קרובים לעולם הריצה. למרות זאת, זה לא הפרויקט היחיד מעולם הספורט שענק הנפט הזה מממן: השם שלהם מתנוסס מעל צוות שייט שמשתתף בתחרות השייט המפורסמת והותיקה בעולם, אמריקה’ס קאפ (בהובלת אציל בריטי נוסף, סר בן אייסלי, מהשייטים המפורסמים של ימינו), מעל צוות רכיבה שזכה השנה בטור דה פרנס, ומעל לא אחת, אלא שתי קבוצות כדורגל. מדוע חשוב לחברה זו להשקיע כל כך הרבה כסף בספורט הישגי? לי אין תשובה.

מה דעתכם: אליהוד או אליוד?

תנאי מעבדה

גם הפעם שמרו המארגנים על כמה מהמאפיינים של הניסיון הקודם: הבחירה המדוקדקת של המסלול, שעובר על שביל האורך של פראטר שהוזכר לעיל, ששטוח כמעט לחלוטין – 2.8 מטר עלייה בלבד, ההתעקשות על תנאיי מזג האויר אופטימליים – צוות הפרויקט מעסיק מטאורולוג במשרה מלאה, התזמון המדוקדק של שלבי ההכנה של הרץ, אבל יש גם הבדל אחד מהותי לעומת הפעם הקודמת: בשונה מהפרויקט של נייקי, שהתנהל על מסלול פורמולה אחת, הרחק מעיני הציבור, הפעם המארגנים הפצירו בציבור האוהדים להגיע ולעודד – ואפילו פרסמו מדריך לאוהד – בכוונה למקסם את הרווח הפסיכולוגי מתמיכת האוהדים, שאין אחד ביננו הרצים שאינו מודע לחשיבותה.

תומכים פסיכולוגית בקיפצ’וגה

החלטנו אני ואישתי להיות בין התומכים הללו, וכך מצאנו את עצמנו בקרון רכבת תחתית של וינה, קצת לפני שמונה בבוקר של 12 לאוקטובר.

 הזינוק היה מתוכנן על אחד הגשרים שמחברים את מרכז וינה עם הגדה הצפונית של דנובה. משיצאנו מהתחנה והתקרבנו למקום, ראינו יותר ויותר אנשים מתנקזים לאותו הכיוון, חלקם לבושים בגדי ריצה, כאילו מתכוונים ללוות את קיפצ’וגה בנסיונו, חלקם נושאים דגלים, גלימות או כובעים בצבעי דגל קניה.

 הגשר עצמו היה מגודר, אבל הרחוב בהמשך, כ-200 מטר מנקודת הזינוק, היה מלא באנשים, פרושים לאורך הגדרות, מפוקסים על הגשר, עליו ניתן היה להבחין בשתי מכוניות עם מתקן מוזר על הגג: עליהן, בנוסף למצלמות וידאו, מותקנים מקרני לייזר, אשר מציירים על הכביש קווים, עליהם הפייסרים אמורים לרוץ בשביל לשמור על הקצב הנכון. השקט המתוח נפוג קצת, כאשר איש אבטחה של האירוע רץ לצורך כלשהו במסלול המרוץ, והאוהדים מתחילים להריע לו, כאילו הוא זה שהולך לשבור את השיא.

בדיוק אוסטרי

לבסוף, בדיוק בזמן המתוכנן, נשמעת המולה בקהל, כולם מתחילים להריע, והנה זה מתחיל, לפנינו חולפת מכונית משטרה, אחריה עוד שתי מכוניות שנראות רשמיות, והנה בא אוטו הלייזרים שמקרין כמדרגות של סולם על האספלט, אחריו 5 פייסרים לבושי חולצות שחורות ונעליים ורודות זהות לכולם, המסודרים בצורה של אות V הפוכה, ובמרכז ה-V הזה – אליוד קיפצ’וגה, לבוש חולצה צמודה לבנה, שרוולים לבנים וטייץ שחור, ואחריו עוד שני פייסרים, שמטרתם לא לגמרי ברורה. – אולי הם אמורים לדחוף אותו אם יאט את הקצב? – ולבסוף, מספר רוכבי אופניים, שמשימתם – להגיש לאליוד משקאות תוך כדי ריצה, על מנת שלא יאט את הקצב.

קהל, המונה בשלב זה כמאתיים איש להערכתי, מריע, צועק ומצלצל בפעמוני פרות, כמנהגם של התומכים במרתונים בחו”ל. אליוד והפמליה חולפים על פנינו, וכולם מתחילים לנוע אחריהם לעבר הפארק, בו שאר הריצה מתקיימת. 

אל הפארק

הרחוב הראשי של הפארק מגודר לכל אורכו, ולכל אורכו עומדים אוהדים נלהבים, וכל פעם שאליוד ופמלייתו חולפים על פניהם, מעודדים אותו בצעקות, מחיאות כפיים, רעשנים ופעמונים. תוך כדי כל ההמולה, רצים מן השורה, שממלאים את שבילי הפארק בשגרה, מזגזגים להם בין האוהדים, כחלק מהריצה הצנועה יותר שלהם.

אנחנו מתקדמים לעבר אחד ממתחמי האוהדים הגדולים, שהוקמו בפארק, תוך כדי שמדי כרבע שעה אליוד שוב חולף על פנינו, ואנו עוצרים לעודד – ולצלם. כל כמה מאות מטרים מוצבים שלטים דיגיטליים, שמראים את הספליט האחרון של אליהוד קיפצ’וגה, את צפי זמן הסיום שלו, וגם מזכירים לכל הנמצא את סיסמת האירוע – אף אחד אינו מוגבל. 

והנה אנחנו במתחם האוהדים הראשון. על הבמה – מנחים, שמדלגים בקלילות מאנגלית לגרמנית, מפרשנות של מצבו של אליוד לראיונות עם האנשים בקהל ועם הידוענים המוזמנים, ביניהם ראש העיר וינה וידוען מפורסם קצת יותר, כריס פרום. 

כמה זמן תחזיק בקצב של קיפצ’וגה? 

במקום מוצב מתקן שהינו בן כלאיים של הליכון ומתנפח, עליו כל אחד יכול לנסות ולראות, כמה זמן יצליח לרוץ בקצב של אליהוד קיפצ’וגה – כאן רואים את גודל האתגר: אנשים שנראים בכושר מעולה מחזיקים אולי דקה עד שהם מרימים ידיים, באופן מילולי (סימן למפעילי המתקן לעצור את העינוי).

אליוד שוב חולף לפנינו – הוא כבר במחצית הדרך, ועדיין נראה מצוין. הפייסירים שלו עושים עבודה מעולה, אבל רואים עליהם, שהם אכן עובדים קשה: המאמץ ניכר על פניהם, ובשפת הגוף שלהם. ואליוד – פניו שלוות, הגוף שלו, על אף המהירות המטורפת, רגוע ומשוחרר. משום מה הוא רץ לא בדיוק בציר המרכזי, מאחורי הפייסיר האחרון, אלא קצת משמאלו – אולי ככה הוא רואה טוב יותר את ההמשך. 

ממשיכים אל מתחם הסיום

הסיום עצמו קרוב – אליוד כבר עבר את קו ה-35 ק”מ, ועדיין עומד במדויק בקצב שהוקצב מתחילת הריצה: השלטים מראים באופן עקבי זמן סיום של , 1:59:50, פלוס-מינוס שנייה. צפיפות הקהל עולה ככל שמתקדמים אל מתחם הסיום, אנשים נראים מטפסים על עצים, תמרורים, פחי זבל.

 המתח גובר, אפשר לחתוך אותו עם סכין. 

אליוד כבר עבר את הסיבוב האחרון והוא בישורת הסיום, ואז הוא בקילומטר האחרון. הקהל מתחיל להשתגע, השורה הראשונה שהתמזל מזלם להיות צמודים לגדרות חובטים בידיהם על המעקה, אלה שדחוקים מאחור מריעים – ומצלמים את המסך ענק, מרוב הטלפונים המורמים המקום מזכיר קונצרט רוק. 

השלב האחרון של הדרמה 

הפייסרים פותחים את שורותיהם ונסוגים לאחור, כעת אליוד הוא הרץ בחזית, בולט כמו כוכב רוק בלבוש הלבן שלו, מלווה בפמלייתו מאחור, והבלתי יאומן קורה – הוא נותן ספרינט, ורץ ריצת אטרף בין שורות האוהדים המשולהבים, שבשלב זה מייצרים כזאת כמות של רעש, שלא נשמעה בוינה מאז תותחיו של נפוליאון הפציצו אותה.

והנה אליוד נראה לעיני לרגע קט בפתח נדיר בין שורות האוהדים – ושניות ספורות אחרי זה אני רואה אותו על המסך הענק, מסיים בזמן מטורף, לא יאומן, של שעה, חמישים ותשע דקות ארבעים שניות ושתי עשיריות השניה! שיפור מדהים של ארבעים וחמש שניות על הריצה שלו במסגרת ה-Breaking Two ואם חשבתי שהקהל רועש, זה כלום לעומת מכת הרעש שמכה בי ברגע זה. 

הפייסרים שלו מסיימים אחריו, חיוכים מפה לאוזן על פניהם, וזה נגמר. רואים את אליוד מחבק את אנשי הצוות שלו, רואים אותו מקבל פרס עליו חרוט כבר זמן הסיום שלו, והקהל מסרב להתפזר, עדיין דבוקים למראהו של האיש האגדי הזה.

מדוע לעשות את זה?

הרחוב שמוביל ממתחם הסיום אל תחנת רכבת התחתית קרוי על שם פייר דה קוברטן, מייסד המשחקים האולימפיים המודרניים, וזה גורם לי לחזור ולהרהר על נושא הלמה: מהי החשיבות והמטרה של פרויקט מהסוג הזה, שבו משקיעים כמויות מטורפות של כסף ומשאבים בשביל להשיג יעד שאינו אפילו הישג ספורטיבי, שכן לא הושגה בתחרות בין טובי הרצים. שאלה זו היא במקום, אבל יש פה מדרון חלק: הרי אם אין טעם למטרה שכזו, אולי גם אין כל כך עניין באותם המשחקים האולימפיים, שאותם רובנו ככולנו נראה רק כתמונה על מסך הטלוויזיה.

התשובה היא לדעתי אותה תשובה בשני המקרים: ספורט הישגי נותן השראה על ידי זה שמראה אנשים, שמתמודדים עם ההגבלות שלהם ושל המין האנושי, ומרחיקים אותן יותר ויותר, עד שנוצר רושם שאולי אין מחסום וגבול ליכולות אלה, בדיוק כפי שאמרו מארגני הפרויקט אינאוס 159: אף בן אדם אינו מוגבל. אז אולי יש לזה משמעות אחרי הכל.

מבטיחים- הניוזלטר שלנו ממש מעניין ולא מציק: רק פעם בשבוע עם כתבות ריצה מרתקות. שווה לבדוק את זה!