אוסטריה בהחלט מדינה מעולה לחופשת סקי טובה. אבל הפעם לא הגעתי לBischofshofen עיירת הסקי סמוך לזלצבורג בשביל סקי. על צלע ההר בעירה, בנויה מקפצת סקי אולימפית עצומה שאי אפשר לפספס- זו הסיבה לביקור.
Red bull 400 הוא מירוץ 400 המטר הכי קשה בעולם (לטענת רדבול), המתקיים באוסטריה כל שנה בחודש אוגוסט. מדובר בריצה/טיפוס בזווית של כמעט 40 מעלות למרחק של 400 מ’ וגובה של כ150מ’ על גבי מקפצת סקי אולימפי כאשר על המקפצה מונחת רשת ענקית של חבלים למניעת החלקה ולאחיזה (כן חלק נכבד מטפסים גם עם הידיים).
המירוץ הזה מתקיים ב-17 מקומות ברחבי העולם (כולם על גבי מקפצות סקי באורך 400 מ’). מתחרים מנוסים טוענים שהמקפצה של אוסטריה היא הקשה ביותר ושיא המסלול עומד על 3:08 דק’.
אז איך כל הטירוף עובד
התחרות מחולקת למספר קטגוריות: גברים, נשים, שליחים של 4 מתחרים, ולוחמי אש(כן ממש כבאים אמיתיים בקבוצות של 4).
בקטגורית הגברים היו 12 מקצים שבכל מקצה השתתפו כמעט 80 רצים. הרצים המהירים מכל מקצה עוברים לחצי הגמר שם יש 4 מקצים של כ60 רצים ומשם- לגמר. מקצה הנשים נערך באותה מתכונת רק בכמות קטנה יותר של משתתפות.
את קטגוריית לוחמי האש היה הכי כיף לראות: צוותים של 4 כבאים שנפרסו במרחק של 100 מ’ אחד מהשני לאורך המסלול- מכל רחבי אוסטריה תחנות כיבוי האש שולחות את הצוותים החזקים ביותר שלה להתחרות ולזכות בתואר התחנה המהירה ביותר! הכבאים רצים במדי כיבוי האש וקסדה על הראש ובזמן הריצה סירנות של רכבי כיבוי מלווים אותם בעידוד.
כשנרשמתי למירוץ לא הבנתי למה אני נכנס!
בדיוק השתחררתי מהצבא אחרי שבחצי שנה האחרונה לשירות התחלתי להתמיד בריצה. רצתי את מרתון ירושלים, אולטרה peak2peak במסלול ה-55 ק”מ ועוד כמה מרוצים. נהנתי מהריצה בטירוף וחיפשתי בעיקר מרוצים חדשים ולא לשבור שיאי זמן. מאז ומתמיד רד בול מותג משקה האנרגיה האוסטרי אירגן מרוצים ואירועים משוגעים מכל הסוגים ורציתי להשתתף, מצאתי את המירוץ באוסטריה באוגוסט מה שהתאים לי בדיוק. השתחררתי, נרשמתי למירוץ, וקניתי כרטיס טיסה לאוסטריה!
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
למירוץ לא התאמנתי בצורה מיוחדת כי באמת לא ידעתי איך מתאמנים לדבר שכזה… הוספתי קצת אינטרוולים וריצות בעליה במחשבה שיעזור (טעיתי-ובגדול). רק לילה לפני המירוץ נכנסתי ליוטיוב וראיתי סרטונים וכתבות למה אני נכנס. “זה היה כואב ברמות שאי אפשר לתאר, וירו לי בפנים בעבר” אומר באחד הסרטים חייל מארינס אמריקאי על המירוץ. אני הולך לישון לחוץ, מתרגש ובעיקר מקווה לטוב, כמה קשה זה כבר יהיה…
יריית הזינוק
הספירה לאחור מלווה בסאונד של פעמוני כנסיה ודופק בפול ווליום, בום יריית הזינוק, מאה המטר הראשונים די מישוריים, נשארתי בקצב של הרצים הראשונים.
ממאה המטר הראשונים יש בערך 150 מטר של קיר לא נורמלי שאותו מבצעים בהליכת דוב- כן ממש רצים עם הידיים והרגליים! החלק הזה קשה בצורה שאי אפשר לתאר, אז הבנתי שאין לי מושג לאן נכנסתי, מקלל בלב וממשיך לדחוף. חוזרים לעמידה, עוד 50 מטר של ריצה בעליה והנה מולי קיר עשוי לוחות עץ שעד עכשיו לא היה אפשר לראות מלמטה. אני בחצי המסלול.
המטרה שלי לא היתה “רק” לסיים את המירוץ, רציתי להגיע לחצי הגמר. המחשבה על חצי הגמר הלחיצה אותי ובמשך כל היום רק על זה חשבתי. לא עניין אותי ניצחון וגם לא תוצאה מסויימת, בכלל לא חשבתי על מה יקרה אם אני יגיע לחצי הגמר, פשוט להיות שם.
הקיר בנוי מעץ בצבע אדום ועליו ממוסמרים קרשי עץ ששימשו לאחיזה, סוג של מדרגות בעובי אגודל. אני דוחף הכי חזק שאני יכול וכל צעד מלווה בדחיפה עם הידיים על הירכיים. עברו עוד 100 מטר, בפעם הראשונה במירוץ אני מרים את הראש ורואה את השעון מולי, זהו פוש אחרון ואני שם, מלא קהל לצידי המקפצה צועק ומעודד, והנה סיימתי, מתרסק על המזרונים שחיכו לרצים בסיום המקצה.
לא הרגשתי ככה אף פעם, הדופק, הסחרחורת, התנשפויות של מעשן כבד ואז אני מבין: סיימתי! 5 דקות ו30 שניות שאני לא זוכר כלום מתוכן. אולי הייתי ב”זון” אולי לא בהכרה, לא בטוח. מה שבטוח זה שהסבל הזה נגמר.
אחרי כ 10 דק’ של התאוששות “באזור המתים” שהיה בעצם מתחם של מזרונים פרוסים על הרצפה עליהם התרסקו כל מסיימי הריצה עד ל”חזרה לחיים”, לקחתי את המדליה, בקבוק מים והתחלתי לרדת. אני מביט במקצה הבא מטפס וחושב לעצמי, כן זה קשה כמו שכתבו ולא אי אפשר להבין אם לא מנסים, אין דומה לזה.
רגע..מה?!
סיימתי לרדת חזרה למתחם האירוע, בכלל שכחתי מהרצון להגיע לחצי הגמר ונהנתי מזה שהצלחתי לסיים את המקצה במיקום טוב, ניגשתי אל לוח התוצאות רק בשביל לצלם ושם חיכתה לי הפתעה…
אז כן, הגעתי לחצי הגמר! רגע מה עכשיו, שוב?! את זה?!?! טוב נו עכשיו אני ארוץ רק בשביל הכיף. אני לא אדחוף עד הקצה. שוב יריית הזינוק ושוב הטיפוס הנורא הזה. הפעם הצלחתי לשים לב ליותר פרטים ואפילו לעשות פרצוף לצלם. סיימתי בזמן של 5:50 וירדתי מבסוט למטה, הפעם באמת נהנתי יותר מאשר במקצה הראשון. רק בשביל הספורט אני אציץ בטבלה לראות את התוצאה, מה המיקום ומי יודע אולי במקרה עליתי לגמר?
רד בול 400 היה מירוץ חוויתי ברמה שאי אפשר לתאר, רד בול אירגנו אירוע ברמה גבוהה הכולל אוכל, חולצות, שתיה ומלא פינוקים. ממליץ להירשם למירוץ באחת מ-17 המדינות שמקימות אותו, לא משנה לאיזה… בנוסף אזור זה של אוסטריה מדהים ומלא באטרקציות לחובבי אקסטרים וגם לכל המשפחה.
ולגבי הגמר- למזלי היה חסר לי שתי שניות בשביל להיכנס לגמר, נקודה למחשבה..אולי היה שווה להתאמץ יותר במקצה האחרון, בכל מקרה העיקר החוויה.
מאת: עידו דסה
צילום: אבנר דסה
עידו דסה בן 21 סטודנט להנדסה.מנצל כל הזדמנות לקראת אתגר חדש, רץ אולטרא וכל הזמן מחפש תחרויות ריצה יוצאות דופן ושוברות שגרה. בטבע מרגיש בבית וחובב אנדרנלין מושבע.
אהבתם? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו בלחיצה פה:
