מה למדתי במעבר מסטטוס של ספורטאי לנכה קל זמני

לכו תחפשו רופא מומחה, ובהצלחה שיהיה לכם…

כעת נראה אתכם מוצאים מומחה לכף רגל. בחול המועד של פסח. אחד כזה שלא צריך לנסוע לתאילנד. כבר ברור לחלוטין לכל מי שאי פעם נגע במערכת הרפואה הישראלית הציבורית, שמהקופה אין ציפיות: רופאים מומחים מקבלים בתורים של שלושה חודשים ומעלה במקרה הטוב. ואם עשו לך קיבוע אולי מיותר, ולא ברור מה יש לך, וזו פציעה ומשהו מיידי שצריך לטפל בו? אז צריך… צריך גם מיליארדים לישיבות ושחיתויות במגזר החרדי, מיליארדים להתנחלויות, לעמותות דתיות אחרות ומיליארדים לבוחרי מירי רגב במרכז הליכוד.

בריאות לתושבי ישראל? נו באמת. אתם משעממים אותו. גם באופן פרטי לא היה פשוט למצוא מומחה כף רגל שאינו בחופש בחול המועד, אבל הצלחתי לאתר צדיק אחד כזה (מתוך כעשרה!). שילמתי עוד כ 1000 ש"ח בתקווה שהביטוח הפרטי יממן והתקדמתי. כמובן שהתגלה הצפוי: שהיה אפשר להוריד את הקיבוע. אבל לא לדרוך על הרגל. אם אין לכם כסף לפרטי – תעשו נזק לבריאות שלכם, תכאבו יותר, תמותו יותר, תסבלו. ככה זה.

תובנה שלישית: הסקרנות לא הרגה את החתול

בעצם, אולי את החתול היא כן הרגה, אבל לא את הסקרנים: אחרי שהתארגנתי על קביים מחבר טוב, אנשים נועצים עיניים בכל מקום. בלי חינוך, בלי בושה. נכה הוא מופע מהלך עבורם. וואו מישהו עם קביים! אטרקציה! הוא נפצע בעזה? מעניין מה קרה לו? 

אבל היו גם מופעים אנושיים משמחים, כמו המורה מהתיכון ברמה״ש במכבי, שראתה אותי מרחוק נכנס למבנה, שינתה כיוון, ושאלה אם אני צריך עזרה. רצה ביוזמתה לשאול עבורי בתור אם אפשר לקדם אותי, הזיזה ילדים שלא טרחו לקום מהספסל והביאה לי את הפתק. כמה אמפתיה וטוב לב יכולה להיות באדם אחד! הייתי רוצה אותה כמורה של הילדות שלי. נערי ונערות רמה"ש – זכיתם. 

בתור במקומות רבים תמיד יהיה מישהו שיגיד שאתה לא צריך לחכות כמו כולם. ויהיו גם תורים שבהם לאף אחד זה לא יזיז (כמו למשל לעובדי מתחם ההייטק שאני עובד בו ואף אחד לא מוותר בו על מקומו בתור למסופון של המסעדה. תמיד סירבתי כשהציעו לי אגב במקומות אחרים, עמדתי בזה…).

שיא הגועל: אדם מבוגר שצוחק עלי בעודי מדדה בקפיצות על רגל אחת אל המים – "יצאו כבר כל המים מהאוזניים?", הוא מאוד מבסוט מעצמו ליד שני חבריו מהבדיחה, בלי לשאול את עצמו אם מושא הצחוקים שלו מעוניין בכך? האם זו גסות רוח או סחבקיות?

שיא הצחוק: בעודי עירום ומתכונן להכנס למקלחת במלתחת הבריכה, שחיין עירום אחר שואל אותי: "תשמע… as weird as it gets (הוא אומר, האנגלית במקור) אתה צריך עזרה?". 

סגול, כחול וגם צהוב

אחד הדברים המלחיצים בסיפור הזה היה שינוי הצבע של הרגל אחרי הפציעה. זה מופע בשילוב עם נפיחות שלא ירדה גם חודש אחרי הפציעה. בשלב מסוים זה היה כל כך מלחיץ שחששתי שיש לי קריש דם.

פה המקום לספר שההמלצה במקרים האלה, כשיש קיבוע, היא לקחת גם קלקסן. זו תרופה מדללת דם הניתנת בהזרקה פעמיים ביום לבטן! המטרה של הקלקסן היא לוודא שלא יהיה קריש כזה, שיכול להוות סכנת חיים אם ינדוד מאיזור הפציעה אל הלב והריאות. הבעיה שמבחינתי, שונא מחטים, לא בטוח כבר מה עדיף: סכנת חיים או שתי זריקות ביום בבטן במשך חודש? התייעצתי עם חבר רופא, והחלטתי לוותר על זה: "אתה צעיר ובריא" הוא אמר. 

הקפדתי על שחיה כל התקופה עם קצת תנועה לרגל, ועל רגישות למצב – מה שהביא אותי פעם שניה למיון לשלול קריש דם כזה. הפעם הלך יותר מהר. הצבעים והנפיחות נעלמו במהירות רבה בסוף השבוע החמישי כשהתחלתי לדרוך קצת ובקושי על הרגל, והיא החלה להתמודד שוב עם החיים בלי קביים. 

תובנה רביעית – תעריכו את היכולת לקחת קפה 

חופש התנועה שלנו הוא דבר כל כך מובן מאליו בשגרה, ואוי – כמה שצריך אותו וכמה בקלות הוא מאויים. עם קביים הניידות מאתגרת. מאוד. מדרגות זה לא כיף.
האויב הכי מסוכן הן מרצפות חלקות שבהן הקביים עפים הצידה בהחלקה מהירה ומפחידה, ואז הסיכון הוא נחיתה חזקה וישר על הפציעה.

היה יום אחד קשה במיוחד, כשתבנית ביצים נפלה על רצפה וריסקה את תכולתה – זה היה יום עם הרבה החלקות וייאוש, אבל לשמחתי רגעים מתסכלים לא הצליחו לתסכל אותי רוב הזמן. להביא קפה מהשיש? כן, פעולה קטנה, שמבטאת את הצורך שלכם בעזרה מאחרים על דברים קטנים. שתי הידיים הרי תפוסות באחיזת הקביים ופשוט לא ניתן לקחת כלום. עצתי: מצאו משהו שיכול להיות דומה למגש על גלגלים עם חוט קשור אליו, אחרת לא תתנו מנוחה לסביבה.

תובנה חמישית – טוב שיש שחיה!

אני אוהב לשחות, קצת פחות אוהב להתאמן בשחיה. תמיד חשבתי שטוב שיש שחיה, אבל כשאין אופניים ואין ריצה, במיוחד טוב שיש שחיה!

התברר שאני יכול לשחות ועשיתי את זה מיד ברגע כשירד קיבוע הגבס. בתחילה ללא שום תזוזה של הרגל, עם מצוף בין הרגליים. לאט לאט החלה הרגל השניה לבעוט חזק יותר והרגל הפצועה בעדינות הצטרפה. האג'נדה התחברה מצוין לעובדה שבזכות מחנה האימונים המתוכנן בשחייה, ממילא תכננתי להגביר את אימוני בתחום.האפשרות לשחות הרגיעה אותי מאוד ביחס למחנה. אבל עדיין נותרה תקופת ההחלמה והשאלה האם אצטרך קביים בעוד 7-8 שבועות פתוחה ומטרידה.

אגב, רבים ריחמו עלי על כך שאני לא יכול לרכוב, לא יכול לרוץ או להתאמן. תשמעו, האמת היא שזה בכלל לא הטריד אותי: אני עושה את זה ממש בקלות כשאין ברירה. כשיש ברירה אני לא מתאמן בקלות, אני מחליט להתאמן. אני לא מכור והמאמץ לצאת לאימון קיים כל פעם מחדש. אבל ללא ספק פציעות הן הזדמנות טובה להכיר בחשיבות הגיוון והקרוס טריינינג.

תובנה מסכמת של להיות נכה קל

חוסן להתמודד עם החרא שנוחת עלינו מדי פעם הוא דבר חשוב מאוד. הכישורים שציידו אותי בחוסן הזה הם אופטימיות והנאה מהחיים שהיא כמעט תכונת אישיות בסיסית אצלי. יכולת מהירה יחסית להשלים, קצת כמו נזיר בודהיסטי, עם דברים שאין לי שליטה עליהם אפילו אם הם כואבים, ומיקוד במה שיש לי שליטה עליו.

בנוסף אני נהנה מגיוון רב בעיסוקים שלי: זה מקנה יכולת להמיר מענה על הצרכים ממקום אחד למקום אחר, מספורט אחד לספורט שני. אם יש לכם תלות גבוהה בתחום ספורטיבי אחד יש סכנה שתשארו מתוסכלים ועצובים בפציעות.

המסר העיקרי הוא – לא להתרגש ולא להגזים בשקיעה לרחמים עצמיים. תהנו מדברים אחרים ותחזרו אח"כ. מצד שני, פרופורציות: צריך גם להכיר בכך שהבעיות שהתמודדתי איתן כולל הפציעה הזו הן לא רציניות – הרי מסתובבים סביבנו הרבה מאוד אנשים בתקופה האחרונה שמתמודדים עם קשיים אמיתיים, משמעותיים, פציעות קשות בגוף ובנפש. רואים גם ביניהם התמודדויות ברמות הצלחה שונה, וקטונתי לעומתם.  

איך אני עכשיו, שמונה שבועות מאוחר יותר?

אחרי חמישה שבועות התחלתי להזיז יותר את הרגל במים בשחייה. לא כאב, אז קיבלתי ביטחון והורדתי את הקביים פה ושם. זה קרה במהירות ופשוט עזבתי אותם. בהתחלה הצליעה היתה משמעותית, אך במהירות כיפית ממש הצליעה השתפרה. בשבוע השישי חזרתי לרכוב והאושר גדול – התגעגעתי ופינקתי את עצמי ברודי פרוג'קט ספינשילד אייר לכבוד המאורע! בשבוע השמיני כבר יצאתי לטיול שחיה מדהים ביוון ועליו תוכלו לקרוא הכל פה – באאוטפאנל  אתר האאוטדור המעולה שלנו. 

מרגע שהתחלתי להיות אקטיבי הנפיחויות והסגלגלות של הרגל נעלמו במהירות רבה. חודשיים אחרי אני הולך יחסית בסדר. שלושה חודשים אחרי ואני כבר רץ מרחקים קצרים. השבר הזה לא היה רציני מאוד, ויש מצבים הרבה יותר גרועים משלי. לשמחתי הכאבים והמגבלות כמעט ונעלמו. 

שלכם,

גיאחה