אז מתי ידעתי שאני הולך לסיים את המרוץ הזה, אתם שואלים? שאלה נהדרת, תיכף אענה עליה, רק תנו לי רגע להתמקם בכורסה הנוחה הזאת, שאותה אני לא עוזב מזה יומיים, עכשיו להרים בזהירות את הרגליים על ההדום הנחמד הזה… יופי! 

מאת: דמיטרי רובינשטיין
בקרו גם בפאנלים האחרים: OutPanel | RunPanel | FitPanel | BikePanel

תמיד אפשר לחזור לרוץ

אם יש משהו שלמדתי בשנתיים האחרונות של ריצה, זה שלא כל כך פשוט להגיע לאפיסת כוחות מוחלטת, ואם אתה מרגיש שנגמר, ויותר גרוע מזה כבר לא יכול להיות, והליכה איטית זה המקסימום שאתה יכול לסחוט מגופך המותש – אתה ככל הנראה טועה. 

דבר ראשון, כן, בהחלט יכול להיות יותר גרוע (ובשלב זה כבר יש לי לא מעט זכרונות זמינים לצורך השוואה), ושנית – אתה כן יכול לחזור ולרוץ! תוכל לחזור הן במרוץ הספציפי, גם בריצה באופן כללי, אבל גם במישור המטאפורי, בו ריצה היא שיקוף של החיים עצמם. זה אולי הדבר החשוב ביותר שלמדתי גם בגופי, גם במוחי, וגם בנשמתי.

מרוסיה באהבה

נחזור כ-35 שנים אחורה בזמן, ונתבונן בעיני רוחנו בשבילים המושלגים של אחד הפארקים של מוסקבה, פארק האיזמיילובסקי, שם נמצא חבורה של ילדים ונערים, לבושים בהחלט קל מדי לחורף הרוסי, אני בינהם, רצים תוך שהם מתנשפים ושורקים כמעיין תזמורת כלי נשיפה מהגיהנום, בליווי האיש, שהוא ללא ספק המאמן שלהם. לאחר ריצה של כ-20 דקות הילדים המותשים נכנסים לתוך ביתן מחומם, בו הוריהם של המעונים שלנו מנגבים אותם נמרצות במגבות מחוממות ומשקים אותם תה רותח מתוך תרמוסים סיניים מקושטי פרחים. 

אין זו כת דתית, וגם לא טקס מעבר של ארגון הנוער הסובייטי: זאת קבוצה טיפולית לחולי אסטמה. כן, בהעדר תרופות מרחיבות סימפונות, שהיו זמינות בכל בית מרקחת מערבי, פיתחו הרופאים הסובייטיים מחוסרי אמצעים שיטות שונות ומשונות לטיפול במחלות, וביניהן אחת המקוריות ביותר היא זו שטוענת שגרימה מכוונת של התקף אסטמה, בתנאים מסוימים, עלולה ליצור התאמות בגוף שישפרו את מצבם של הסובלים.

לרוץ? לא בשבילי.

השיטה אכן עבדה ויצרה אצלי התאמה מאוד חזקה: פיתחתי שנאה אימתנית לריצה. 

עברו שנים, עליתי לישראל, סיימתי תיכון, עשיתי צבא, התחלתי לעבוד בהייטק, אפשר לומר, שהחיים שלי השתנו לא מעט, אבל דבר אחד נשאר קבוע: לא רצתי. כלומר פה ושם, בשביל להספיק לאוטובוס, או לגרד בקושי ציון עובר אצל מורה לספורט רחב הלב, אבל לא יותר מזה. וגם כשתפסתי את עצמי צובר שנות ניסיון בהייטק וקילוגרמים של משקל עודף ביחס לא כל כך בריא, והתחלתי בנסיונות לשפר את המצב הבריאותי שלי, שמתי דגש על אימוני כוח, ובתור הפעילות האירובית המועדפת בחרתי באליפטיקל. 

פה ושם עשיתי ריצות קצרות על הליכון, ואפילו פעם אחת העזתי ונרשמתי לריצת 10 ק"מ – היה זה ארוע טראומטי ומלא סבל, שרק חיזק את הסלידה שלי מריצה (אני זוכר שרצתי לצד חבורה של בנות, שדיברו ביניהן במשך כל המרוץ – תהיתי איך יש להן בכלל נשימה בשביל לדבר תוך כדי ריצה מהירה כל כך. עכשיו בדקתי: את המרוץ ההוא רצתי בקצב מסחרר של 7:12 דקות לק"מ).

תפסתי את עצמי

יום אחד, באוקטובר 2017, פתאום משהו קרה בפנים. במשך הרבה שנים הפחד הגדול שלי היה לחזור על הטעויות של הוריי. והנה לפתע תפסתי את עצמי עושה בדיוק את זה: צובר משקל עודף, ובכך מסכן את בריאותי, בדומה לאבי שנפטר בגיל 59 מהתקף לב. אבל מה שגרוע אף יותר הוא שאני מספק את ההפך ממודל לחיקוי לשני בניי – בדיוק כמו שהוריי היו למודל חיקוי גרוע בשבילי, שבין ריצה בחיק הטבע לבין ארוחה דשנה תמיד היו בוחרים את האופציה שנייה, בלי להתבלבל.

מרתון

ככה זה לא ילך, החלטתי

התחלתי בשינוי רציני. במקום גישה קיצונית של "הכל או כלום", החלטתי הפעם לזרום עם הדברים, ולעשות איזה סוג פעילות שהזמן והנסיבות מאפשרים לי בכל רגע. חדר כושר מצוין בעבודה עזר מאוד. נתתי עוד צ'אנס לריצה, שכן אין פעילות יותר גמישה וקלה לביצוע מזה, והפעם החלטתי דווקא לרוץ בחוץ, ולא בחדר כושר. 

חודשיים לאחר ההתחלה כבר רצתי את מרוץ ה-5 ק"מ הראשון שלי, מרוץ התחתונים. נזהרתי מאוד בהכנה ובמהלך הריצה עצמה, אבל חוסר הניסיון שיחק את תפקידו, אבל באופן מפתיע נהנתי, והחלטתי להמשיך, ובמהרה נרשמתי למרוץ הבא – 10 ק"מ הפעם, במסגרת מרתון תל אביב.

הבלתי אפשרי של אתמול הוא הקליל של מחר

המרוצים באו והלכו, ולאט לאט התקדמתי: מה-10 הראשון דרך מרוץ השטח הראשון (שהוא גם ה-15 הראשון), אל חצי המרתון הראשון שלי, 7 חודשים אחרי שהתחלתי לרוץ. 

מרחק שהיה נראה לי בלתי אפשרי רק לפני 7 חודשים, הפך לאפשרי. והנה, שנתיים אחרי שהתחלתי לרוץ, רצתי את המרתון הראשון, שרדתי, ואני מצפה למרתונים הבאים בציפייה דרוכה וללא פחד. אם תעירו אותי מחר בלילה ותציעו לרוץ חצי, אני אגיד יאללה, רק שם נעלים ובא. ככה זה בכל תחום בחיים, כמובן: קחו את לימוד הנהיגה, רכישת שפה זרה, או אפילו הדרך בה תינוקות לומדים ללכת, אבל מה שמיוחד בריצה זה הסדרה ההולכת ומתגברת של מרחקים, או מהירויות, או נפח הפעילות, שעוברים במהירות מסחררת מהקטגוריה של "בלתי אפשרי" לקטגוריה של "דרך נחמדה להתחיל את הסוף שבוע".

טלגרם

אם בפעם הראשונה לא הצלחת

כמה ימים לפני המרתון הראשון שלי בסובב עמק, קצת התחיל לכאוב לי הגב התחתון, אבל לקחתי קצת כדורים, עשיתי קצת פילטיס, והכל היה נראה טוב. בבוקר המרוץ זה קרה: תנועה לא זהירה אחת, ואני תקוע בתנוחה עוברית, נאנק מכאב בלתי נסבל בגב התחתון. אוקיי, אז נתפס לי הגב, יש עוד זמן, אחכה, אולי זה יעבור. ההתקף הפתאומי נחלש קצת, אבל אחרי כ-20 דקות של המתנה הבנתי: אני לא הולך לרוץ את המרתון הראשון שלי היום. חזרתי לישון, והתעוררתי עם כאבים עוד יותר חזקים, עד כדי שלקח לי 10 דקות לקום מהמיטה, ומשקמתי, הייתי ספוג זיעה כאילו אחרי ביקור ממושך בסאונה פינית.

האם לקחתי את זה קשה? באופן מפתיע, לא. כבר למדתי שלא משנה מה קורה, אני אחזור לרוץ. הלכתי לאורטופד, קיבלתי כדורים יותר איכותיים מהקודמים, ושבוע לאחר מכן כבר חזרתי לעניינים. ואז אישתי שאלה אם יש אולי מרתון אחר אליו ארצה להירשם, למען החוויה המתקנת. כן, אמרתי, יש את המדברי באילת. יופי, אמרה אישתי, נוכל לנסוע לשם כולנו, נעשה מזה חופשה משפחתית. וכך היה.

מרתון

ההמראה – אופציונלית, הנחיתה – חיונית

זו הזדמנות טובה לתת לעצמי טפיחה קלה על השכם, שכן, כפי שאמי תמיד אומרת, אם אתה לא תשבח את עצמך, מי כן? בשלב זה, אחרי לא מעט חצאי מרתונים ואף מרוצי 30 ק"מ פלוס, הייתי כבר די מתורגל לוגיסטית. בשלב מסוים בניתי לעצמי צ'קליסט דוגמת אלה של הטייסים, שאומר לי מה עלי לעשות בכל שלב ושלב לפני המרוץ, החל מ-48 שעות קודם (להפסיק לאכול תאית ואוכל שומני) ועד 20 דקות קודם (לשתות מים). 

התוספת היחידה שהכנסתי זה שינוי בכמות הוופלים של גו ששמתי בווסט, והגנה לפטמות, משהו שלא טרחתי לעשות עד כה. אני נותן לעצמי ניקוד מלא מבחינת ההכנה הלוגיסטית ומבחינת ההתנהלות תוך כדי הריצה (שתייה, אוכל, כדורי מלח). מבחינת הכנה פיסית – לא כל כך (ועל זה – בהמשך).

מתחילים בעליה ממשיכים באופוריה, מסיימים במשבר

בהיותי רץ איטי, למדתי להתחיל בין האחרונים. יש לזה אפקט חיובי, שכן אז אתה זה שעוקף אנשים במהלך הריצה, בשונה מהמצב שבו אתה מתחיל בין הראשונים ואז עוקפים אותך. הפעם דווקא הייתי בין הראשונים ליד קו הזינוק, אז כבר זינקתי בין הראשונים, ואכן, הרבה מאוד אנשים עקפו אותי בהתחלה. לא נכנעתי ללחץ החברתי והמשכתי בקצב שבחרתי לעצמי. בחור אחד התבלט שם במיוחד: הוא רץ לקדימה ולאחור, צילם אנשים על הטלפון שלו, צעק קריאות עידוד, בקיצור, היה נראה מאוד בעניינים. אני אפגוש אותו עוד בהמשך.

אחרי ההתלהבות, והגברות הקצב הלא רציונליות של האמצע, עם כל עליה הריצה נהיית קשה יותר, איטית יותר. מתקרבים לקילומטר ה-30. השפתיים מתייבשות, וכל פעם שאני עובר עליהן עם הלשון, אני דואג לקחת שלוק מים מהוסט. אני מת להשתין, אבל יודע, שהצבע הקהה של השתן רק ילחיץ אותי יותר – אפילו שאני בטוח שאני שותה מספיק – ובכל זאת צועד הצידה מהכביש (להתחבא אין איפה באמצע המדבר). אוטוטו מתקרבים לסימן ה-33 ק"מ, שזה הכי הרבה שרצתי עד כה, וזה אומר שנכנסים אל התחום של הלא נודע.

בשלב זה הכל כבר מעיק. אני עובר מריצה להליכה לריצה כל כמה דקות. הריצה נהית קשה מדי, אז אני עובר להליכה, אבל אז גם ההליכה נהית קשה, וזה באופן מוזר דווקא גורם לי להתחיל לרוץ שוב, כי הרי יותר גרוע כבר לא יכול להיות. 

עוד שביל עם עליות מתגלגלות, כמה אפשר? אבל הנה פתאום הכביש ממש לפני, ואנשים עומדים לצידי השביל, מחכים לבן המשפחה שלהם, בינתיים מעודדים גם את האחרים, אותי ביניהם. 

אני נחוש בדעתי שלא משנה מה, אבל את שני הקילומטרים האחרונים אני רץ, לא הולך. בפעם המאה עוקף אותי בחור עם חולצה, עליה כתוב "רצים למען האנשים הרגילים": הוא נראה עייף לא פחות ממני, אבל הוא רץ, אז גם אני ארוץ. ואז, כשנשאר רק קילומטר וחצי – קילומטר וחצי שלמים – אני רואה את דניאל בני, נועל סנדלים משום מה, והוא מצטרף אלי. אני רץ, אבל איזה ריצה אומללה זאת, והוא שואל אם אני יכול לרוץ יותר מהר. אין לי כוח אפילו לענות לו. השעון בשלב זה חסר ערך – המסלול שונה ברגע האחרון, והשעון מראה פעם שנשאר קילומטר, פעם – שלושים. והנה היא, הפנייה האחרונה, ושער הסיום לפני, ואז מעלי, ואז עברתי אותו, ואני יכול להפסיק לרוץ.

האם יש חיים בצידו השני של שער הסיום?

הרבה פעמים במשך השנתיים האלה חשבתי איך אני ארגיש כשסוף סוף אסיים אותו, את המרתון הראשון שלי. האם ארגיש עייף מדי בשביל להרגיש משהו? האם ארגיש על גג השמים? האם ארגיש סיפוק, או שמא ריקנות? בחיים לא חשבתי, שכל מה שארגיש זה "אני רוצה לשבת, ויוגורט". 

כל השאר עוד יבוא, אבל כרגע הצלחתי לסחוב את עצמי עד ספסל פנוי, הורדתי את הווסט, ואני מסיים את היוגורט השני שלי בטעם אפרסק שדניאל הביא לי, וזה כל מה שאני צריך בעולם הזה.

___________________________________________________________________________

הכניסו מייל פה וקבלו מאיתנו רק פעם בשבוע את הניוזלטר (אפשר להפסיק בקלות):

הצטרפו חינם לשירות

הצטרפו חינם ותהנו מהתכנים האיכותיים שלנו ישירות לתיבת המייל שלכם.



מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים