עשית מרתון, אולטרה מרתון, איירונמן, רכבת 24 שעות רצוף… אבל מה זה אומר? האם הוכחת ש”הכל אפשרי”, ש”מחסומים נועדו להישבר” וש”הכל בראש”? לדעתי לא: מה שעשית הוא להמשיך לרוץ/לרכוב/לשחות עוד קצת. לא יותר ולא פחות מזה. יכולת לנצל את הזמן שלך הרבה יותר טוב בעיני. זו דעתי ואני תומך בה:
הפרספקטיבה שלי
מגיל 6, כ 4 עשורים, אני עוסק בספורט תחרותי – הייתי על פודיומים וניצחתי תחרויות, ראיתי ויישמתי עשרות תוכניות אימון, למדתי מלא מעט מאמנים, עשיתי טעויות ותיקנתי. השתתפתי בהמון אירועי סבולת קשים ורב יומיים, עזבתי היטק מבחירה בספורט והקמתי את רשת הפאנלים בתחום האופניים, ריצה אאוטדור ופיטנס. ועדיין – אני בוחר בפרופורציות.
הן כמתאמן והן כמאמן ב-RUNPANEL אימון ריצה אישי אני לא מכחיש את הכוח וההשפעה של המרכיב התחרותי על אנשים! הרצון להגדיל מרחקים ולשבור שיאים אישיים הם כלי מוטיבציוני חשוב. הם אמצעי אפקטיבי בהתמודדות עם “התנגודת להתאמן” והרצון להישאר במיטה. כמעט כל המתאמנים שלי שיישמו את השיטה שפיתחתי שיפרו שיאים מרגע שנכנסו לתוכנית של RUNPANEL וכמובן שזה משמח אותי. אבל הרשתות החברתיות שמעודדות החצנת הישגים, הרצון של המתאמנים, לצד הצורך השיווקי של המאמנים (כולל אותי) לענות על הביקוש, הוציאו את העניין מפרופורציות. הספורט הפך לבעיה, למנת יתר. אנשים רצים אולטרה כמה פעמים בשנה, עושים מרתון אחרי מרתון, מגזימים. אפילו מים הופכים למסוכנים לבריאות כשצורכים מנת יתר מהם.
הקב’ השקטה של ראנפאנל בווטסאפ:
למען ההישג?
התחרויות הארוכות הפכו אמצעי למלא חוסרים בהערכה העצמית. עם עוד קילומטרים ניתן להרגיש גיבורים, להיזכר במשברים וכיצד חציתם אותם ולקבל מכך כוח. לדואבים והסובלים, ולאלה המרגישים צורך להוכיח לאחרים משהו, יש בזה נחמה נפשית תרפויטית וזה הצד החיובי של הדבר. מספר אריאל שהשלים לאחרונה את הישראמן: “היה לי נעים להיזכר ב’סיפורי הגבורה’ שלי במהלך השעות הארוכות על המסלול, חוויות שנצרבו לשנים ארוכות ורק הן שוות את כל הכאב והוויתורים. הרי רוב חייהם של בני האדם בנאליים, משעממים ודי אפורים מלאי חוסר הערכה וסיפוק – כמה שווים ‘סיפורי הגבורה’ האלה באירועים כמו אולטרה או איש ברזל? שווים את הפגיעה של יום מאומץ אחד על הגוף? מה עם התועלת לבריאות הנפשית בעולם שמלא בדיכאונות עקב חוסר סיפוק עצמי, חרדות ושעמום?”. אכן, אפשר להבין את דבריו ולקבלם באמפתיה.
מצד שני, ההשלכה שעושים מכך ככלי להערכת האדם בכללותו היא הגזמה קיצונית: מי שסיים מרתון או איירונמן אינו בהכרח מנהל מצוין, לאו דווקא יתמיד בכל דבר שיעשה, אינו בהכרח מסוגל לתכנן קדימה ולבצע טוב מאחרים. מה כן? הוא כנראה הישגי יותר מהממוצע באוכלוסיה, ומוכן לבצע וויתורים אישיים רבים לשם כך. אבל כאלה הם גם רצי ה 10 ק”מ, חצי המרתון ואנשי הטריאתלון האולימפי, והממוצע באוכלוסיה הוא רף… אהה איך נאמר, ממוצע.
גם בספורט- זה שאתה אולטראיסט, מרתוניסט או איירונמן, זה לא אומר שאתה ספורטאי מוכשר. מבט מהיר ברבים מבעלי קעקוע האיירונמן מראה את זה מייד וזה עיקר את הרעיון המקורי של הקעקוע. זה רק אומר שבחרת בשגרה של יותר שעות אימון על חשבון דברים אחרים חשובים יותר לכושר ולבריאות. אולי מצאת מזור לחסך: העדר מסגרת חברתית? אהבה? עניין בחיים? הערכה עצמית? שעמום?
לרוץ הרבה ולאט זה לא רף גבוה במיוחד מאחר ויש לא מעט אנשים באוכלוסיה שיכולים לעמוד בכך אם רק ירצו. הרוב פשוט מבינים שזו יציאה מפרופורציות, ויש דברים חשובים ומהנים יותר לעשות ולכן הם לא שם.
למען הבריאות?
את/ה לא מקדם את בריאותך במרתון, לא באולטרה מרתון ובטח לא באיירונמן! אתה בעיקר מחליש את המערכת החיסונית ומגדיל סיכוי לפציעות ולאימון יתר. יש פער מדהים מההמלצות שפורסמו לאחר ריכוז כל המחקרים בתחום, לבין הקיצוניות הזו: לבריאות טובה מספיקות 300 דקות אימון מתון בשבוע. 150 דקות אימון אינטנסיבי מספקות תמורה בריאותית דומה. יש תועלת מסוימת בשעות נוספות אבל היא נעצרת כמעט לגמרי סביב ה700 דקות מתונות בשבוע או כ250 דקות אינטנסיביות (תועלת שולית פוחתת). שעה ביום בממוצע זה ממש בריא ומומלץ אבל 10-15 שעות בשבוע או יותר? יש קונצנזוס בתחום הרפואה והפיזיולוגיה שבריאות זה לא מקדם.
אפילו 5-8 שעות אירוביות בלבד הן לא התמהיל האופטימלי לבריאות: עדיף לגוון עם לחיזוקים מסוגים שונים מעולמות הפיטנס. אחרי 5 שעות שבועיות תתחילו לעבור לחדר כושר, קרוספיט, פילאטיס וכו’. אלה תחומים שמשלימים תועלות נוספות שהספורט האירובי בלבד לא נותן (ונגלה לכם סוד- אפילו מרזים יותר ככה). מתוך הבנת החשיבות העצומה של העולמות האלה התחלנו לגוון את הכתבות בראנפאנל לכושר וכח, ואני אישית גם גיוונתי את הידע וסל הכלים שלי בקורס מאמני חדר כושר (וכמובן, תוכלו ללמוד הרבה מהידע שהועבר שם בתג כל כתבות הכוח שלנו).
האם המוטיבציה שלך במקום הנכון?
בעידן ה”מקבלים הכל” מוטיבציה ובחירות של אנשים אינם דבר שאנשים אוהבים לשמוע ביקורת עליו. כל מוטיבציה לעשות ספורט היא חיובית ו”מה שעושה לך טוב תעשה”. האמנם? האם מערכת השעות, העומס וההשקעה הכספית שווים את מחיר הפגיעה באספקטים אחרים בחיים? למשל שפשוט נעלמת לאנשים שקרובים אליך למשך חצי שנה והתעסקת בעיקר בעצמך?
האם זה ראוי גם אם זה פוגע בבריאותך? הכניס אותך לפציעות ואימון יתר? תפס את עולמך במחשבות טורדניות בלתי פוסקות על האימונים? האם זה מוצדק ולגיטימי גם אם זה הכניס אותך למצבי חרדה וסטרס? גם אם זה מעודד או מסתיר הפרעת אכילה? גם אם זו בריחה מהמציאות שלך בבית או במקומות אחרים?
אני מכיר אנשים, עם חיים, משפחה, שכל האנרגיה שלהם מרוכזת ב”להוריד דקה” מהשיא האישי שלהם. Sub3:30, Sub3:00, סאב וואטאבר… האם זה באמת משנה? אתה בנבחרת של קיפצ’וגה וזה הולך לתת לך חוזה פרסום ענק בסאקוני?
Take Away
אני ממליץ על המרת מוטיבציה למשהו אחר: לעשות ספורט כל החיים, בצורה חכמה ואפקטיבית, לשמור על הבריאות ולהנות. למען בריאותכם אני מציע לעסוק בספורט באופן שתומך בנו ובחיים שסביבנו טוב יותר. בפעילות גופנית בריאה יותר, לטווח ארוך יותר ועם פחות סיכוי לפרישה.
1. חזרו לפרופורציה – חצי מרתון זה מצוין! אל תגררו לאיירונמן, מרתון ואולטרה מרתון
כן אני יודע שזו המלצה חריגה, ואפילו נשמעת לרבים מוזרה. אבל חצי מרתון, טריאתלון אולימפי וגם ספרינט טריאתלון הם מצוינים, בריאים יותר, ומבחינה אימונית משתלבים טוב בהרבה עם מסגרת הזמן והחיים. שגרת האימונים האופיינית לרוב האוכלוסיה הבוגרת בנויה על יחידות אימון של שעה עד שעה וחצי ביום- זה גורר התאמה רבה יותר ונכונה יותר למרחקים האלה.
2. גוונו את הספורט – שלבו יותר אימוני כח גם במחיר של פחות שיאים ומרחקים
פחות זה יותר: במקום לשאוף לשפר את התוצאה או להגדיל את המרחק הסתפקו בתוצאות פחות טובות או במרחקים קצרים יותר. זה לא באמת משנה אם תרוצו 3:25 או 3:20 במרתון הבא שלכם! אם יש לכם 5 יחידות אימון בשבוע עדיף לעשות 3 על ספורט אירובי ולהקצת 2 אימונים בשבוע לכח: משקולות בחדר כושר ועבודה על קבוצות שרירים אחרות מאשר עוד קילומטרז’. באופן הזה תשקיעו בעתיד שלכם: בהמשך החיים ובזקנה יהיו השרירים והעצמות שלכם במצב טוב בהרבה.
3. חפשו מוטיבציה פנימית- השתחררו מחיזוקים חיצוניים כמניע
ככל שתשתחררו מהתחרויות והיעדים, ומהצורך לקבל קריאות “מלך”/”מלכה” בפייסבוק, תשרדו יותר בספורט. התחברו יותר למניע פנימי וחיבור שגרתי לאורח חיים קבוע. אל תהיו כמו המרתוניסטים והאיירונמנים שפרשו לגמרי אחרי פעם אחת או פעמיים. תגדילו את הסיכוי להתמיד עד הזקנה. השתחררו מהמעגל המוכר של שיא מדהים ופרישה אחריו. התמדה, הכנסת הספורט לשגרה והנאה ממנו הן המטרות האמיתיות.
תוכנית האימון האישי בהנחית גיא חלמיש:
לחצו פה למידע
