אליפות הארץ בטריתאלון התקיימה בסופ”ש האחרון באילת והיתה אירוע ששווה לחכות לו. היא הביאה את ליגת איזוסטר לסיומה השנה, וממשיכה מסורת מדהימה, כבר 31 שנים! אין לנו הרבה אירועים שהם עוגן וותיק כל כך, ובאמת- לא מעט טריאתלטים מסמנים את האליפות כתחרות המטרה העיקרית שלהם.
אם עוד לא נרשמתם לניוזלטר שלנו – עשו זאת כעת:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
אתגרים ספורטיביים ותחרותיים
לעומת 31 השנים שהיו, בוודאי לעומת כמה שנים אחורה, התקופה הזו נראית כקשה יותר עבור אליפות ישראל: הפיצול של אליפות ישראל לספורטאי העלית והנוער שעברה לתל אביב בתחילת העונה מורידה מעט מהיוקרה של האירוע – כיוון שזו אליפות בעיקר של הגילאים ולא של העלית. גם הופעת הישראמן קרוב כל כך, בינואר, מייצרת קושי מסוים כיוון שאם בעבר התחרות החורפית היחידה שהטריאתלטים הישראליים כיוונו אליה היתה בדצמבר באילת, הרי שכעת חלק חופף מקהל המטרה של אליפות ישראל המיר את יעדיו לחצי (או למלא) בישראמן.
זו לא ביקורת: יש המון הגיון בהעברת העיתוי של אליפות העלית ובפתיחתה בכך גם לדראפטינג. קיבלתי אישוש לכך גם משחר שגיב (בשיחה שלי איתו), ויוסי רובננקו, מתנדב פעיל באיגוד מסביר: הפיצול לאליפות הארץ בא עקב העובדה שספורטאי העילית בטריאתלון פעילים מבחינת עונת הפעילות שלהם ממרץ עד אוקטובר. בזמנים אלו הם מצויים בשיא כושרם לאור השתתפותם בתחרויות בינלאומיות רבות. לא ניתן ולא נכון להחזיר ספורטאי עילית אשר נמצא בפגרה / הפוגה / תקופת בנייה לכושר שיא מחודש בתקופת טריאתלון אילת בדצמבר”.
הכיף מתחיל יום קודם: יותם רגב נהנה באימון מקדים
תחרות מפנקת וחברותית
למה היא מפנקת? מאחר וזו התחרות היחידה, בה נמצאים כל המתחרים קרוב למתחם האירוע – רק באילת, במיוחד אם אתם במלון ספורט, אין צורך לקום בארבע בבוקר, אפשר פשוט לקום רגיל ולשים את האופניים באזור ההחלפות שנסגר סביב 7:30. אנחנו הגענו לשם בשעה הזו, שמנו את הציוד, ומאחר והזינוקים של הזקנים הם סביב 9 בבוקר, חזרנו חזרה למלון לארוחת בוקר רגועה. אין פה את החוויה המפוקפקת הזו של לקפוא בבוקר בהמתנה של שלוש שעות לזינוק אחרי רבע לילה או סתם לחכות הרבה.
הקטע החברתי באילת הוא פינוק בפני עצמו: כולם באים לחופש, מרוצים ומשוחררים, מבלים עם חברי הקבוצה שלהם שלושה ימים מגניבים: שופינג, אוכל, חברים ו…טריאתלון. זה לא לתת בראש ולברוח כמו בתחרויות אחרות בהם מציצים וחוזרים הביתה מייד אחרי התחרות וזה משהו אחר, חיובי וכייפי מאוד.
הקטע החברתי: דלית שיף והחברה
החוויה מתחילה כבר לפני האירוע, באקספו. יוסי סולניק מאיגוד הטריאתלון מוסר: “מתחם האקספו הורחב משמעותית והועבר לחניית הרויאל גרדן מה שאפשר ריצה נוחה ובטוחה בחנית מלון ספורט אל שטח ההחלפה”.
האקספו היה מהעשירים שראיתי לאחרונה, עם המון מציגים איכותיים שלא נמנה את כולם, אבל שמחנו להיפגש עם משקפי אדידס (המצוינים) ואיזוסטר כבר בהתחלת השדרה, עם Rudy Project שהתמיכה שלהם וההשתתפות באירועים ותרבות הספורט בישראל היא משהו יוצא דופן באמת, את Rockn’road יבואני רידלי ו Pirelli שהציגו את מותג התאורה ונצנצי היום החדש שלהם (בקרוב במבחן ב BIKEPANEL), להמשיך לפגוש את Craft, את Saucony, את לימור מ ProPassion שבחנתי חליפת טריאתלון שלה, ועוד רבים וטובים. האקספו גם גילה לי תופעה בקרב חברי לקבוצה של דלית שיף: פטיש קשה (ויקר!) לביגוד של Skinfit שגם הציגו שם…
בעיני אחד הדברים המגניבים ביותר שראיתי באילת היתה תחרות הילדים – שהוזנקה ב 14:00 ביום שישי – זה היה פשוט מגניב לראות אותם רצים החוצה מהמים, כל כך מתוקים, וההורים רצים אחריהם… אם אתם באילת בשנה הבאה: אל תפספסו את האירוע הזה, זה פשוט מקסים, אופטימי ומרגש, ומספרים לי שגם טקס הענקת הגביעים לילדים ולנוער בוצע באולם ה”וואו” והיה מרשים ומכובד.
כיצד מצליחים לייצר צמיחה לאירוע שעולה 600 ש”ח למשתתף?
רגישות המחיר, והתלונות על יוקר התחרות, ששמעתי מלא מעט מחברי הן נושא ששווה להתעכב עליו. אכן 600 ש”ח זה לא סכום נמוך לשלם על תחרות והוא גבוה יותר מרוב התחרויות האחרות. הדבר היחיד שיכול לעזור לדבר הזה הוא הצלחה בגיוס ספונסר ראשי גדול, שכן מי שחושב שהתחרויות האלה הן איזה ביזנס רווחי ומדהים וכועס על כל דבר שאינו מושלם לפי תפיסתו חי באשליה. גיוס הספונסרים הוא דבר קשה מאוד, שכן בעיניים של מנהלי השיווק של רוב החברות העסקיות הגדולות – 2500 המשתתפים ובני משפחותיהם הם לא בדיוק קהל מטרה ששווה את הכסף שצריכה תחרות כזו. החברות שתומכות עושות את זה מסיבה פילנטרופית למדי, וכאלה- אין הרבה.
היתה איטיות מסוימת במילוי השורות בתחילת הרישום – אנשים לא מיהרו. איגוד הטריאתלון, שעובד כבר חצי שנה על האירוע הגיב עם שבועיים של הארכת תוקף הרישום המוקדם (והמוזל), קצת יותר שיווק וקידום, והרישום עלה על הפסים הנכונים – השנה היו הכי הרבה נרשמים בתולדות התחרות!
“מספר המשתתפים השנה עמד על מעל 1700 בכל המקצים: כולל זוגות, שלשות ושליחים – זו התחרות הגדולה בארץ” מעדכן יוסי רובננקו ומוסיף: “היתה עלייה יפה ומשמעותית בתחרות השליחים אשר תהפוך בפעם הראשונה באולימפיאדת טוקיו לתחרות אולימפית”. אין ספק שזה קטע מגניב- השליחים, כיוון שהוא מעודד את הספורטאים הטובים ביותר בארץ מכל תחום להיחשף לענף הזה, ולהיות חלק ממנו, ופותח פתח להמון ספורטאים נוספים מכל הרמות להציץ ולהתמכר לחוויה. זו נכון ברמה הספורטיבית, ונכון ברמת ההפניג וחיזוק התחרות.
לגבי המחיר – ההוצאה הכוללת של סופ”ש באילת, כולל התחרות, היא לא הוצאה קטנה למשתתף, אבל אומר רובננקו: “המחיר משנה שעברה לחבר איגוד שלן ברשת ישרוטל אשר תומכת באופן עקבי ומשמעותי פיננסית ולוגיסטיות בתחרות הזו כבר שנים ארוכות עלה ב-30 שח בסה”כ. רוב רובם של חברי האיגוד ושאר המתחרים נרשמו בהרשמה המוקדמת והזולה”. בחשבון שעשינו על שולחן החברים אחרי התחרות הגענו למסקנה שהחבילה של השתתפות דרך ישרוטל, בשקלול ה”הכל כלול” שלהם, בהשוואה למלון זול יותר ותשלום על אוכל במסעדות באילת, הוא די משתלם (בהנחה שאתם לא מתכלבים באופציה הפרטית) – ויש בונוס מורגש להמצאות ממש “על אתר התחרות”.
הפינוק נמשך במים – שחייה בים מעולה
הסובלים מהשחייה יכולים לסבול פה מעט פחות: הים האדום הוא התגלמות החלומות של חובבי השחייה במים פתוחים- החוף הצפוני, כשיש רוח צפונית (בד”כ יש רוח צפונית באילת) חלק לגמרי, ללא צ’ופ או גל שיציק לשחייה מהירה. רמת המליחות של הים הזה גבוהה יותר מזו של הים התיכון (4.2% באילת לעומת 3.5%-3.9% אם תהיתם). רמת המליחות הזו מורגשת ממש בשחייה, ואני לפחות הרגשתי בריחוף עם הציפה הזו ביחס לשחייה בבריכה, וגם ביחס לחוף הצוק… המלח הרב שיש שם ניכר לאחר התחרות על החליפה שלי כשחותמות מלח נשארו להעיד על התייבשותה.
שחינו נגד כיוון השעון הפעם, במתכונת מעט שונה מהמשולש המקובל בעל הצלעות השוות יחסית שראיתי בתחרויות עבר שעושים אותו פעמים עם יציאה לחוף. הפעם – כל 1500 המטרים בשחייה בעומק, כאשר הם בנויים מלג ארוך של כ700 מטרים אל מצופים מרוחקים, שנמצאים רק 100 מטר אחד מהשני. זה מקנה כמעט חוויה של “הלוך-חזור”. בצד ההצעה לשיפור אפשר לאמר שהמצופים היו אפרפרים ושטוחים- לא היו בולטים במיוחד מגובה המים וזה מעט הקשה על איתורם בקלות בשחיה. אני תוהה- האם לא ניתן להעמיד איזה תורן קטן עם דגל בצבעים זרחניים על המצופים האלה? זה יכול להקל מאוד על הניווט. מדידת שעון של חבר ששחה יפה ודי ישר לפי הציור באפליקצית ה GPS שלו הראתה שהוא שחה 1700 מטרים. חוץ מסירה חסרת התחשבות שהחליטה לעשות עלינו גלים בדיוק במצוף זו הייתה שחייה מהירה וכייפית במיוחד, והיו אפילו צוללנים מצלמים באזור החוף, למי שניסה לעשות פרצופים למצלמה מתחתיו תוך כדי השחייה.
ריצה ארוכה אל ההחלפה
יש באילת ריצה ארוכה מאוד מהמים אל איזור ההחלפה, שמוקם צפונית למלון ספורט של ישרוטל. זה ממש ברמה של דקות להגיע לשם, ויש מעט לחץ בקטעים הרטובים והחלקים של המדרכה במקומות שהשטיח אינו רצוף. טיפים סודיים מהמאמנת דלית שיף (Team Dalit – מקצוענית: מומלץ!), שניתנו רק למתאמנים שלה מודלפים כעת רק לקוראי RUNPANEL:
- בניגוד לאיתור המצופים האפרפרים הניווט בחזור אל החוף די קל: יש לכוון אל ה V הענק שיוצרים שני המלונות הגדולים מאחורי אזור הזינוק.
- לפני היציאה מהשחייה להגביר מעט את עבודת הרגליים, כדי להתחיל להזרים דם אליהן, ולהכין אותם לריצה הארוכה הזו ביציאה מהמים.
- לא להפסיק לשחות עד שאתם מגיעים עם הידיים לקרקע, ורק אז להתחיל לרוץ כיוון שהמים עמוקים לפני כן וזה סתם יבזבז זמן לגלות את זה על בסיס ראיית הקרקעית במים הצלולים- זה מטעה ועמוק יותר ממה שחושבים.
גם ההחלפה היתה שונה – סימון מקומות שמי ואישי הביא כל אחד אל הנקודה שהמארגנים הכינו עבורו. יש בזה יתרון ענק, וגם חסרון מסוים: היתרון הוא שחסל סדר תפיסה היסטרית של “המקומות הטובים” או תופעות של צפיפות יתר באזור ההחלפה. כשהמקומות שמורים, הסדר ברור, ולכל אחד הפינה שלו, במרחקים שווים זה מזה. הדבר מפחית בעיות של פגיעה בציוד של מתחרים על ידי מתחרים אחרים (מאוד לא נעים לגלות באמצע תחרות שהאופניים שלך נפלו וניזוקו או שהקסדה נעלמה מבעיטה אקראית של מישהו עקב הצפיפות, והסדר הזה מפחית את הבעיות האלה). יוסי סולניק מסכם את הביצוע בפועל כמוצלח: “למרות כמות המשתתפים הגדולה מאד שטחי ההחלפה אורגנו בצורה מופתית, שיוויונית ומקצועית מה שאיפשר זרימה בתחרות ופינוי מהיר בצמוד לסיום מקצים רלוונטיים”.
מצד שני – יש משהו בבחירת המקום העצמאית שמקלה על הצריבה הפסיכולוגית שלו בזכרון המתחרה. כשאתה בוחר את המקום שלך אתה הולך למקום טבעי עבורך, זוכר הרבה יותר בקלות איפה הוא, ושמעתי על חברה שפספסו כניסות לשדרה שלהם.
עד האופניים תחרות מפנקת, מהאופניים: קשה!
אילת והרוח… זה מה שמאפיין ומייצר את האופי המאוד מובחן של התחרות הזו ביחס לכל מקום אחר. העקביות של הרוח האילתית והידיעה שכמעט בטוח שהיא תנשב בעצמה רבה מצפון כנגד הרוכבים מעוררת פחד ויראה בקרב המתחרים ומהווה נושא השיחה העיקרי סביב מקטע הרכיבה. הרוח לא אכזבה, ואכן נשבה, וחזק. המהירויות בהלוך מגוחכות, המלחמה עם הרוח קשה. זה לא רק עצם ההתנגדות וההאטה – הרבה יותר קשה לשמור על קו רכיבה אחיד (במיוחד לבעלי גלגלים עמוקי פרופיל), וגם על קצב רכיבה קבוע. וכך, ביחד עם הרוח, ועם הרולינג הילס במגמת עליה של כביש 40, ההלוך הוא אתגרי. הפסיכולוגיה החיובית משחקת כאן חלק חזק מאוד בהתמודדות נכונה, וגם הפיזיות – רוכבים גדולים וחזקים יחסית מתמודדים טוב יותר, והרזים מעט נאבקים.
שרית מקבוצת הטריאתלון של הוד השרון (באימון של דלית שיף) מחייכת כל הדרך להחלפה
כן, היו פלטונים… הרוח הזו מקשה על מי שלא מצליח לייצר עקיפה מהירה לוותר קצת לעצמו, ואז עוד אחד מגיע ומוותר קצת והופ – נהייה פלטון של 10 רוכבים, ואף אחד לא מסוגל להתנתק ולהפוך להיות מהיר יותר מהחבורה… אני עקפתי דבוקה אחת כזו וראיתי מולי אחד ענק עוד יותר. נראה לי שבמיוחד באילת צריך להקצות הרבה יותר שופטים, או שהיו והם צריכים להיות הרבה יותר אקטיביים.
בחזור – גם אתגר להרבה טריאתלטים שרגילים לעבוד על קאדנס נמוך יחסית, במיוחד אם יש להם קומפקט: מגמת ירידה של האספלט ביחד עם רוח גב עוצמתית הביאה אותנו אל ההילוכים הנמוכים ביותר, והצריכה סל”ד גבוה במיוחד כדי להיות אפקטיבי.
אהוד דנצינגר – ממתנדבי האיגוד ומשתתף בעצמו
הריצה
יוסי סולניק מנהל התחרויות באיגוד הטריאתלון מספר שהשנה היה “שינוי קל במסלול הרכיבה שאיפשר ריצה על הכביש מה ששיפר משמעותית את התחרות משנים עברו”.
הריצה באילת היתה במתכונת של הלוך חזור עם כמה מקטעים בכיוונים שונים. רצי האולימפי עשו 4 לופים שלמים, או 8 מקטעים כאלה ואז המשיכו לשער הסיום הקרוב. היתרון של המבנה הזה משמעותי: הקהל והמשפחות זוכים לראות את המתחרים 4 פעמים בריצה ולעודד אותם וזה כיף לכולם. גם מבחינת הרוח יש יתרון מסוים בכך שהמסלול על פניותיו שבר את ההתמודדות מול הרוח למקטעים קצרים יותר, כאשר בכל כיוון רצנו פעמיים מול הרוח למקטעים קצרים, אבל גם במפנה צד ופעמים ובמפנה רוח גב.
יאן ונעמה בריצה
החסרון של הגישה הזו הוא שהיא יכולה לבלבל: מחייבת לספור ולשים לב איפה אתם וכמה עשיתם, ואין בה סימונים ברורים של מרחקים. רוב האנשים שדיברתי איתם ביטאו העדפה לריצה של הלוך 5 ק”מ וחזור 5 ק”מ. במסלול הלוך חזור פשוט כזה, גם קל יותר לסמן קילומטרים לצד המסלול ולהגדיר באמצעו את נקודת הפיצול למתחרי החצי עם שילוט ברור.
לסיכום אומר יוסי סולניק מאיגוד הטריאתלון: “התחרות נחשבת מצויינת כאשר היא עונה על שני פרמטרים: אפס פינוויים רפואיים ואפס ערעורים, התחרות היום ענתה על זה!”.
מיכל רם מקבוצת הטריאתלון של הוד השרון
מה שקורה באילת נשאר באילת – ה DNF הראשון שלי
בנימה אישית – התחרות שלי:
מעולם לא הצלחתי לעשות DNF או לפרוש, אז הנה, תמיד יש פעם ראשונה. בד”כ אנשים אוהבים להתהדר בניצחונות שלהם. הביטו סביב – הצלחות וניצחונות הם הכלי השיווקי העיקרי של רוב המאמנים, רוב היועצים העסקיים, סטארטאפיסטים בגיוס שני, אנשי השיווק… כולם בעצם. אבל האמת היא שמתחקירי כישלונות אפשר ללמוד הרבה יותר. מי שמתחבר באהבה ושכלתנות גם אל הכישלונות שלו הוא זה שישתפר וילמד.
במקרה שלי – אין פה שום דבר מקרי ואפשר ללמוד לא מעט מסדרת הכשלים והטעויות שעשיתי שהובילה לכך. מאחר וזו פעם ראשונה שאני מתאמן לטריאתלון בצורה רצינית, 4 חודשים נראו כזמן סביר ואיכותי, שיאפשר הכנה מדורגת. בדיעבד למדתי שאני מסוגל למשוך באווירת תוכנית אימונים רצינית שלושה חודשים בלבד. מעבר לזה, עבורי – זה נהייה עול וחוויה מעיקה שאני רוצה שתגמר. אל השיא הגעתי חודש לפני אילת – בתחרות בגן שמואל. המשיכה אולי הייתה אפשרית שבועיים נוספים משם, אבל ברמה המנטלית, כבר איבדתי את האנרגיה והיכולת לרצות את זה באמת.
היציאה לריצה – מימין אמיר שחר שהגעתי אליו ברכיבה שיגר עצמו במהירות מדהימה הרחק ממני בריצה
את גן שמואל עשיתי עם ה Mizuno – נעליים מעולות ונפלאות, אבל הן התבררו כבעלות תכונות של נייר שיוף ללא גרביים וסיימתי עם שפשופים בעלי שטח ועומק נרחבים, והשבתה מאימונים לשבועיים. כך מצאתי את עצמי חודש לפני אילת, החודש החשוב ביותר לחידוד והתפקסות, מאבד שבועיים מההכנה, ומה נשאר? שבוע אחד של אימוני איכות ושבוע טייפרינג… לא טוב.
זה גרר כמובן לחץ לתוך אותו שבוע אחד בודד שנותר, שביחד עם אילוצי היום יום יצר אימוני איכות קשים בצפיפות. אלה גררו צורך במנוחה וזה פגם גם בטייפרינג שכן לא הייתי מסוגל להתאמן כבר יותר פיזית ונפשית. הגעתי לאילת לאילת חסר שעות אימון עם הפרעות קשות לשגרה ולמסגרת לא מפוקס, וכולי עם רצון להיות אחרי זה כבר, בפגרה. חוסר החיבור התבטא בכל דבר שעשיתי סביב התחרות: בהכנה המבולבלת של התיק, בכך שלא נכנסתי למידעון התחרות ולמדתי את תאור המסלול והמפות, לא הקשבתי בתשומת לב לתדריך של דלית המאמנת ולא שאלתי שאלות הבהרה שמוודאות שאני מבין איך נראה מסלול הריצה. הנחתי הנחה שאננה שאגיע למסלול וכבר יכוונו אותי, ואדע מה לעשות. לא טוב.
זה המשיך אל התחרות עצמה: לא הפעלתי שעון כמו שצריך ובתחילת הריצה גיליתי את זה כך שלא היתה לי מדידה ברורה של המרחקים גם בשעון. בריצה גישת ריבוי ההלוך-חזור הזו של המסלול (8 מקטעים, או 4 הקפות) לא התיישבה טוב על המצב הזה, והעדר מוחלט של סימוני מרחק במסלול הריצה, כמקובל בתחרויות ריצה למשל, לא עזר לי בהיותי מחומצן ועייף. ביציאה לריצה עוד הייתי בפודיום וירטואלי, אבל בריצה עצמה נתקלתי בקושי. היא היתה איטית וקשה במיוחד, וללא שעון, ריכוז או מוטיבציה, התבלבלתי בספירה של ההקפות. הגעתי לקו הסיום מוקדם מדי, וכשנודע לי – לא היה בי כבר שמץ של עניין לחזור חזרה ולהשלים את המרחק. רק רציתי לסיים את החודש הזה, ולהתחיל את הפגרה.
האם אני מאוכזב? האמת שלא! שטויות, זה לא מזיז לי בכלל: הכניסה החוזרת שלי לטריאתלון אחרי 15 שנים היתה מתגמלת ומוצלחת ברמה כל כך מפתיעה, שבכלל לא ציפיתי לכך. מעולם לא חשבתי שאתברג בעשירייה ראשונה בקבוצת הגיל בתחרות הראשונה שלי בת”א, ובטח שלא בניתי על פודיומים בנתניה ובגן שמואל. זה מעולם לא היה חשוב לי במיוחד, ובסה”כ רציתי לגוון קצת את החיים. וגם פה – אני מעריך שיכולתי להכנס לחמישייה הראשונה, אבל אני נהנה פה מאוד: מאילת, מהחברה, מההפנינג. זו חווית טריאתלון מגניבה ושמחה, ואחלה של חופש, ואני די מאושר כי הפגרה – אוי הפגרה – היא כל כך מחכה לי, ואני לה!
את החורף אני מתכנן לבלות בגיוון משמעותי של החיים- לשכוח ממהירות ממוצעת לקילומטר בריצה, לעבור לריצות Trail, לשים את אופני הנג”ש בצד ולעבור בעיקר לאופני הרים ורכיבות מרתון ארוכות, נופיות וכייפיות בשטח. וטריאתלון? לא הולך לעזוב את הענף המגניב הזה כל כך מהר… נראה, אולי איזה התנסות ראשונה בחצי איירונמן בגישה רגועה של תחרות ראשונה בשנה הבאה.
הרשמו לניוזלטר של ראנפאנל (חינם) פה: https://goo.gl/Auzkl9
כיף באילת גם אחרי התחרות: חברים, המבורגרים ובירה!
מבחר תוצאות
תודה לאתר 4sport על המדידה והזמנים שמפורסמים מיד אחרי האירוע (זה לא טריוויאלי! באופניים אנחנו ממתינים לפעמים שעות רבות).
מאת: גיא חלמיש
צילום: שי לחוביצר, יוסי רובננקו, גיאחה
