בראשון באוקטובר השנה בזמן שבדוחא מיטב האתלטים בעולם מתחרים באליפות העולם באתלטיקה, שחרר הגוף האמריקאי למניעת סימום בספורט (USADA) הודעה דרמטית. המאמן הראשי בפרוייקט של Nike מושעה בשל קידום חומרים אסורים בספורט לספורטאיו.
ההודעה באה בעקבות חקירה שנמשכה יותר מ- 6 שנים ובסופה פורסם דוח בן 140 עמודים. השורה התחתונה היא חד משמעית- מאמן העל של התכנית Nike Oregon Project, אלברטו סלאזר, קיבל עונש השעייה של 4 שנים מאימון בעקבות שלושה סעיפים שונים ביניהם מתן טסטוסטרון לספורטאים מתן תרופות מרשם לספורטאים ללא צורך על מנת להשיג שיפור ביכולות.
למי שעוקב אחרי הענף, ההודעה הזו, אם כמה שהייתה דרמטית ובתזמון מוזר, אינה באה בהפתעה כלל. במשך שנים שאלברטו סלאזר, מרתוניסט ורץ אמריקאי בעבר ובשנים האחרונות מאמן המדריך את כמה מהרצים הטובים בעולם, בין היתר את Galen Rupp ,Mo Farah, Jordan Hasay ואת אלופת העולם הטריה Sifan Hassan עומד בפני התקפות בנוגע לשיטות האימון שלו ולשימוש של חניכיו בחומרים אסורים או בעלי גוון אפור.
הכירו את Nike Oregon Project (NOP)
הפרויקט שהוקם בשנת 2001 בעיר אורגון שבפורטלנד נועד לקדם את מעמדם של הרצים למרחקים ארוכים האמריקאים בעולם, ולנסות ולשבור ולו בקצת את ההגמוניה של הרצים האפריקאים. חברת הנעליים Nike נתנה לו חסות, ובשנים הראשונות הפרויקט התמקד באימון של הספורטאים המובילים בענף- אלו שכבר נמצאים בחזית התחום. בשלב שני הוחלט על קידום ופיתוח של ספורטאים צעירים בעלי פוטנציאל אשר זה עתה סיימו תיכון, או נמצאים בקולג’.
לצורך הצלחת הפרויקט נייקי שכרו את שירותיו של אלברטו סלאזר, מרתוניסט אמריקאי אשר ניצח את מרתון ניו יורק שלוש פעמים ברצך בין 1980-1982. במשך שנים האתלטים בפרויקט תחת אימונו של סלאזר קטפו עשרות מדליות באליפויות ארה”ב, אליפויות עולם ואולימפיאדות וככל שהזמן עבר יחד עם הצטברות המדליות הצטברו גם יותר ויותר סימני שאלה בנוגע להתנהלות הפרויקט ולרצים בו. מה שהעלה את סימני השאלה עוד יותר היה העובדה שהפרויקט היה מנותק לחלוטין ועצמאי לחלוטין ואנשיו לא היו מוכנים להתערבב עם ספורטאים אחרים, גם כאלו שהיו חלק מנבחרת ארצות הברית וגם בזמן שייצגו את ארה”ב בתחרויות בין לאומיות. הם תמיד דאגו להיות מרוחקים משאר הקבוצה. כיום בהסתכלות לאחור מספר לא מבוטל אצנים שהיו שייכים לפרוייקט בעבר מגדירים את ההתנהלות בקבוצה כסוג של ״כת״.
שנים של המתנה עד הופעת אקדח מעשן
מי שלמעשה פתחו לראשונה את “תיבת השרצים” של סלאזר ושמו תחת חקירה את שיטות האימון שלו היו האצנית המעוטרת Kara Goucher ובעלה Adam שהתאמנו תחת שרביטו של סלאזר בפרויקט אורגון בין השנים 2004-2011 ועוזר המאמן שלו Steve Magness.
בני הזוג פנו לראשונה ל- FBI עוד בשנת 2011 לאחר שעזבו את הפרויקט בעקבות התנהלות לא אתית מצד סלאזר והצוות שלו שכללה בין היתר מתן תרופות מרשם ללא צורך ומתן עירוי לספורטאים לצורך התאוששות. בפברואר 2013 לאחר חשיפת פרשיות הסימום של לאנס ארמסטרונג החליטו בני הזוג לערב בסיפור שלהם גם את USADA, כאמור הגוף האמריקאי למניעת סימום בספורט, להפתעתם בעת החקירה גילו שכבר מתנהלת חקירה של USADA כנגד סלאזר ולמעשה גם הם כספורטאי עבר של המאמן נמצאים תחת חקירה.
במשך שנים היה נראה כי החקירה אינה מתקדמת לשום מקום, בעיקר בשל הקושי להשיג עדויות ממאמנים או מתאמנים שחששו מההשלכות של היציאה הפומבית כנגד סלאזר ופרויקט אורגון.
ביוני 2015 טענו Goucher ו- Magness לראשונה באופן פומבי בראיונות בתקשורת ל- BBC ולאתר Pro Republica כי סלאזר מבצע שימוש בחומרים אסורים או חומרים משפרי ביצועים הנמצאים על הגבול האפור של החוק. בעקבות אותה החשיפה הפומבית פנו ספורטאים ומאמנים רבים ל- USADA וחשפו את סיפורם האישי מה שעזר לבנות את התיק נגדו ונגד הרופא שנתן את המרשמים לאותן התרופות ד”ר ג’פרי בראון.
סיפורה מסמר השיער של Mary Cain
אם עד עכשיו כל הסיפור של סאלאזר נראה לכם קשה, בעיני העדויות האחרונות שפורסמו בתקשורת הן אלו שבאמת היו לי מזעזעות זעזעו אותי. בתחילת חודש נובמבר התפרסמה עדותה של האתלטית Mary Cain. Cainקיין פרסמה מאמר דעה בעזרתה של הכתבת ה- New York Times לינדזי קרוס ל- New York Times , תחת השם- I Was the Fastest Girl in America, Until I Joined Nike. הכתבה והסרטון שצולם איתה הפכו לויראליים בכל העולם והכו גלים גם באלו שעד כה פחות נחשפו לפרשת סלאזר.
בראיון איתה מספרת Cainקיין, מי שלדעת רבים שבתחום נחשבה כבר בגיל 16 לכוכבת העולה והמבטיחה של האתלטיקה האמריקאית, מי שניפצה שיאים לאומיים עוד בגיל התיכון, כיצד חשבה שהצטרפות לפרויקט של סלאזר תקפיץ אותה לגבהים חדשים ותהפוך אותה לאחת הרצות הטובות בהיסטוריה. בפועל ההתרסקות שלה הייתה מפוארת ומהירה כמו ההצלחה שלה.
בסרטון שהעלתה מספרת קיין כיצד בעקבות התעללות פיזיות ונפשית שעברה היא סבלה מסינדרום בשם RED-S )(Relative Energy Deficiency – Sports() שנובע ממאזן אנרגיה שלילי בגוף, סינדרום שנפוץ בענפים רבים ושונים. Cain קיין מספרת כיצההייתה נשקלת מול כל הקבוצה אופן תדיר ואולצה על ידי מאמנה לרדת במשקל באופן דרסטי ולא מבוקר, מה שגרם לה ללא פחות מחמישה שברים בעצמותשונים. הסימפטומים כללו, פרט לשברים, גם הפסקה של המחזור החודשי ליותר משלוש שנים, דיכאון וחרדה,, קשיי שינה, וכמובן ירידה ביכולת האירובית ובביצועים הספורטיביים, מה שלדברי מאמנה נבע כל פעם מזה שהיא ״כבדה מדי״ ואילץ אותה לרדת עוד במשקל.
אנשי הצוות בפרויקט שאמור להיות חוד החנית של הריצה הועסקו על רקע היכרות אישית והתזונאי והפסיכולוג שליוו את הפרויקט כלל לא היו מוסמכים לתפקידם. בכל פעם שספורטאי הגיע להתייעץ איתם עם בעיה כלשהי, התשובה הקבועה שלהם הייתה להקשיב תמיד לסלאזר.
ההשפלות, ההתעללות הפומבית, הדיכאון ותחושת חוסר האונים הביאו את קיין לקצה עד שניסתה להתאבד. כאשר עזרה אומץ וסיפרה לסלאזר ולפסיכולוג של הפרויקט כי היא ניסתה להתאבד, התשובה שלהם הייתה שהם עייפים ורק רוצים ללכת לישון!
ב-13 בנובמבר יצא Sports illustrated עם כתבה שדיווחה על 8 אתלטים ואתלטיות נוספים בפרויקט אורגון התומכים בגרסתה של קיין וטוענים שבפרויקט הייתה אווירה שמזכירה להם כת. הם מספרים כיצד פעם אחר פעם נחצו גבולות אישיים. אם ספורטאי אמר משהו אישי לעוזר המאמן, לפסיכולוג, או לכל גורם אחר בצוות הפרויקט המידע עבר באופן ישיר לסלאזר. סלאזר מצידו יכל היה להשתמש באותו פרט נגדך.
מספר ספורטאיות מספרות בכתבה כיצד גם הן עברו השפלות חוזרות ונישנות בנוגע למשקל שלהן, הן נשקלו בפומבי מול כל הקבוצה, נאמר להן שהן שמנות מדי, שהן לעולם לא יצליחו, ולקארה גאוצ’ר אף נאמר כי על שאף שעשתה תוצאת שיא במרתון בוסטון חצי שנה לאחד לידת בנה, היא עדיין שמנה מדי (שלא לדבר על כך שהיא הוכרחה לחזור לאימונים כ3 שבועות לאחר הלידה, אבל כל היחס של Nike לספורטאיות חסות שנכנסות להריון זה כבר לכתבה אחרת).
האם Nike ידעה והיתה מעורבת?
לפי טענות סוכנות מניעת הסמים האמריקאית (USADA) שפרסם ה Wall Street Journal, הנהלת נייקי קיבלה עדכונים מסלאזר על שימוש בסמים בספורט. בנוסף, ישנן שמועות שלפחות ניסוי אחד נעשה במעבדות נייקי עצמה: ניסיון לגלות האם משחה המכילה טסטסטורון תתגלה בבדיקות סמים.
מעבר לזה, מהרגע שהתפוצצה פרשת סלאזר הנהלת Nike העולמית ביצעה מספר צעדים שחלקנו יגדירו תמוהים. מצד אחד, הם הביעו תמיכה בסלאזר, המשיכו לממן את כל הוצאותיו המשפטיות והודיעו על פתיחת חקירה עצמאית מצדם בנוגע לכל ההתנהלות בפרויקט אורגון. מהצד השני, הם מיהרו לסגור את הפרויקט שהיווה במשך שנים פרויקט הדגל שלהם בתחום האתלטיקה והשיא היה כשבסוף חודש אוקטובר האחרון הודיע Mark Parker מנכ”ל Nike ב- 13 השנים האחרונות כי הוא מתפטר ויעזוב את תפקידו בינואר 2020. הוא עשה את זה שבועות ספורים לאחר פרסום הפרשה, ויש שטוענים שהוא ידע לאורך כל הדרך על העיסוק של החברה בחומרים אסורים משפרי ביצועים. במקביל הוא מצידו פרסם הודעה המכחישה את טענות הסוכנות.
___________
מעניין? הצטרפו לניוזלטר השבועי של ראנפאנל:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
___________
רצות בעולם של גברים
ניסיתי לחשוב לעצמי מה אני לוקח מכל הסיפור המורכב הזה, ומה אני רוצה שמי שקוראים את הכתבה יקחו איתם הביתה. יש קונצנזוס, כולנו יודעים שסמים בספורט זה רע. כולנו נגד זה (אני מקווה), כולם רוצים לראות ספורט נקי וכולנו חושבים שזה הורס את הספורט שאנחנו כל כך אוהבים. אז מבחינתי לא זו השורה התחתונה. התקשורת האמריקאית עוסקת הרבה בספורטאים האחרים בפרויקט, אלו שעדיין פעילים היום, ובשאלה האם ידעו על חומרים אסורים והשתמשו או לא, והם כולם נכון לעכשיו נכנסים למגננה.
העיסוק בנושא הזה חשוב ברמה הציבורית ותורם לספורט: אני גם מאמין שכל פעולה וחשיפה כזו של פיסה קטנה בפאזל של תעשיית הסימום גם תרחיק מאמנים וספורטאים מהרצון לגעת בחומרים אסורים מהחשש להיתפס וגם יגרום בסופו של דבר להד ציבורי נרחב מספיק כדי לעשות שינוי בתרבות הספורט.
אני מציע שכולנו נחשוב על משהו אחר: על ההתנהלות של הצוות המקצועי בסיפור המטורף של מארי קיין: עולם הריצה בעולם וגם בישראל, נשלט כמעט כולו על ידי גברים. המסה העיקרית של אוכלוסיית הרצים, החובבים והמקצוענים כאחד בעולם הם גברים, וכנ״ל גם רוב המאמנים והצוותים המלווים- כמעט כולם הם גברים. מה זה אומר מבחינתן של הנשים בספורט, והאם זה מצב שהן ואנחנו צריכים להשלים איתו?
האם זה הגיוני שבענפי ספורט רבים המאמן הוא מהות הכל? הוא הפסיכולוג, התזונאי, הפיזיולוג ומאמן הכושר? האם זה נכון לספורטאיות צעירות שלא תהיה להן דמות נשית אליה הן יכולות לפנות, והאם דמות גברית יכולה לתת מענה מספק לבעיות שיש לאתלטיות בכל גיל? האם צריך להתייחס לספורטאית, בעיקר בגיל ההתבגרות, כמו שמתייחסים לספורטאי באותו הגיל למרות שישנם הבדלים פיזיולוגים אובייקטיבים?
העלתי פה הרבה שאלות ותהיות שעלו לי כאשר נכנסתי לעובי הקורה בכל הסיפור הזה, אני חושב שאם אנחנו רוצים לראות את הספורט שלנו מתקדם ואת הספורטאים שלנו מככבים ברמה העולמית, אנחנו חייבים לייצר להם בסיס טוב ורחב יותר, לתת להם את הכלים הנכונים להתמודד עם האתגרים שהם ניצבים בפניהם, רק ככה נצליח לייצר בישראל ספורטאים ברמה העולמית.
