טריאתלון נשים – מיעוט המשתתפות מוביל לחישוב מסלול מחדש

בחלוף השנים התחרו מאות נשים

הן הצביעו ברגלים וטריאתלון הנשים בהרצליה הפך להיות שם דבר, מירוץ מפנק, מעצים הנותן מקום בענף הטריאתלון. “כמות המשתתפות החלה לעלות בכל שנה, גם בזכות ההעתקה לאזור המרכז, כאזור מודע יותר לספורט, קהל גדול יותר וגם בזכות הגברת יעל גרמן, ראש עיריית הרצליה בזמנו שהעניקה חסות וסיוע לכך ע”י מחלקת הספורט של הרצליה” ממשיך ומוסיף דני.

כמעט עשור חולף ובשנת 2010 לפי אתר מבט למירוץ סיימו את הטריאתלון 941 נשים! בנוסף, הוצעו למשתתפות אפשרויות נוספות בבחירת המקצה המתאים להן: מרחקי הספרינט והעממי כמרחקי מפתח, ושלשות בהתאמה. בנוסף עמדו לרשות המשתתפות שלשות פרה-אולימפי, אופני טנדם ואופני יד ולצד כל זה כמובן מקצה ילדות. המקצה הגדול ביותר היה מקצה הספרינט עם 178 מסיימות.

2014 היתה שנת מפנה בו הוכנס לרשימת המקצים גם המקצה האולימפי שהביא איתו 76 מתחרות נוספות. שנה עוברת ושוב הטריאתלטיות מצביעות ברגלים עם 932 משתתפות, כשמקצה הספרינט מככב עם 386 מתחרות. מקצה האולמפי עם 106 מתחרות. ב 2016 וב 2017 כבר חלה ירידה במספר המשתתפות ובשנת 2018 השתתפו 293 מתחרות במקצה הספרינט, באולימפי 75 ובעממי 88 מתחרות. סה”כ 599 נשים.

סוזי דבוסקין

מי שפגש את סוזי דבוסקין בעבר יסכים איתי. אישה סוחפת, חייכנית, מניעה לפעולה. המון לב, ונשמה ענקית בתוך גוף קטן. סוזי האמינה בכל כוחה בספורט, בטריאתלון. חיה ונשמה את זה. המוני מתנדבות ומתנדבים פקדו את האירוע, את חוגי הבית, את האימונים שניתנו בחינם ע”י המאמנים המובילים לקראת התחרות ועזרו להפיץ ברבים את חגיגת השנה בהרצליה. ב 2008 סוזי חלתה בסרטן אבל הוא לא מנע ממנה להתאמן ולהתחרות על מסלול טריאתלון נשים בכל שנה ולעודד את הנשים שהגיעו. בשנת 2017 סוזי הלכה לעולמה, משאירה מאחור קהילה שלמה בעצבות גדולה עם אין סוף זיכרונות. האם טריאתלון נשים הלך יחד איתה?

עיר של טריאתלטיות

כשהגעתי לראשונה לאזור התחרות הייתי בחודש שביעי להריוני והייתי בהלם- זו עיר! עיר שלמה שקמה לפנות בוקר. שנה לאחר מכן (2004), עשיתי את הטריאתלון השני שלי. אין מה לומר, הייתה שם Sisterhood במלוא מובן המילה. נהנתי מכל רגע. ארגון מקצועי, מדידת מרחקים נכונה ואושר גדול. טריאתלון זה אושר.

כנרשמתי למקצה האולימפי, הגענו בבוקר התחרות והים היה גבוה מאוד. הוחלט שבכדי לא לפגוע ברגשותיהן של שחיניות המשתתפות בשלשות ובעצם פעילות רק בשחייה, כולנו נרוץ במים. נתבקשנו להיכנס עד לגובה הברך ורצנו מרחק של כ 150 מטר הלוך וחזור 4 פעמים. וזאת על אף שחוקת הטריאתלון אומרת שבמידה והים לא מאפשר שחייה ויש סכנה למתחרים או למתחרות יש לקיים את התחרות במתכונת דואתלון.

במהלך אותה ריצה, דרכתי על סלע מאוד משונן שנכנס עמוק לתוך כף הרגל. הכאב הגיע במלוא עוצמתו בריצה. סיימתי את התחרות עם חור בתחתית כף הרגל מלאה דם, והושבתתי לחודש מריצה. החודש הזה עורר בי שאלות, מדוע כופפו את החוקים? למה טריאתלון נשים לא יכול להיות רציני? שנה לאחר מכן, חזרו על המתכונת הזו ושוב רצו בים. ואז נפלה אצלי החלטה: אני לא מעוניינת לקחת חלק.  

השנה נשאלתי שוב אם ארשם, ואמרתי שלא. עברתי תהליכים עם עצמי שכיום אני חושבת שאירוע שיא שכזה הוא לא הכרחי לנשים ולטעמי אפילו מחליש אותן. נתקלתי בנשים (וגברים) שהסכימו איתי, אבל גם שמעתי כאלו שלא. על כן יצאתי לברר מצוידת בשתי שאלות. הראשונה, למה מספר המשתתפות ירד משמעותית בטריאתלון הנשים האחרון? והשניה, רחבה יותר, האם, בשנת 2018 יש מקום לטריאתלון מגדרי?

נפגשתי עם שירי גולד

שירי, מרצה ובעלת חברת GOLDTEAM. מנכ”לית מיזם שגרירי הספורט, כדורסלנית נבחרת ישראל בעבר. היא הוזמנה ע”י טריאתלון הנשים להרצות את הרצאתה “המירוץ לשוויון” במסגרת השבוע המקדים לתחרות. היא אומרת לנו: “יש שתי גישות: הגישה הראשונה אומרת שכדי להשיג שוויון מגדרי, חייבים לערוך אירועי שיא להעצמת נשים כדוגמת טריאתלון נשים. הגישה השנייה טוענת, שכל עוד אנחנו בגטו נשי, מבדלות ומייחדות את עצמנו לא נקדם ונתקדם ויתרה מכך, שוויון לא יושג.

ההבניות בחברה הישראלית קיימות ועדיין קיימת אפלייה גדולה החל בשכר, גירושים, מזונות ועוד. לצד זאת, לא ניתן להתעלם מהתהליך ההתפתחות הטבעי הקורה אצל ספורטאיות צעירות בגיל ההתבגרות פרישתן מהספורט במקרה הרע וחזרתן בגיל מבוגר יותר במקרה הטוב. מה הן שומעות בבית? “יותר טוב. שמרי על עצמך, הימנעי.”

אז תלוי את מי שואלים – יש כאלה שאירועים מסוג זה מעוררים אצלם אנטגוניזם ויש כאלה שיתמכו. “גם אני האמנתי מאוד בגישה הראשונה, אבל כיום אני מבינה שהגישה השנייה יותר מתאימה. אם אנחנו רוצות שוויון. אז עד הסוף. לצערי, כשהגעתי להעביר את ההרצאה גיליתי, להפתעתי שהגיעו 5 נשים בלבד והרצאה הועברה במתכונת שיח משותף.”

הכירו את מגזין האאוטדור והטיולים שלנו

טריאתלון למנוסות או טריאתלון עממי?

יובל חץ, טריאתלט ותיק, כיהן כיו”ר איגוד הטריאתלון וחבר למשפחת דבוסקין. הוא אומר: “סוזי דני ואני הלכנו כברת דרך יחד, מספרי הברזל שלנו באיגוד עוקבים. הנחיתי את התחרות הזו המון שנים. היתה לי הזכות לצפות בדני כמניע ומפעיל התחרות וסוזי, הדלק של של התחרות. סוזי ידעה להביא את האנשים ולחבר אותם לחזון שלה, היא הקמין ויוצרת האש ואי אפשר לחקות את זה.

לצערי, ראיתי את מגמת הירידה הזו מתרחשת. והיה לי ברור שברגע שסוזי לא תוכל לעשות את אותה פעילות של הבאת אוכלוסיות חדשות כפי שעשתה, לא יהיה דלק לתחרות הזו. אבל אני חושב שיש מוטיבים נוספים שיכולים להסביר את הדעיכה: כמו אחוז הטריאתלטיות המשתתפות בתחרות לעומת אחוז החובבניות שמגיעות לראשונה. הוא מסביר: “הרוב הן לא טריאתלטיות. טריאתלטיות המתחרות במקצה התחרותי הן מיעוט- מקצה הספרינט אומנם שולט היום מספרית, אך בעבר המקצה העממי היה המשמעותי יותר. לא כל חברות האיגוד והטריאתלטיות הפעילות מתחרות בטריאתלון הנשים מהסיבה הפשוטה: התחרות הזו פחות מעניינת והן פחות מתחברות למסר. כשאין מי שדובר את המסר, המסר הופך ללא רלוונטי”.

לדעת יובל חץ קיום מקצה אולימפי הוא טעות: “מדוע לסגור כבישים בשביל 80 מתחרות? כבר שנתיים שמקצה זה נמוך מספרית. המערכת המובילה את הטריאתלון לא מנווטת בצורה מקצועית אלא בצורה חובבנית ישנה ואם המחשבה לא תהיה מודרנית ומתקדמת, הנסיגה הזו תמשיך.”

יובל חץ ממליץ על כיוון אחר: “לטעמי יש מקום לפתוח את הטריאתלון לכולם לקרוא לו טריאתלון הרצליה מעורב אך בסימן נשי עם חגיגת העצמה לנשים. מעטות הרשויות שיכולות להרשות לעצמן טריאתלון עירי וכמות הכספים שניתנים לאירוע הזה החל מהרשות ועד למשרד הספורט היא גדולה ואפילו לא מוצדקת בעיניי. כל עוד יש נשים שנמצאות בחייהן במקום פחות טוב בגלל אנשים שרואים בנשים כנחותות, יש צורך באירועי שיא לדוגמת מירוצי ריצה המוניים לנשים או אירועים עם תמיכה בנשים, אך לא בענף מצטמצם כמו טריאתלון. יש לתת לנשים מקום מרכזי בו אך לא לקיים טריאתלון נשי מובהק, ובהחלט להעביר את המסרים של סוזי שנכונים לכלל האוכלוסיה ולא רק לנשים”.

….”יש לרתום קבוצות טריאתלון ומאמנים. …המאמנים היום מקצועיים ודעתניים ובעבר היו מעט תחרויות אותם פקדנו שבוע אחר שבוע. הם מכווני מטרה ומכוונים את הספורטאים שלהם למקומות מוגדרים. תפקידם של האיגוד או ההפקות השונות לעשות תיאום יותר טוב”.

לסיכום הוא אומר: “קשה לי מאוד לראות את האירוע הזה צולע בשנים האחרונות בעיקר בשל ההיכרות שלי עם סוזי ודני אך צריך להבין, כדי שיהיה ניתן  להציל אותו צריך לנווט בדרך חדשה ולתת את המושכות למישהו אחר. אי אפשר להחזיר את סוזי, סוזי איננה. צריך להרים את הראש וללכת לדרך אחרת. אני מקווה לראות את טריאתלון הרצליה ממשיך להתקדם וגדל ויש בו מקום להעצמה נשית יותר מתחרויות אחרות”.

טריאתלון נשים- מיכל מיכאלי נכנסה לתחום בזכותו

מיכל מיכאלי, טריאתלטית, שוחה, רוכבת ורצה שהתחילה את דרכה בטריאתלון נשים ומקפידה להשתתף בו ומתעסקת בחייה בסוגיות מגדר. “הפעם הראשונה שלי היתה לפני 9 שנים כשבכלל לא עסקתי בספורט, וחברה שלי שרצה מלא סיפרה לי על כך. אמרתי לה שהיא משוגעת ומי שעושה את זה, גם משוגע. היא לא ויתרה, סיפרה לי על המקצה העממי ועל סוזי ושכל אחת יכולה. אמרתי יאללה אני מנסה, הגעתי לתחרות מצוידת באופני עיר, אחרי אימונים עצמאיים שערכתי לעצמי. רמת האושר שהגעתי אליה בסיום התחרות זה משהו שאני לא יכולה לתאר במילים. 

אחרי חודש הדי האושר נמוגו והנחתי לזה. שנה לאחר מכן, החלטתי שאני לא רוצה שזה יהיה חד פעמי. הצטיידתי באופני כביש והלכתי לאימונים פתוחים בים ולקבוצת רכיבה וניגשתי לספרינט ומשם לאולימפי אך טריאתלון נשים הוא חלק מלוח הזמנים שלי. כל שנה משפחתי מגיעה לעודד מבלי שאומר להם דבר. באותה תקופה, היה קיים פורום של נשים בספורט באתר תפוז, אותו ניהלה מור שלזינגר. ואני בתור אישה מלאה ולא עם לוק ספורטיבי הרגשתי שזהו מקום תומך ובטוח לשאול אותו את כל השאלות הכי פדחניות, ולהתבכיין שקשה לי, או איך מסתדרים עם ענף דורש תשומת לב לצד גידול ילדים, בית ועבודה. נוצרה קהילה סביב הטריאתלון ונוצרו קשרים שהולכים איתי עד היום.

סוזי סחפה אותי! אישה שלא פוגשים כל יום. לקחתי חלק פעיל בשבוע שקדם לטריאתלון עצמו במשך השנים, אם בחוגי בית ואם בהכנת תיקי המשתתפות והצ’ופרים ויחד עם זאת תמיד הרגשתי שאפשר לעשות עוד. אך הבנתי מהר מאוד שהקונספט הוא קונספט סגור ומקובע ואף רעיון לא יכול לחדור ולהתקבל. וזה גרם לי לקחת צעד אחורה, המשכתי להתנדב על פי הגבולות של הארגון המנהל. ביקשתי להצטרף לישיבת סיכום בשנה שבה רצנו במים כי רציתי להביע את דעתי בנושא השערורייתי הזה, אך לא נתנו לי.

לצערי, השנה חסרונה של סוזי הורגש מאוד. ולא הייתי רוצה לראות את המפעל הזה נמוג וקמל בגלל גוף שמתנהל בצורה עקומה כמו כיפוף הכללים ל”טובת” הנשים. בעיניי הטריאתלון נשים הכרחי ונותן כניסה וכוח לנשים לעסוק בספורט לא רק עד שיהיה שוויון אלא עד שלפחות יהיה פה סביר והגיוני שנשים יעסקו בספורט, והדרך לשם עוד ארוכה. אני רואה זו בעיקר בתחום עיסוקי כמשקיעה בחברות הזנק שמובילות אותן יזמיות. כי חשוב בעיניי שיהיו נשים סטארטאפיסטיות ושיותר קשה להן ומחקרים מראים שהבניות החברתיות מושרשות בקרבנו מאוד, נערות צעירות בוחרות לא לגעת בתחומים הריאלים כדי שלא יחשבו שהן חנוניות מידי. ולמרות שיש רחשי תזוזה, אנחנו עדיין לא שם.

השנה לא הרגשתי את השבוע שקודם לטריאתלון, בקבוצות ייעודיות ברשתות החברתיות התפרסמו מעט מאוד פוסטים נושא. ולא נעשתה עבודת השטח הרגילה שנעשתה בעבר. בשנים קודמות סוזי הופיעה בטלוויזיה, באימונים הפתוחים ובחוגי הבית וסחפה אחריה נשים מתחילות עם המון רגש וסיפורים חוויתיים. והשנה נוצר פער גדול מאוד. לדעתי המצב שנוצר יכול להשתפר אם העמותה תשכיל לפתוח את שעריה ותאפשר למגוון אנשים, חדש ורענן ולחשב מחדש. הזמן דוחק וזה צריך לקרות כבר עכשיו.

מימין: דנה צימרמן ומיכל מיכאלי

דני דבוסקין מעדכן על החלטות חשובות

עבור הכנת כתבה זו דיברתי עם דני דבוסקין: “עשינו הכל בעצמנו, יחד עם כמה מתנדבים יקרים. סוזי בשיווק כמקום הטבעי לה ואני כמפעיל האופרציה. לפני 4 שנים, ההפקה נעשתה מורכבת וסבוכה יותר – כמות המשתתפות גדלה והתעצמה וכתוצאה מכך גם הפעילות הלוגיסטית התרחבה והעמותה החליטה להעזר בחברת הפקה מסודרת וחברת שוונג הצטרפה למערך. הטריאתלון הפך לגדול יותר ומסחרי יותר. במקביל, שמענו מציבור המשתתפות קריאה לפתיחת מקצה אולמפי, הרכיבה עברה לנתיבי איילון וההפקה גדלה והתייקרה.

היינו בגידול מתמיד במספר המשתתפות, לאחריו ירידה ושוב עליה למספרים גדולים. קשה היה להסביר את הירידות והשנה הירידה היתה משמעותית. הסיבה העיקרית לכך שסוזי לא הייתה והפעילות שנעשתה על ידה בטבעיות: העלאת המודעות, השיח האישי, הפגישות עם מאמנים, קבוצות, חברות גדולות, היתה מורגשת. עד פסח 2017 היתה פעילה באופן מעורר הערצה, ולא ויתרה על אף פגישה, מייל או שיחת טלפון, עד שלא יכלה עוד. בנוסף לכך, הירידה הכללית שחלה בהשתתפות טריאתלטים בתחרויות טריאתלון השפיעה גם על טריאתלון נשים. תיארנו לעצמנו שתהיה ירידה מסוימת בשל מותה של סוזי, אך לא חשבנו שחסרונה יורגש בעוצמה שהורגש ולא פעלנו מספיק להעלות את המודעות אליו וכשהבנו את זה, היה מאוחר מידי.

מיד עם תום הטריאתלון, התכנסנו חברי העמותה ואני והבנו שבכדי שטריאתלון נשים ימשיך להתקיים עלינו לקבל החלטות אמיצות ולא פשוטות: הראשונה, ביטול המקצה האולימפי, לטעמנו שילוב מקצה תחרותי ארוך יצר לטריאתלון תדמית תחרותית, מול הרצון שלנו לחזור לתדמית המחבקת והמזמינה נשים להתנסות בטריאתלון, להנות ולגלות עולם ספורטיבי אפשרי עבורן. שנית, כפועל יוצא התחרות תתקצר ולא תכנס לשעות החמות, דבר שיקל על המשתתפות הפחות מנוסות, הבוגרות והמבוגרות. שלישית, למרות שסוזי יש רק אחת, אנחנו מתכוונים לשכור פוזיציה שיווקית מורחבת כבר בחודשים הקרובים התערוך מפגשים עם קבוצות הטריאתלון בארץ, מאמני טריאתלון וחברות האיגוד, אנחנו מכינים תוכנית חינוכית לבתי הספר, כשהמטרה העיקרית לרתום נשים בכל הגילאים, חלוצות בתחום ולחזור לבסיס.

טריאתלון נשים – עבור המתחילות

דבוסקין: “חברות האיגוד וטריאתלטיות פעילות ותיקות, תמיד מוזמנות בחפץ לב אך הטריאתלון הזה קם כדי לתת עוצמה ועוז לקהל הנשי שלא עוסק בספורט, שלא מכיר את ענף הטריאתלון, שמבחינתן להתאמן בטייץ או בגד ים הוא משהו שהן כלל לא חושבות עליו, והן לא ילכו לאף תחרות אחרת שבהן משתתפים טריאתלטים וטריאתלטיות מאובזרים בכל הציוד הנדרש, הלבוש הנכון והמראה הספורטיבי. מהסיבה הזו קיבלנו החלטה בשנים 2014-2015 לקיים ריצה במים ולא דואתלון כנהוג כשהים מסוכן ולא מאפשר. ובשנה אחת ביטלנו את מקצה האופנים בשל גשם שהחל לרדת במהלך התחרות וחששנו למשתתפות שלא מנוסות ברכיבה בתנאים כאלו. האחריות שלנו היא כלפי קהל המשתתפות הבוסרי ועלינו להתאים את התחרות לצרכים שלהן. עבור המשתתפות הותיקות והפעילות יותר יש 12 תחרויות איגוד מעורבות. אני כל שנה נפעם מנשים הפונות אליי ומספרות לי עד כמה זה לא חלק מהעולם שלהן, שזו חוויה מדהימה והן נהנו מאוד וזו עבורי המטרה.

לקראת טריאתלון נשים 2019, אני מאמין שמספר המשתתפות יעלה בשל כל הפעילויות שמניתי. ואני מזמין את נשות ישראל שלא חושבות שזה אפשרי ומתאים להן, בואו, ללא חשש. הפלטפורמה שאנחנו יוצרים עבורכן, במחשבה גדולה, מותאמת למתחילות בעולם הטריאתלון. זהו עולם מופלא ומרגש ואני קורא לכן, בואו לעשות עבורכן ולכבודכן.”

לסיכום

התנהלות וניהול של עסק גם כשאינו למטרות רווח צריך להיות ענייני, עובדתי ולא אישי ובעיקר גמיש. כשמשהו לא עובד, צריך לחשב מסלול מחדש. פעולות השיווק שנעשו בעבר הוכיחו את עצמן, חסרונן הורגש היטב השנה. משמח לדעת שהעמותה לקחה את העובדות ומטפלת בהן בצורה עיניניית, עם גבולות ברורים וחזרה למקורות. אין תשובה אחת לשאלות ששאלתי. הן סבוכות אחת בשנייה ומשפיעות אחת על השניה. הדעות לגבי ההיבטים המגדרים מגוונים מאוד. רק דבר אחד הוא ברור. סוזי דבוסקין יש רק אחת, והרוח שלה תמשיך לעטוף את עולם הטריאתלון.

מאת: ורדי בכור
צילום: שי לחוביצר, יוסי רובננקו

מה דעתכם? הגיבו בתגובות!