בדיוק שנה עברה מאז שהשתתפתי בהנאה במירוץ השליחים תנ"ך תש"ח, במועצה אזורית מטה יהודה. בסופו כתבתי את הסיקור הראשון שלי למגזין RUNPANEL, ובעקבותיו נכנסתי ככתב לאתר, ומאמן בקהילת הריצה שלו. השנה החלטתי לנסות לרוץ את חצי המרחק, אולטרה מרתון של כ50 ק"מ, לבד. 

מאת: אורי ארבל
צילום: אודי דביר, צלם תנ"ך תש"ח

כפר התחרות

00:00. בדיוק בשעה שבה אני הולך לישון בדרך כלל, אני מניע את האוטו ושם פעמיי לכיוון כפר תנ"ך תש"ח הסמוך לקיבוץ נחשון. בעוד כשעתיים וחצי הזינוק למקצה 50 ק"מ. מרוב התרגשות ואדרנלין לא באמת הצלחתי להירדם, ואני יוצא למסע המפרך הזה ללא דקת שינה. בראש רצות מחשבות, הרהורים והרבה הכנה מנטלית לקראת הבאות. 

הכפר עצמו מרשים. הוא הוקם במיוחד למירוץ וכלל דוכני אוכל, שירותים, במות מוזיקה, פינות קפה ותה, מתחם אקספו מתחם לינה, מתחם קבלת ערכות, מתחם זינוק ושערי הזינוק ועוד. כשהגעתי הוא הרגיש מעט ישנוני ומנומנם, היות ורצי 100 הקילומטר (ובהם גם שחר אלוש מ-RunPanel) הוזנקו כבר אחה"צ, רצי השליחים בערב, ורצי חצי מרתון היקבים עדיין מתהפכים במיטה ויגיעו עם שחר. 

רק מתחם האולטרה 50 ק"מ פעיל והומה. אני מקבל ערכה ועושה הכנות אחרונות לעלייה לאוטובוס שייקח אותנו לנקודת הזינוק בצבר קמה (סמוך לרבדים). תוך כדי אני חושב על הצעת ייעול- אולי אפשר לקבל את רק את מספר החזה בהתחלה, ואת הערכה בסוף? אין רץ שלא מכיר את ההליכה המייגעת לאוטו שתמיד חונה רחוק מדי, רק בשביל לשים את הערכה. הצעה חלופית היא לקזז את המרחק הזה מהקילומטראז' הכולל של המירוץ.

הפנס על הראש, השלוקר מלא מים קרים, הג'לים בפאוץ', הכובע ומשקפי השמש מוכנים לשליפה עם עלות השמש. רק כוס הקפה השחור המיוחלת לא הגיעה – במיחם אחד נגמרו המים ובמיחם אחר המים לא היו חמים. 

"ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים" אלתרמן.

סע לאט

קח ת'זמן, אני אומר לנהג, מנסה לרכוש לעצמי כמה חברים של הרגע האחרון. כל אחד כזה יכול להיות לך לעזר בהמשך, בחיוך, בעידוד או בהשלמת חוסרים אם יהיו. אני מכיר את מיכל ואייל שחוגגים יומולדת 50,  איך לא בריצת 50 קילומטר, ואת דוד ודוד שממש כמוני מנסים לבחון את קצה גבולות היכולת שלהם, ומנסים לברר מה קורה שם בקילומטרים שאחרי ה42.2. 

בכלל, עושה רושם שרצי ה50 מתחלקים לשניים: ה"ירוקים", שרצים אולטרה בפעמים הראשונות שלהם, והותיקים שכמו מתנצלים על המרחק ה"קצר": "אני פצוע", "אני בטייפר" , "אני לפני ה66 בסובב". נו,  מעצבנים כאלה. מה הטיפ הכי חשוב שאתם יכולים לתת לנו, אני שואל את אייל למוד הניסיון. "רוץ לאט", הוא אומר, "פשוט רוץ לאט". לשמחתנו הנהג טועה בדרך ואנחנו מרוויחים עוד כמה דקות יקרות של ישיבה במזגן. 

"רוץ לאט"

2:30, תחנת "צבר קמה". בדיוק של שעון שוויצרי המירוץ מוזנק. 130 רצים יוצאים לדרך. ההמולה וצהלות ההתרגשות על קו הזינוק מתחלפות בקרקוש הנעליים על דרך הכורכר. שביל ארוך ויפהפה של פנסי ראש מאיר את הדרך החשוכה וחושף טפח משדות הכותנה האינסופיים, מטעי רימונים, הזיתים ושאר זבת חלב ודבש בהם אנחנו רצים.  

"רוץ לאט", אני מזכיר לעצמי, ומתמסר בהנאה למקטע הראשון שמסתיים לאחר 12 קילומטר קלים יחסית בתחנת טל שחר. התחנה הומה ברצים מכל המקצים, ואני נהנה ממנת מרק ירקות חם עם מנה גדושה של שקדי מרק. תענוג. אני שב וממלא את השלוקר לקראת המקטע הבא, שאורכו 9.9 ק"מ.

3.30 בלילה. המרק, החלבה והמוזיקה נוסכים בי כוחות מחודשים. 

הצטרפו חינם לשירות

הצטרפו חינם ותהנו מהתכנים האיכותיים שלנו ישירות לתיבת המייל שלכם.



מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים

זה הזמן לשים את האוזניות

כמו תמיד בריצה אני מגלה משמעויות חדשות בשירים. קצבי יותר או פחות לא משנה לי, העיקר שייגע במצב וברגש. "בדידותי הנהדרת", מדייקת דיקלה את תחושת הרץ במרוץ. "שהכאב ימצא לו חברים"- ים רפאלי מבטא משאלות ואני מוסיף "חברים אחרים, לא אותי"… "אני עף אלייך כמו ציפור, כל כלי רכב איננו נחוץ" – מצהיר בשמי שלום חנוך. "ללכת זה נותן לי כוח.." של לירן דנינו מתאר את מצבי בעליות התלולות.  

אחד הרגעים הקשים במירוץ יגיע בעוד שעה כשיגמרו לי הסוללות באוזניות, והצלילים הכ"כ משככים יתחלפו בצלילי היער, הלילה, והנשימות הקצובות. (רושם לעצמי למירוץ הבא- אוזניות חוטיות). 

שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן

התחנה הבאה, אשתאול, מסמנת עבורי חצי מירוץ. אני שב וממלא את השלוקר במים. בדרך לבית מאיר אני מגלה שלא סגרתי טוב את אחד הפקקים, וכל המכנסיים והתחתונים שלי ספוגים מים. אני מתנצל בלב בפני הילדים שלי על כל הפעמים שלא החלפתי להם חיתול בזמן, ומזכיר לעצמי שלכל אולטרה חוקים משלו ושאין מה לעשות, אני מסיים את המירוץ הזה יבש או רטוב. האמת שיש מה לעשות – הייתה אופציה להשאיר ציוד/ בגדים להחלפה מראש באחת מהנקודות בדרך- לצעירותי לא השכלתי להשתמש בה.

קילומטר 35. קשה. אני בלי מוזיקה, רטוב עד לשד, והעליה הבת**** לבית מאיר לא נגמרת. הרגליים כבדות והגוף עייף. אני נזכר בחיוך ב"תרוץ לאט" של אייל וחושב שלא יכול להיות יותר לאט מזה. בדיוק כשחשבתי שאני בנקודת השפל, נגמרת לי סופית הסוללה בטלפון. עכשיו אני גם לא יכול לצלם, לא יכול לתקשר עם אשתי המודאגת בבית, ובטח לא להשתמש אם אצטרך באפליקציה של מד"א שהתבקשתי להוריד טרם הזינוק. במצב הזה גם אפליקציה של זק"א לא תעזור. רושם לעצמי למירוץ הבא- מטען נייד.

אנחנו בטלגרם- רוצו איתנו! לחצו פה: https://t.me/RUNPANEL

השחר עלה

האור מגלה לי שאני רץ בתוך יער אירופאי למדי. עצי ענק עומדים דומם, מביטים בהשתאות על הרצים. אנדרטאות של קהילות יהודיות שנספו בשואה משובצות בנוף, ומסבירות ללא אומר את שם היער. יער קדושים. ואכן, הגודל, הירוק והשקט נוסכים אוירת קדושה באויר. בקושי רב אני מגיע לתחנת בית מאיר. 14 ק"מ מהסיום, שנראים כמו נצח. 

מכאן אני ספק רץ ספק מתגלגל על דרך בורמה, דרך עוקפת שנסללה מחולדה לירושלים במהלך מלחמת העצמאות, לאחר שהדרך מלטרון ושער הגיא נחסמה, ושימשה למעבר כוחות צבא ואספקה לעיר. כל צעד הוא ניצחון, כל מטר מקרב אותי לסיום. 

שיירת האספקה נתקלה במארב על דרך בורמה

חבל שהדרך לא שימשה לחידוש האספקה גם לתחנת הריענון האחרונה לרצים לפני הסיום על דרך בורמה.  שם נגמר המשקה האיזוטוני, וגם הקולה שהו כה חיכיתי לה. גם בקבוקי המים עומדים להיגמר. נדמה שלא מעט רצים עברו פה במהלך הלילה, והתחנה מלוכלכת, ריקה ומאכזבת. רק ערמות של בייגלה ללא מלח (מקצועיות בסיסית להפקת מרוצים- אנחנו צריכים את המלח יותר מאת הבייגלה…) וקרקרים ללא טעם שלא עושים שום חשק. באסה. אנחנו מעירים למנהל התחנה, שמנסה באופן חסר סיכוי להשליט סדר על השולחן המבולגן. מים נשפכים על השולחן ומרטיבים ומחריבים את רשימות הרצים שכבר עברו בתחנה.

ובכלל- בשנה שעברה כ"כ נהניתי מהאווירה השמחה והססגונית בתחנות, מהעידוד הרב כמו גם משפע הכיבוד שהוגש. אני מקווה שזו השעה היחסית מאוחרת שבה הגעתי לתחנות, אבל רובן ככולן היו מאוד מנומנמות, ולא מפנקות בעליל. גם הרץ האחרון במרוץ צריך להנות מאותו מבחר והיצע של שתיה וכיבוד ממש כמו הרץ הראשון. זו טענה ששמעתי מלא מעט רצים וכולי תקווה שהפקת המירוץ תיקח זאת לתשומת ליבה.

ריחו של הסיום מפיח בי רוח חדשה

אני לא נותן לזה להשפיע עליי, ומגביר צעדים. השעון מראה שעברנו כבר את 50 הקילומטרים (מרחק המסלול הנמדד הוא 52.3 ק"מ). מפה כל צעד נוסף מהווה שיא מרחק עבורי. 

קו הסיום מסתיים באיך לא וכמה סמלי- עליה לא מבוטלת. אני שולף את כדורי הג'אגלינג שבתיק, מצליח לעטות על הפנים את החיוך הכי גדול שיש לי כרגע, וחוצה את הקו תוך ג'ינגול 3 כדורים. 52.3 ק"מ. 809 מ' טיפוס מצטבר. 708 מטר ירידה. 7 שעות ושלוש דקות. עשיתי את זה. אני מגיע למתחם הסיום של רצי האולטרה, מצליח להתיישב בזהירות, ונותן לדמעות של התרגשות ופורקן לשטוף לי את הלחיים. 

בסיום- אותה אוירה שליוותה אותי בתחנות 

חוץ מהכרוזה המשועשעת לאפ'חד לא היה ממש אכפת שסיימתי כמו מסיבה שהגעת אליה באיחור. רק רצי ה-50 נמצאים בכפר (שכבר הספיק לדעת את חצי מרתון היקבים באותו בוקר). שאר הרצים כבר מזמן בבית.  ארוחת בוקר חביבה למדי חיכתה במתחם האולטרה. ירקות חתוכים, גבינות, טחינה, לחמניות, מעדנים עתירי חלבון. אני מחזיר לעצמי קלוריות אבודות, כשהכפר מסביבי מתקפל והולך.

קריאה להפקה – להזניק את מקצה ה50 שעתיים קודם. התחנות יהיו מוכנות יותר, רוב הריצה תהיה בשעות הלילה ולא תחת שמש קופחת, והאוירה בסיום תהיה ססגונית יותר. ועוד משהו – אפילו השעון בקשת הסיום לא מראה את הזמן של רצי ה50, אלא רק את זה של ה100.

לסיכום

המרוץ היה מושקע ומוקפד. כפר התחרות, ניתן לראות גם בתמונות מרשים. עקבתי אחרי ההכנות למרוץ השליחים שהחלו כבר במאי. אתר המירוץ ידידותי למשתמש ונכנסתי אליו עשרות פעמים. מדי שבוע קיבלתי מיילים אינפורמטיביים ומקצועיים ובהם כל שהייתי צריך לדעת לקראתו. עקבתי אחר דף הפייסבוק של "תנ"ך תש"ח" ובו תמונות ממרוצי ההכנה, מ"מאחורי הקלעים" של ההפקה ושל הרצים הראשונים שזינקו. חיכיתי והתרגשתי לקראתו ובסופו גם נהנתי מאוד. דווקא בגלל זה הפריע לי שברגע האמת חשתי פחות הקפדה בתחנות. אולי רוב האנרגיה נמצאת במקצה השליחים? אולי אין מנהל תחנה אקטיבי מספיק שרואה בזה את כל ייעודו בעולם לוודא את תפקודה המושלם? אולי הוא דווקא כן אכפתי, אבל לא קיבל הדרכה טובה על "מה זה אומר תחנה מעולה?", או שהוא עומד מול הרצים ללא גיבוי אספקה חזק מבסיס האם של המרוץ?… אני מקווה שהנהלת המירוץ תדע להפיק את הלקחים ולשפרם, כי אין לי ספק שארצה להשתתף במירוץ הזה גם בשנה הבאה.