תקופת המלחמה מספקת לנו אינספור תירוצים להפסקת האימונים, אולם דווקא בתקופה כזו, מצאתי את היציאה לאימונים כדבר מועיל, ומפחית לחץ. בכתבה אשתף אתכם על חוויות מאימוני ריצה בתקופת המלחמה
מלח-מה עושים עם האימונים?
המלחמה הנוראה הזו תפסה את כל אחד מאיתנו במקום אחר בחייו האישיים. חלק מאיתנו מתאמנים באופן סדיר, חלקנו מתאמנים פעם בכמה זמן, ואילו חלק מהרצים הם מתאמנים מנוסים. אני מחשיב את עצמי איפשהו באמצע, בין רץ חובבן, לאחד שמתמיד בתכנית הריצה של ראנפאנל כבר מעל שנתיים (על חוויותי בתוכנית בכתבה הבאה).
בסתיו האחרון, מעט לפני פרוץ המלחמה, סיימתי תכנית אימונים שהיעד הסופי שלה היה 10 ק”מ. את התכנית סיימתי מרוצה מאוד, עם טעם של עוד. החלטתי להמשיך לתכנית נוספת, שהיעד המקורי שלה היה מירוץ של 15 ק”מ, ב15.11. אך כמו שאומרים – כל תכנית היא בסיס לשינויים, ובשבת השחורה הבנתי שהתכנית תתעכב, או תיפסק בעקבות המצב.
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של ראנפאנל:
שלושה שבועות ללא אימונים
בראשית המלחמה התפננו מביתינו, בשל קרבתו לגבול, והתחלנו במסע נדודים ברחבי הארץ. תוך כדי המסע הזה לא מצאתי לנכון, גם מבחינה רגשית, וגם מבחינה פיזית להתאמן. כך נוצר מצב שהפסקתי להתאמן לשלושה שבועות רצוף (לפירוט על מה גורמת הפסקת אימונים של שבועיים מוזמנים לקרוא בכתבה). גם לגוף וגם לנפש ההפסקה הזו לא הייתה טובה. חסרה לי התנועה, ההרגשה שהגוף פעיל, ולמעשה הפכתי הרבה יותר סטטי. אחרי שנתיים בתכניות ריצה עם שלושה אימונים בשבוע, השבוע שלי כלל איננו כלל בתוכו אימוני ריצה. באותה נקודה, עדיין לא הבנתי שהלך המחשבה צריך להיות הפוך – שדווקא בתקופה כזו חשוב לשמור על שגרת אימונים, אבל מתישהו ירד האסימון בנוגע לחזרה לאימונים גם אצלי.
חוזר להתאמן למרות ואף על פי המצב
כמו שכבר כתבתי, עצירת האימונים נתנה אותותיה עלי, וגם הגוף הרגיש את זה. הרגשתי איך הכושר נעלם והולך לו, השרירים מאבדים מחוזקם וגמישותם, וכל המערכות זועקות – “לחזור ולהתאמן”.
אז לקראת סוף אוקטובר יצאתי לאימון הראשון, של 4 ק”מ קלילים. האמת שההגדרה “קלילים” לא בדיוק נאמנה למציאות, כי הגוף “שכח” במידה מסוימת כיצד לרוץ. הנשימות היו יותר כבדות, השרירים פחות מגיבים, וכל זה גרם לריצה איטית, אפילו איטית ביותר. עבור אחד כמוני, שהתרגל לרוץ בקצבים מהירים באימונים המהירים, הריצה הזו הייתה לא קלה, והייתי צריך לשכנע את עצמי שזו ההתחלה, ושהכושר יחזור לעצמו אם אתמיד. אז בסיום האימון חזרתי הביתה, מתיחות, ארוחה קלילה, מקלחת וחזרה לשגרה.
אימונים באזורים שונים ברחבי הארץ
כיוון והמלחמה אילצה אותנו להתפנות מביתנו (מרצון), נדדנו ברחבי הארץ בין אזורים שונים, אז ״ניצלתי״ את החופשה הלא מתוכננת והתאמנתי באזורים מגוונים: האימון הראשון היה ריצה עם אחותי בעמק המעיינות (עמק בית שאן), במסלול היקפי של אחד מקיבוצי האזור. הריצה הזו הייתה מיוחדת מכמה סיבות: האחת – אימון עם אחותי (שהיא רצה מדופלמת, עם שיאים אישיים מרשימים בהרבה תחרויות), דבר שלא קרה כבר הרבה זמן.
הסיבה השניה, זאת הייתה ריצה באזור מיוחד, בשיא תקופת נדידת הציפורים. הריצה הזו הייתה בקצב מהיר יותר, ובמהלכה הרגשנו (אחותי ואני), את המשימה והשרירים שעבדו חזק!
שני אחים יוצאים לרוץ – שום דבר אחר אינו נחוץ
לאחר עמק עמק המעיינות ״דילגנו״ לאזור הגליל המערבי, שם ביצעתי מספר אימוני ריצה. זהו אזור שונה במהותו מעמק המעיינות, הן מבחינת הנוף, והן מבחינת הטופוגרפיה. הריצה בגליל המערבי היא בשיפועים חדים יותר מאשר בעמק, והשרירים מרגישים זאת היטב.
נטע (אחותי), מגבירה קצב בירידה במהלך הריצה המשותפת
אחד הדברים המעניינים שקשורים למים ולנחלים הם אגני ניקוז. אגן ניקוז הוא תא השטח שמתנקז אל נחל מסוים. בין אגני הניקוז השונים מפרידים קווים הנקראים ״קווי פרשת המים״ – אלו הם קווים שאם נוחתת עליהם טיפת גשם, היא יכולה להתנקז אל נחל X או אל נחל Y. במהלך שהותנו בגליל המערבי, יצאתי לאימון ריצה שהמסלול שלו עבר למעשה בין שלושה אגני ניקוז- שרירי הרגליים שלי התאמצו מאוד כשטיפסתי אל קו פרשת המים בין האגנים, ופלטו אנחת רווחה כאשר ירדתי אל האגן השלישי. האמת שזו חוויה מיוחדת, לרוץ ולדמיין באיזה אגן ניקוז אתה – סוג של חידון הידרולוגי, רק בתנועה.
מפת מסלול הריצה עם מיקום אגני הניקוז וקווי פרשת המים (הכנת המפה: רתם אלינסון)
אימון עם הילד – חינוך של דור העתיד
מאז שהצטרפתי לתכנית של אימוני הריצה, הריצה היא כבר חלק מהשיח המשותף עם שני הבנים הגדולים שלנו. כאשר אני יוצא לאימון הם מאחלים לי בהצלחה, וכשאני חוזר ממנו הם עושים איתי מתיחות. טרם המלחמה, הבן הגדול ואני הספקנו להשתתף בטריאתלון של היישוב, וזה היה מרגש לרוץ יחד. באחד מסופי השבוע של המלחמה הבטחתי לבן הגדול שנצא לאימון יחד.
אז נעלנו נעליים ויצאנו לאימון ביישוב בו היינו. זה היה אימון של 1.5 ק״מ – חלקו במישור, ואילו חלקו בירידה. כחלק מהאימון עברנו על יד תצוגת כסאות עם תמונות של החטופים בעזה, וראינו אנשים נושאים תפילות לחזרתם בערב שבת. תזכורת לא פשוטה לתקופה הקשה הזו שעוברת עם המדינה.
מיצג כסאות החטופים – תזכורת לתקופה הקשה
חוזרים הביתה והעצימות עולה
לאחר הנדודים ברחבי הארץ החלטנו לשוב אל ביתינו. לאחר החזרה הביתה, ובשל הצורך בקרבה למרחב מוגן, חזרתי להתאמן בחדר הכושר, בריצות על מסילה (בדיוק כפי שהתאמנתי בתקופת הקיץ, בכתבה). בשל ההתקדמות בתכנית, אימוני הריצה הפכו ארוכים יותר, מהירים יותר, וקשים יותר. כאן נכנס היתרון שבהתמדה בתכנית, והרגשתי שאני חזק, ויכול לעמוד ביעדי התכנית בצורה מלאה.
את האימונים בחדר הכושר ליוותה מוסיקה שונה, שהשמעתי מהמכשיר הנייד שלי, בניגוד לאימוני בחוץ בהם לא שמעתי מוסיקה כלל. אחד האימונים הקשים (והטובים), היה אימון של עליה בקצב לאורך הריצה, עד לקצב של 4:17 דק׳/ק״מ, וגם אותו השלמתי בהצלחה עם תחושת סיפוק אדירה!
הדרך הכי טובה לשמור איתנו על קשר:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
חשיבות הריצה במיוחד בתקופה קשה
בכתבה שיתפתי אתכם בתהליך שנע בין ביצוע של תכנית אימונים סדורה, להפסקה מלאה בעקבות פרוץ המלחמה, ועד למצב של חזרה מלאה לתכנית, עם שלושה אימונים בשבוע. אני מאמין שלריצה ולספורט בכלל יש חשיבות מכרעת בשמירה על בריאות הגוף והנפש, ביומיום, ובמיוחד בתקופות לחץ דוגמת המלחמה. כמובן שצריך לעשות זאת בשיקול דעת, תוך הקשבה להנחיות וקירבה למרחב מוגן. אני אישית מרגיש הטבה משמעותית עם החזרה לריצות, ומקווה שהצלחתי להעביר את ההרגשה הזו גם אליכם הקוראים.
ולסיום, קבלו סרטון של המשפחה הרצה: בהתחלה הבן שלנו, אח”כ אחותי, ולבסוף אני.
כתב וצילם: ד”ר רֹתם אלינסון
אם אהבת את התוכן שלנו, שתף אותו לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שלך – הנה פה במלבנים האלה:
