סדרת התוכן “סמים בריצה” ב RUNPANEL עוסקת בשאלה- האם יתכן שיש חומרים אסורים ורמייה בישראל? הנושא הזה אינו נעים ומסובך לטיפול, אבל יובל כרמי מאמן רצי הסמטה הסכים להתראיין ולדבר על החורים בשיטה לטעמו. בכתבות ההמשך בסדרה נברר את הנושא מכיוונים מעניינים נוספים.
כתבה זו הינה החלק הראשון בסדרה בה יצאנו להקיף את הנושא מכמה כיוונים ולהבינו טוב יותר באמצעות ראיונות עם אנשי מפתח בענף הריצה התחרותית. נדגיש: אין לראות בכתוב טענה ספציפית כלפי מי מהספורטאים אלא נסיון להכיר את התחום ולהביא אל קוראינו ואל מודעות הרצים את הדיון בנושא חשוב זה.
יובל כרמי: “יש סיכוי טוב שכן. לא רק אני חושב את זה, לא מעט אנשים שעוסקים בתחום הריצות הארוכות חושבים כך. האימות של זה כמעט ואינו יכול לבוא מבדיקות שתן בתחרויות כי ברוב המקרים המשתמשים מפסיקים מספיק זמן לפני ולא נשארים שרידים. הדברים המעידים על כך הם נסיבתיים: רצים עם דפוס קבוע של השתתפות במעט מאוד תחרויות במהלך השנה ובהופעות הנדירות יחסית שהם משתתפים התוצאות שלהם אינן טובות, בעיקר בתחרויות חשובות בהן בד”כ מתקיימות בדיקות, או שיש חשש שיתקיימו בדיקות. לעומת זאת בתחרות או שתיים קטנות יותר הם משיגים תוצאה טובה בהרבה.
אלה הדברים שמעלים את החשד, משום שכל מי שעמוק בתחום מבין שבריצות ארוכות ברמה הגבוהה, יש תהליך איטי של שיפור לאורך שנים. זה לא עובד ככה שאתה יוצא למחנה גובה והתוצאות שלך משתפרות ברמה של כמעט 10 דקות במרתון, או 3 דקות ב-10 ק”מ. זה לא מתקבל על הדעת, במיוחד כאשר זה דפוס שחוזר על עצמו שוב ושוב. אני ואחרים התחלנו לחשוב כך לפני הרבה שנים, וככל שהבנתי איך העניינים עובדים ואת ההטבות שמגיעות עם ההישגים, הבנתי שהאינטרס להשתמש בחומרים אסורים גבוה לעומת הסיכוי להיתפס שהוא נמוך מאוד.”
אם יש חומרים אסורים, למה לא תופסים?
יובל כרמי: “כמו כל עסק בחיים שלנו צריך להבין את האינטרסים. אין לדעתי לאף אחד מהגורמים המובילים את הענף אינטרס לבדוק בצורה רצינית. אין אינטרס אמיתי למנוע את הדבר הזה למרות שברור לכולם שספורט מלוכלך פוגע בענף, בעוסקים בענף ובערכים. כשזה מגיע למעשים אז התקציבים של WADA נמוכים והתקציבים של הנציגות שלהם פה בארץ עוד יותר כנראה.
ככל שיש לנו יותר הישגים בינלאומיים ברמה גבוהה אז נהנים מיחסי הציבור, שלא לדבר על התקציבים והכספים שמספקות עמידות בקריטריונים. אם גם האיגוד מקבל, והאגודות מקבלות וגם הספורטאים מקבלים כספים – כולם מרוויחים. יש סיבה טובה למערכת להמשיך להעלים עין או לטמון את ראשה בחול.
עוד בעיה היא שזה לא עובר טוב בשיח: לאמר דברים כאלה יכול לגרום לחלק מהאנשים לראות בך צר עין ולא מפרגן. אין לאף אחד רצון להתעסק עם זה כי גם בתוך המערכת אדם שמתעסק עם זה נחשב בעייתי. כל אדם שבתוך ארגון מעביר ביקורת הופך להיות לא רצוי בארגון. זה הבעיה העיקרית בסיפור הזה: שאין לנו אין רצון אמיתי להתמודד עם הבעיה.”
מה עם בדיקות דם בנוסף לבדיקות שתן?
יובל כרמי: “בתור מאמן מתחיל אני זוכר כיצד כל שנה בכנס אתלטיקה דוקטור רפי וישניצר ז”ל, הבן אדם הכי אמיץ שהיה באתלטיקה הישראלית, כל פעם היה שואל את ראש הוועדה נגד סימום בישראל למה בארץ לא מתקיימות בדיקות דם? זו כנראה לא איזה טכנולוגיה מטורפת לבצע בדיקת דם ולשמור אותן, כנראה נערכות בארץ עשרות אלפי בדיקות דם ביום. התשובות היו שחסר כסף, וכן עושים בדיקות בכל הענפים לא רק באתלטיקה. אחת הבעיות היא שעושים בדיקות שתן, אבל אנחנו יודעים שבתחרויות למרחקים ארוכים אין לזה כמעט שום ערך כי רוב המשתמשים יודעים לתזמן את מועדי השימוש בחומרים.
הדרך לתפוס את אלה שמשתמשים היא בעיקר בדיקות פתע באימונים. אצלי גדלו בקבוצה לפחות חמישה עשר רצים בנבחרות ישראל לגילאים השונים. אני חושב שבסך הכל בוצעו אצלנו כמעט בשמונה השנים האחרונות אולי שש בדיקות שתן, ורק בתחרויות – וזה מתוך עשרות אתלטים ברמה גבוהה. אתלטים חוזרים ממחנות אימונים ואין בדיקות כלל. שוב, כל מי שמבין בנושא הבנה מאוד בסיסית יודע שבריצות ארוכות לבצע בדיקה בתחרות זה קצת כמו לצאת ידי חובה, כי רוב מי שנתפס בריצות ארוכות נתפס בבדיקות פתע. לא מזריקים יומיים לפני תחרות ולא לוקחים סביבן תוספים להתאוששות. לוקחים את זה במהלך תקופות אימונים.
מי שבאמת רוצה לתפוס עושה בדיקות פתע על פי מידע מודיעיני. לדוגמא, באתר האינטרנט של הוועדה העולמית נגד סימום הדבר ראשון שקופץ לך זה טופס לדווח על ספורטאים חשודים. צריך שתהייה כתובת בארץ שאליה יכול לדווח מי שיש לו מידע.”
(הערת מערכת: בבירור נוסף שביצענו ועליו בכתבות ההמשך בסדרה, מתברר שלאחרונה החלו עם הפעלת בדיקות דם בתחום גם בישראל. ג.ח.)
האם מוקד הבעיה הוא במחנות האימון באתיופיה?
איך הדברים האלה עובדים בשטח?
יובל כרמי: “ממה שאני יודע, גם משיחות עם אנשים וגם מתחקירים של עיתונאים, למשל מהגרדיאן, יש הרבה מאוד תרופות שבארץ צריך בשבילן מרשם רופא וכנראה גם קשה להשיג מרשם רופא כזה, ואילו הזמינות שלהן במדינות כמו אתיופיה היא קלה. אתה נכנס לבית מרקחת משלם וקונה את הדברים ואף אחד לא ישאל אותך שאלות. מעבר לזה, הרי אנשים במדינות כאלה מתפרנסים מתעשייה של רצים שמגיעה לשם ונוצרת סביבה תומכת בזה. לא צריך להיות רופא בשביל להזריק משהו. סופר לי על מקרה שבו אישה שעובדת בבית חולים סיפקה תמורת כסף את החומרים.
בעידן של היום בשביל להבין איזה תרופות עוזרות מספיק 20 דקות בגוגל ותדע בדיוק מה צריך לקחת. שוב אם דיברתי מקודם על האינטרס פה בארץ להשתמש בסמים, אז מי שחי באתיופיה יבין מיד ששם האינטרס להגיע להישגים גדול פי כמה: להיות תותח בריצה באתיופיה זה כמו לעשות אקזיט בארץ. שם אין נוכחות אמיתית של הוועדה למניעת סימום לעומת קניה למשל שם יש תחנה לבדיקות בשנים האחרונות, מה שגרם לכמות תפיסות גדולה כל שנה של רצים מכל הרמות. באתיופיה העסק עוד פרוץ לחלוטין והסיכוי שלך להיתפס באימונים הוא אפסי. מי שמכיר שם את האזורים יודע שאין שום סיכוי למצוא אותך, גם גם יבואו לחפש אותך יקח להם זמן רב למצוא, אז שם אתה יכול לעשות מה שאתה רק רוצה. אתה צריך מזל מאוד רע או שחבר ילשין עליך, או שאתה תהיה ממש על הכוונת של מישהו בדיוק כדי להיתפס. זה מה שקרה עכשיו לאלוף אירופה האחרון במרוצי שדה, פתאום הגיע לאליפות אירופה וניצח רצים של 13 דקות ב-5000 לאחר שלא היה קרוב אליהם קודם. הוא נכנס לכוונת ובאמת תוך זמן קצר נתפס. כשרוצים לתפוס ומתמקדים במישהו כנראה יודעים לתפוס.”
משתמע ממה שאתה אומר שכל מי שמתאמן באתיופיה יהיה חשוד
יובל כרמי: “אני לא אגיד את זה כי גם אנחנו נוסעים פעמיים בשנה לאתיופיה למחנות אימונים. מחנות אימונים בגובה באתיופיה זה הדבר הכי טוב שיכול להיות, אין דבר יותר כיף מזה! אני לא רוצה שיחשבו שזו מאורת סמים שכולם שם רמאים. אני גם די בטוח ורוצה להאמין שהרבה אתלטים ישראלים הם באמת הגונים והישתפרו בצורה הוגנת, אבל אסור לטמון את הראש בחול.
לא כדאי לחשוב שאנחנו יהודים כשרים וצדיקים שלא חושבים בכלל על הדברים האלה. לא מתפתים לכסף ולכבוד. המחשבה הזאת מאוד מסוכנת. להיפך: המודעות לדברים האלה וההתעניינות בזה רק תגרום לכך שבאמת הספורט יהיה נקי. השיח על זה והעיסוק בכך הוא לשם מטרה חיובית. אני חושב שחשוב לעסוק בזה לא כדי להכפיש שמות של אנשים או לבטל הישגים אלא בכדי שכולנו נהיה רגועים שהמיתחרים שלנו הם נקיים. לדעתי כ-20-30 חברה בשנה מישראל נמצאים כחודש וחצי בשנה לפחות באתיופיה. טובת כולם היא שיהיו בדיקות רציניות ושתהיה שקיפות בעניין הזה. שידברו על זה ושלא יטאטאו מתחת לשטיח.
בסופו של דבר אם מישהו יתפס זה יכתים את השם של כולנו: כל רץ ישראלי שמייצג את ישראל בחו”ל יתפס כרמאי בפוטנציה. אף אחד לא רוצה להגיע למצב של של ענף האופניים לפני כמה שנים שאיבד את האמון של כל אוהד ושל כל משתתף. כל מי שבקיא יודע שיש מגיפה של סימום, מגיפה של גילויים של מסוממים. בשנתיים-שלוש האחרונות השמות הכי גדולים מתגלים כרמאים כל הזמן – זה אינטרס של כולנו לעצור את הטירוף הזה.”
עד כמה באמת זה כדאי לספורטאי?
יובל כרמי: “יש בארץ מחשבה כזאת שאי אפשר להרוויח הרבה מהריצה ושרוב הרצים הם דלפונים. זה נכון שריצה לא מקנה הכנסה כמו של שחקני כדורגל, אבל יש פה לא מעט אתלטים שביחס לרצים ברמתם ממדינות אחרות חיים יפה כי הם משתכרים בין 15 ל-20 אלף שקל נטו בחודש. זה מורכב בעיקר ממענקי הוועד האולימפי, עליה ואגודה – כל אחד מאלה סביב ה- 5000 ש”ח ומעבר לזה היום יש תמיכות נוספות של גופים פרטיים: בנק הפועלים, וולוו, ביטוח ישיר כל מיני גופים שנותנים בנוסף. בסיכומו של דבר אפשר להרוויח בין 200 ל 300 אלף שקל בשנה, כמעט ללא סיכון. לעומת האלטרנטיבה של להיות עובד פשוט בשכר מינימום זה מאוד כדאי.”
ראנפאנל – אתר התוכן הטוב בישראל על ריצה. הצטרפו לניוזלטר שלנו:
