התוצאה העגומה של אימונים לחצי איירונמן אחרי שנים של הפסקה

חוזר לבריכה

כבר 4 שנים לא שחיתי, אבל המים הם חלק ממני: מגיל 6 התאמנתי בקבוצת שחיה, מגיל 13 בכדור מים. אני אוהב גלים וים סוער וזה מעלה לי זכרונות של כניסה לגלים כילד עם אבי, גלשתי גלים ורוח ברצינות רבה די הרבה שנים, ואני חי שם טוב עם הזרמים והבלגן. 4 שנים בלי שחיה והתחלתי להרגיש את הרעב הזה לתחושת המים הנפלאה. חוויה של תנועה חופשית כשרק אתה מוביל קדימה כמו חץ מכונס בנשימות קצובות. 

הכניסה הראשונה לבריכה אחרי תקופה ארוכה כל כך הייתה פשוט מדהימה ומעוררת. אני כל כך שמח על ההחלטה לחזור לפה, וכמו רכיבה על אופניים לא שוכחים. התנועות המוכרות לא השתנו, רק השרירים נחלשו. ליתר דיוק כ 15 שניות חלש יותר ל100 מטר טיפוסי בתוך אימון ארוך (1:42 בערך). אבל התחושה שווה את המאמץ. נראה לאן נגיע בשלושה חודשים. על הדרך גם אבדוק את משקפי השחייה של Huub שמייבאים we-tri.

חוזר לריצה

כספורטאי הריצה עבורי היתה תמיד הדבר הזה שאין ברירה לעשות אותו כשרוצים לעשות טריאתלון. אבל כמאמן ראנפאנל אימון אישי התאהבתי בריצה. ריצה היא ספורט נפלא ורחב מיקוד, כלומר מתאים לכולם. היא מאפשרת לכל אחד להתאמן קצת ולצאת אל השדות, הסינגלים והטבע.

את הורדת הזמנים המשמעותיות אני מקדם כל הזמן אצל המתאמנים שלי. אני רואה כל הזמן אצלם עד כמה אפשר להשתפר כשמתאמנים נכון: מלא! המתאמנים שלי מורידים עשרות שניות לקילומטר לפעמים. נקודת המוצא שלי בטסט שעשיתי (מהו טסט ריצה) די הפתיעה אותי לטובה: 4:23 ד’ לק”מ על דופק 169. משמעותו: זה קצת מהר מהסף הלקטי שלי בנקודת המוצא. לא מאוד מהיר, אבל גם לא ממש איטי. 

יש לי שתי נקודת תורפה בריצה: הראשונה היא העדפת האופניים שכמעט תמיד גוררת הפחתת ק”מ ואימונים מהריצה, ולכן מעולם לא הייתי באמת מצטיין בתחום. הדבר השני הוא חוסר היכולת להתגבר על העור העדין שלי בכפות הרגליים. זו תופעה מתסכלת בה ברגע שהתחלתי לייצר קילומטרז’ משמעותי ולהשתפר, גם השלפוחיות “השתפרו”, וכך בכל פעם שבניתי מרחקים שבועיים, הייתי מתקדם ביכולת ואז נסוג אחורה לשבועיים של החלמה, מתקדם ונסוג. נראה אם שד השלפוחיות הזה יצא מהבקבוק גם הפעם, כי אם כן, זה יכול לחסל את כל התקוות בקלות רבה. כשיש לך שלושה חודשים בלבד, אין לך שבועיים לבזבז כל פעם על הפסקה והתאוששות ממנה. הפעם די הצלחתי בגזרה הזו והורדתי כ 15 שנ’ לק”מ בסף (4:08).

אופני Felt ואימונים עם We-tri

את אופני הנג”ש הפרטיים שלי מכרתי אחרי הפרישה מטריאתלון לפני 4 שנים… מה עושים? התשובה פשוטה: מבחן נג”ש תחת הסלוגן המוכר “אוי קשה לבחון אופני קצה”! דודי כהן וניר וורון מנהלים את מרכז הטריאתלון we-tri – חנות וייבוא של אופני Felt שטריאתלון זה הקטע העיקרי שלהם, ויש שם גם את מותג השחיה הבריטי Huub (משקפות, חליפות חורף וכו’), מרכז טריינרים ועוד. דודי הוא גם מאמן אנשי ברזל עם תוכניות אישיות, וזה אחד השירותים שהוא נותן במרכז, הוא יאמן אותי לקראת התחרות.

גולת הכותרת פה היא מבחן אופני הנג”ש של FELT שאני אבצע לקראת התחרות ואתחרה איתם גם כן. מדובר בדגם הטריאתלון IA עם מערכת פשוטה של שימנו 105 אולם עם שדרוג בגזרת הגלגלים – לרחבי הפרופיל שמגיעים עם הדגמים היקרים יותר (אפשר להניח שכל מי שקונה אופניים כאלה ישקיע גם בשדרוג לגלגלים אווירודינמים). על האופניים אכתוב לפחות שתי כתבות – ראשונה אחרי כמה רכיבות ראשונות עם הצגת המוצר המרשים הזה, ושנייה לאחר קילומטרז’ ראוי וחוות הדעת המלאה. 

נקודת הפתיחה בנג”ש: רכיבה של 80 ק”מ עם האופניים במהירות ממוצעת של 34 קמ”ש ודופק בין 140-150, כולל חימום, שחרור ומנהלות וגב כואב משעתיים ו17 דקות על תנוחת איירובר. יש עוד שיפור לעניין שצריך לייצר ובעיקר אם ארצה לרוץ חצי מרתון אחרי כזה דבר כנראה שאת הדופק אגביל ל 130-140. כעת נותר לשפר מהירות עד כמה שאספיק בשלושה חודשים האלה בתוך סד הדופק הנמוך יותר. 

לחצו פה ועקבו אחרינו בטלגרם!

יוצא לדרך

יש לי בדיוק שלושה חודשים להתאמן לאיירונמן 70.3. מעט מאוד. נכון שאני לא מתחיל מאפס באופניים, אבל כמעט מאפס  בשחיה ובריצה (מבחינת הכנה ואימונים לפני שהתחלתי). בעיות חדשות נכנסות תוך כדי התהליך- הקורונה מתחילה להתקרב, הבריכות קיבלו הגבלות חדשות והבידודים מתחילים להתרבות מסביב… האם יהיה אירוע נורמלי בנובמבר?
שלושה חודשים זה זמן קצר, כמעט המינימלי ביותר שניתן לשפר בו משהו מבחינה פיזיולוגית וכדי לעשות משהו טוב, צריך כמה וכמה מחזורים של שלושה חודשים. אבל החלטתי לזרום ולפנק את עצמי עם חווית אימונים קצת יותר מחייבת ממה שהייתי בה עד היום. מאחל לעצמי תקופה ללא תקלות והשלמת היעד- אני מתכוון להנות מכל רגע!

התקדמות משמעותית באימונים

זה היה כיף, חזק ומחייב: הצלחתי להתאמן ברציפות תקופה של כ 3 חודשים בהן רכבתי 3 פעמים בשבוע, רצתי 3 פעמים בשבוע, ושחיתי עוד פעמיים. איך עושים כ”כ הרבה? שני אימונים הם אימוני ריצה+שחיה רצופים, והשאר בנפרד, ונשאר יום מנוחה מלא אחד. התוצאה היתה התקדמות רצינית – כאמור ירדתי לקצב של 4:08 בריצת 5 ק”מ, בשחייה חזרתי למהירויות שאני אוהב לשייט בהן של מתחת דקה וחצי ל100 מ’ לאורך זמן, ובאופניים- התחזקתי מאוד. נהנתי לשתף סטוריס מהאימונים, הרגשתי חזק, הדופק לא רצה לעלות מכלום. אבל נראה לי שבאופניים החל כל הסרט שתקע אותי לאחר מכן.

אחרית דבר

הכתבה הזו היתה אמורה להיות תחילתה של סדרה קטנה בה אסקור את ההכנות ולאחר מכן את התחרות. זה לא קרה: אחרי העמסה משמעותית של החודש האחרון, הגעתי לרמות נהדרות של רכיבה. שתי סימולציות של 90 ק”מ בנג”ש הביאו אותי לעשות 36 קמ”ש ממוצע על המרחק הזה, כלומר להגיע לסביבות השעתיים וחצי של מקטע רכיבה כמו בחצי. אם ארכוב קל בהרבה, ולפי הזמנים של השחיה והריצה שלי, הצפי שלי היה לביצוע נחמד של מתחת לחמש שעות. אבל תוכניות וצפיות הן דבר אחד והמציאות – אחר:

אחרי הסימולציה השנייה באופניים, משהו קרה למערכת העצבים בשרירי התאומים שלי ומעבר להם: החלו טיקים לא נעימים, מהירים בשרירים האלה, לצד נימול ובעיקר: תחושה מאוד לא נעימה תחת מאמץ בשריר. היו עוד תופעות שבהתחלה חשבנו שהם אובר טריינינג אבל זה נפסל. התחושה הלא נעימה בשריר בכל פעם שעליתי מעל 210-220 וואט באופניים פשוט מנעה ממני להמשיך ולהתאמן ונאלצתי לפרוש. הגעתי לכושר מדהים, אבל חדלתי שם.

ההתאוששות מזה היתה איטית מאוד, בקצב שבו תקלה עצבית מתקנת את עצמה. למעשה גם שנה לאחר מכן זה לא עבר לחלוטין. אז נכון שאיירונמן מלא זה מיותר וחצי עדיף, אבל יש שלב מסוים, בו העצימות הגבוהה יכולה פתאום לגבות את המחיר שלה, לא תמיד יהיו סימני אזהרה, והמחיר הוא לפעמים כזה, שלא משתלם לשלם.