השעה בסביבות שש בערב, צעדים אחרונים בקצב איטי על אדמה חולית בצורה כזו או אחרת, הרגליים כבר לא בררניות ובוחרות איפה לדרוך, ננעלות על מה שיש אחרי כל כך הרבה שעות של ריצה, אורות הטיילת ממלאים אותי ואחרי טיפוס קטן ומאומץ על הגשרון אני מתחיל בריצה קלה במקום מוכר, בין אנשים שמטיילים בחוסר מעש, בין חנויות כשהכיוון הוא ברור, קו הסיום של אולטרמן Ridley. פה ושם נזרקת לעברי איזו צעקת עידוד, מבט תמוה על המשוגע הזה מצד אחד ומהצד האחר מבטים של השתהות ומתן כבוד. רואים עליי מה עברתי בשעות האחרונות, חלק מהנוכחים יודעים במה מדובר ולא מחפשים אף אחד עם חלוק לבן שרודף אחריי.
מאת: דובי מילר
צילום: יעל סולומון, דובי מילר, רחפן: יוניק ישראל, ניר עמוס ל Ridley ישראל
עוד צעד ועוד צעד
השעון עבר מזמן את ה-100, באשמתי ואני רק רוצה לראות כבר את קו הסיום. פתאום צעקות עידוד מעירות אותי “דובי דובי” או שאני מדמיין וגם פנים מוכרות מתחברות לקולות, המתאמנות שלי, הקבוצה שלי שממתינה לי כ-200 מ’ לסיום, העיניים מתמלאות בלחות, אי אפשר לעצור את זה, אני מגביר מעט את הקצב, מחפש עוד מעט אנרגיה בגוף העייף והנה הוא שם, שער הסיום, בשחור וגדול, חיוך קטן של אושר וחיבוק גדול לענת שחיכתה לי, עשיתי את זה.
נחזור אחורה. אי-שם בסוף מאי 2017 והרעיון של לרוץ אולטרה מרתון נוסף החל לפעפע בתוכי. לא יודעים את זה, מרגישים. לא תכננתי, זה פשוט קרה. שמעתי על אולטרה הרי-אדום, ריצת 100 קילומטרים מדברית שמסתיימת באילת וידעתי שאני חייב להיות שם.
יושב עם עצמי ובונה תכנית אימונים- פיזית ומנטלית, שתביא אותי לקו הזינוק מוכן ולקו הסיום עם חיוך והנאה. אני מאד אוהב את הדרך, מאמין בדרך, נהנה ממנה ותמיד טוען שהיא חשובה לא פחות מהמטרה עצמה. על ההכנה לריצה הזו אכתוב בפעם אחרת, כאשר אסיים להפיק לקחים.
על אולטרמן Ridley ואולטרה-מרתון הרי אדום שבתוכו
אולטרה מרתון הרי-אדום, ריצת שטח מדברית מאתגרת למרחקים של 100 ו-85 ק”מ המתקיימת לראשונה השנה כמקצה עצמאי, תחרות בפני עצמה במקביל לתחרות אולטראמן Ridley ישראל- טריאתלון למרחק ארוך הנמשך שלושה ימים.
באולטראמן נדרשים המתחרים לשחות ביום הראשון 10 ק”מ במימי הכנרת כשבסיומם עליהם לדווש כ-150 ק”מ הרריים. היום השני מוקדש כולו לרכיבת כביש של 270 ק”מ מצפונה של המדינה ועד מושב פארן בערבה וביום השלישי והאחרון מתקיימת ריצת האולטרה מרתון למרחק 85 ק”מ בשטח. השנה, כלקח מדרישות השנים הקודמות התווספו לתחרות גם מקצי האולטרה-מרתון.
ההזנקה למקצה ה-100, הינה מסביבות מושב יהל בערבה ונמשך דרומה, מזרחית לכביש-90 עד חולות סמר, שם מבצע המסלול פנייה מערבה לכיוון פארק תמנע. לאחר טיפוס מאתגר על מספר גבעות בפארק המסלול מוביל חזרה לכיוון מזרח, ובסמוך לכביש הערבה פונה שוב דרומה לכיוון אילת.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
תפתח מהר ואז תאט
יום חמישי, השעה ארבע בבוקר, חבורת אנשים קטנה (שבעה במספר) עומדת על קו הזינוק שמואר בפנס קטן, אי-שם באמצע המדבר. הוראות אחרונות ואני מרגיש את ההתרגשות ומת כבר להתחיל לרוץ, להרגיש חופשי.
בהמשך צפוי יום חם וקיבלתי את עצתו של קובי אורן, רץ האולטרה-מרתון הישראלי הבכיר כיום, לפתוח מהר מהקצב המתוכנן ולהחזיק לאורך זמן והכל בכדי להרוויח קילומטרים לפני החום הגדול. אני אוהב חום, כל הקיץ התאמנתי במיוחד בשעות החמות ועדיין, בריצה כזו ארוכה אי אפשר לדעת מה יקרה ואיך יתפתח היום, מחליט ללכת על זה.
יוצא לדרך ומיד מתאפס על קצב מהיר ונוח, הפנס על הראש מאיר את הדרך, מחפש את השביל, נזהר לא להיתקל במכשולים לא רצויים, מדלג די בקלילות מעל אבנים ונזהר לא ליפול, להתרסק כבר עכשיו. מגיע מהר, מהר מדי לנקודת ה-15 קילומטרים, פנים מחויכות מקבלות אותי מרחוק ושואלות באם אני צריך משהו. לא להאמין כמה אנרגיה יש באנשים הללו, מתנדבים, שמחכים לי באמצע המדבר ורק רוצים שאקבל כל מה שצריך בכדי שהכול יעבוד מצוין, אין מספיק מקום בעולם בכדי להביע את התודות שלי והערכה לאנשים הללו. תמר, חצי בננה, שלוק איזוטוני וממשיך.
לאט לאט השמש מתעוררת לה מכיוון הרי אדום, צובעת את ההרים שממול, בגוון מדהים, מראה מדברי קסום, לוקח נשימה עמוקה מהאוויר הקריר והנקי הזה, העיניים מתמלאות בלחלוחית של התרגשות, אני כל כך אוהב את מה שאני עושה.
ממשיך לשמור על קצב נוח בעיקר באמצעות הנשימה, משחק עם גודל הצעדים שלי מדי פעם והראש עובד, כל הזמן עובד. בכל שנייה ושנייה מבצע סריקת מערכות כוללת של הגוף, בודק את עצמי ומרגיש, השרירים, הברכיים, האצבעות ברגליים, הכל נהדר.
בקילומטר ה-25, מתקרב לתחנה נוספת, משתדל לא להתעכב זמן מיותר שם, כמו פיטס-סטופ מהירים במירוצי מכוניות. המדבר מסביב עושה לי טוב, השקט, הנוף המדהים הזה ואור היום עוזרים לי ליהנות גם מהנוף. מצלם תוך כדי תנועה ושולח תזכורת לאיפה אני בוואטסאפ לכל מי שמודאג אי-שם, מראה לכולם כמה יפה פה, כמה כייף לי. כן, יש זמן להכל בריצה שכזו, אני לא טיפוס תחרותי ולכן התוצאה לא ממש משנה לי, המטרה, האתגר בהחלט כן.
התגובות והעידוד נותנות לי כוח, דחיפה קדימה, עוד שלוק מים, עוד ג’ל קרמל-מלוח ועוד מים והרגליים דוחפות חזק את האדמה החולית-מדברית.
חצי הדרך ומשברון ראשון
עובר את יוטבתה ואת סמר ואיפה שהוא קצת לאחר מכן המסלול פונה מערבה. עקצוץ קטן לאורך הירך מעיר אותי מהמחשבות, אופס, שריר שהולך להיתפס ואז אני נזכר שהקצב היה גבוה מהרגיל עד עכשיו, מהיר מהאימונים, והגוף כבר מזיע יותר, המלחים קצת נעלמו להם, משברון ראשון ואני עוצר. מנסה למתוח מעט את השריר ומבין שחייב כדור מלח וגם מגנזיום. זורק ממני את הווסט על סלע, מוציא במהירות 2 כדורים ומבין ששכחתי לקחת, כשהייתי צריך. שלוק מים שיוריד אותם טוב, השעון מראה 50 קילומטרים שכבר עברו, ממש קצת יותר מ-5 שעות, בהחלט מהיר ממה שתיכנתי, זמן להורדת קצב ואולי לא..?
ליווי צבאי בפארק תמנע
בקילומטר ה-55 מתקרב לתחנת עצירה נוספת, ולפני שאני מסיים שם שומע צעקה “דובי, חכה לי!”. מסתכל אחורה, דגן, שהיה תלמיד שלי והיום הוא חייל רץ לעברי עם עוד חיילת, שניהם בבגדי ספורט ודגל היחידה שלהם מונף בגאווה, הם מלווים אותי. מסתבר שמפקד היחידה שלהם החליט על מבצע שבו כל זוג חיילים ילווה רץ באולטרה הזה לכיוון פארק תמנע, אחת ההחלטות המשמעותיות ביותר שעשו לי את היום.
רצים בזהירות לתוך פארק תמנע בשולי האספלט שמטפס לו בעצלתיים למעלה, מדי פעם עוצר לידנו רכב הליווי הצבאי ומגיש מים קרים, מרעננים. לוקח לגימה (לא לפני שמוודא שגם הם שותים..) ונהנה מהרגע הזה. בדיוק בנקודה החשובה מבחינתי, קשה משהו, זכיתי לליווי שהפך לי את השלב הזה בריצה ליותר קל. איזה כייף!
ביקור מפנק: דגן ואני בפארק תמנע המדהים
השעון מראה על 60 פלוס
דמות בשחור מתקרבת מולי, יעל. היא אמורה להיות בתחנה בקילומטר ה-65 ובחרה לרוץ לקראתי, ללוות מעט. בתחנה מחכה לי תיק ששלחתי איתה מראש והיא מכריחה אותי ללגום את הבקבוק (השארתי הוראות מפורטות שגם אם אני מתנגד- להתעקש איתי).
בטיפוס מעל לאגם העלייה לא נגמרת, הצעדים מתקצרים, הנשימה גם ומתחיל להרגיש מתיחה ברצועה בברך שמאל, כאילו אומרת, רגע, עצור, תבדוק מה קורה שם. אני לא עוצר, לא עוצרים לפני קו הסיום ויהי מה. היו עוד מיחושים קודם, התזתי קצת ספריי “שקרנים” אבל עכשיו זה מעט יותר מציק, מחפש את הצעד בגודל הנכון שזה פחות יפריע לי וממשיך. מטפס עם שביל אחד, יורד עם אחר, קטע קשה.
מביט תוך כדי התקדמות מסביב, זה רק אני והמדבר, רק המדבר ואני כאילו מביטים אחד לשני בעיניים, בודקים איפה אנחנו נמצאים. ברגעים קשים כאלו, של משבר, של עייפות וכאבי שרירים אני מזכיר לעצמי שבחרתי להיות פה, בתוך כל היפה הזה שמסביבי, זו הייתה אך ורק הבחירה שלי, זו הדרך שלי והמדבר מחבק אותי בבחירה הזו, דוחף אותי קדימה, להמשיך.
אילת באופק, עידוד ומשברון נוסף
הזמן לא עוצר והמרחק גדל. צפצוף, מרים מבט, נטע ועידן, מתאמנים שלי, מנופפים לשלום, מעודדים ולפני שאני מספיק להבין מה קורה הם כבר בצד הכביש, מחכים לי, מצלמים, מעודדים ואני..? דומע, מתרגש, מעדכן שאני בקילומטר ה-91 וממשיך, יודע שאם אעצור יהיה קשה לשמור על הקצב חזרה.
לפתע אילת נגלית לי במלוא הדרה, אני כבר ממש קרוב. עוצר לתמונת נוף, מנציח את הרגע הזה יחד עם נשימה עמוקה וממשיך לרוץ, השעון מראה 93 קילומטרים, 94, ואני לא רואה שום תחנה שהייתה אמורה להיות פה. עוצר. משהו לא בסדר. עד עכשיו כל תחנה עמדה בדיוק במקום, חיכתה לי.
מסתכל מסביב, ימינה-שמאלה וכלום, מביט לאחור לכיוון ממנו הגעתי ולא מצליח לזהות שום דבר! איפה טעיתי? השעון מתקתק, השמש כבר לאט לאט צונחת לה מעבר להרי אילת ואני, אני רק רציתי לא להיכנס לחושך.
אחרי זמן מיותר שבזבזתי מתקשר לטל, המלאכית שנמצאת בתחנה ושואל איפה זה. מבקש שתשלח לי נקודת ציון בוואטסאפ, שאבין איפה אני נמצא ביחס אליה. העדכון מגיע ואני במרחק קילומטר וקצת ממנה, צריך לרוץ אחורה. רצתי כבר קילומטר מיותר ועכשיו עוד אחד. אין ברירה, חייב לחזור, להשלים את המשימה הזו אבל מאיפה מגייסים כוחות? מהטלפון. שיחה קצרה עם ענת מחזירה לי את האנרגיה, מזל שהיא שם, דואגת מרחוק (בעצם כבר די קרובה).
מדדה לכיוון התחנה, הפעם לכיוון הנכון. בתחנה, טל מלאה באנרגיות רק רוצה לעזור לי, המלאי מתחדש. עוד קילומטר ועוד אחד, הגארמין מראה את המספרים שלו, הם כבר לא רלבנטיים. מוריד כ-2-2.5 קילומטרים בחישוב ומתקדם, נזהר לא להיפצע דווקא עכשיו, שומר על תשומת לב, מנסה לשמור על ריכוז. המחשבות לוקחות אותי למקומות רחוקים, לכל מיני זמנים אחרים ואני ממשיך להתקדם. האורות המנצנצים של אילת כבר ממש פה, שומע מוזיקה מהטיילת המתקרבת ואולי זה אני שמתקרב אליה.
אולטרמן Ridley
הסיום
הים משמאלי, הטיילת ובתי המלון מולי, עוד מאמץ קטן ואני שם, מסיים את המסע הזה שחיכיתי לו כל כך הרבה. מרגיש כל שריר ושריר בגוף, הם עמדו נהדר במשימה, עמדו..? רצו, החזיקו אותי, שיתפו פעולה, עוד צעד ועוד אחד, מתחיל לראות מרחוק-קרוב גם אנשים, זהו זה, אני כבר פה.
צעדים קטנים ומדודים על קרקע יציבה, סלולה, בטון, אזור מואר ומראות שמוכרים לכל מי שביקר בעיר הדרומית היפה הזו (כן, אני אוהב את אילת) וקו הסיום, הוי קו הסיום שמתקרב, עוד לא רואה אותו אבל הנשימה מתקצרת, העיניים דומעות ואני חייב לקחת נשימה עמוקה, להירגע מעט, לנשום, לחשוב על היום הארוך הזה, על הדרך הארוכה הזו, על חודשים של הכנה ובנייה, ריצות וחיזוקים וגם תזונה ועל התמיכה שזכיתי לה לאורך כל הדרך מהאנשים שמסביבי. הקילומטר האחרון הזה מוקדש להם.
חוצה בהתרגשות ועייפות את קו הסיום ועוצר, מתכופף ומניח ידיים על הברכיים, לוקח שנייה לעצמי. שאלו אותי לגבי הסיום ו”הזהרתי” שמי שמכיר אותי בשגרה, לא ממש יכיר אותי בסיום, אחרי יום כזה, דרך כזו, מסע כזה וריצה כזו, הדברים שאעבור בדרך, הרגעים הטובים והרגעים הקשים, העייפות, תשישות, כולם יגיעו איתי לקו הסיום הזה.
מדליית הסיום מונחת על הצוואר, בקבוק מים גדול ביד ומתחיל לעכל את הרגע הזה, כל כך חיכיתי לו, כל כך הייתי מוכן לקראתו והנה זה פה, כאן ועכשיו. במהלך ריצה אנחנו עוברים חיים שלמים והשאלה מה אנחנו בוחרים, כן, בוחרים, לקחת מכל התהליך הזה.
מאת: דובי מילר
צילום: יעל סולומון, דובי מילר, רחפן: יוניק ישראל, ניר עמוס ל Ridley ישראל
