אז נכון שאני רוכבת בקבוצת אופני כביש, שוחה בים ובבריכה, מותחת ומתגמשת בפילאטיס, אבל עדיין, כל זמן שאני נאבקת בריצה – אני מרגישה “לא ספורטאית”.
מאת: מיכל מיכאלי
נאבקת בריצה
מאז שהתמכרתי לעולם הספורט (והרי תכלס, לעסוק כמעט כל יום בענפים השונים, לקרוא בלוגים וכתבות, להשקיע זמן, מאמץ ולא מעט כסף בכל זה – זאת התמכרות) אני נאבקת בריצה. מההתחלה זה הספורט שהכי קשה לי, הכי פחות מתחבר לי. עברתי לא מעט גלגולים – עם מאמן, עם קבוצה, לבד, עם חברים, ואמנם כמובן שכשהתאמנתי במסגרת מקצועית זה בכל זאת תרם המון והשתפרתי, אך זה לא משהו שהצלחתי לשמר לבד. ברגע שאני מפסיקה – ולפעמים זה בגלל מחלה, או עומס, או מזג אויר לא מעודד – החזרה קשה כאילו מעולם לא רצתי. בשחיה, לדוגמה, אני מרגישה תמיד שכמה שאעדר מהמים, כמה זמן שלא יעבור: זירקו אותי למים ואני יכולה לגמוא קילומטרים. מקסימום זה לא יהיה מהר, אבל אשחה ואהנה מזה מאד. התחושה הזאת שיש בגוף כבר מספיק קילומטרים בשרירים ובתחושה שזה פשוט עובד.
ובריצה אני לא מצליחה אף פעם להגיע להרגשה הנהדרת הזאת, שהרבה מכם מספרים תמיד עליה – אותה תחושה של ריחוף, של סיפוק אמיתי מריצה נהדרת. לא חושבת שזה אי פעם קרה לי. אבל אני מסרבת להפסיק לנסות!
למה רק 10?
מאז הקיץ, שבו ממש לא רצתי – לא הצלחתי לחזור למשמעת ריצות אמתית. וכשהתחילו הפרסומים לקראת המרתון חשבתי “או, הנה ההזדמנות.” בד”כ קביעת מטרות חיצוניות כמו מירוצים ותחרויות מעירה את התחרותיות שלי, ואני מתגייסת לאתגר. אז נרשמתי למקצה ה-10 ק”מ. “רק 10 ק”מ?” אתם בוודאי נוחרים בבוז.. אז אוסיף לכם לבוז, ואספר שהכי מהר שאי פעם רצתי את המרחק הזה היה 1:16 שעות. כן, שעה ורבע וקצת. כמו שיש אנשים שרצים חצי מרתון. אני רצה לאט. ולא תמיד מצליחה לרוץ כל הזמן, אלא עוברת להליכה בחלק מהמסלול. ובכל זאת – כמו שכבר כתבתי – לא מוכנה לוותר.
התחלתי להתאמן, אבל איכשהוא החורף הזה זה פשוט לא עבד. או שהיה קר ממש וגשם, או שהייתי חולה (יותר מברוב השנים), או שהיו שלל סיבות ותירוצים – אבל לא הצלחתי להתגייס.
וככל שהזמן הלך והתקרב, תהיתי אם לוותר על הריצה, או ללכת על גישת מצליח. והחלטתי שמקסימום אלך הרבה וארוץ מעט.
אין אימון קריטי שאם אפסיד אותו יומי יחרב
מדברים המון בקהילת הרצים (כמו בכל שאר הענפים התחרותיים) על זמנים. כל הזמן להציב מטרות ולרדת מזמני מטרה. זה כמובן חשוב. בעיקר אם זה המקצוע שלכם. אבל גם כחלק מהספורט שמטרותיו תמיד לאתגר אותנו ולמשוך אותנו קדימה. אני, שהגעתי לספורט אחרי 40 שנים שבהן לא ממש עסקתי בו, די מהר הגעתי למסקנה שאמנם אני תחרותית במידה, אבל בעצם I’m here to stay. והכוונה שאני רוצה לעסוק בספורט עוד המון המון שנים. עד 120. ולכן אין אימון קריטי, שאם אפסיד אותו יומי יחרב. ואין תחרות שההישג שלי בה ישבור אותי. נכון, לא תמיד אני מסיימת מרוצה ושמחה וטובת לב. יודעת יפה מאד מתי יכולתי יותר. אבל זה רק עוד אימון אחד מתוך המון. ורק תחרות אחת, מתוך הרבה אחרות שתהיינה.
זאת פילוסופיית הספורט שלי.
ואז הגיע המרתון
עם ההתרגשות של לקחת את הערכה, בכיף עם דנה הנהדרת. ועם מזג האויר הנהדר שזכינו בו. נפגשתי בבוקר המירוץ עם עוד שתי חברות ותיקות שרצות ונהנות. קבענו להתחיל יחד, ואם מישהי תרגיש שמתאים לה לפרוץ קדימה – בכיף, או להתעכב מאחור – גם טוב. זינקנו בזינוק השלישי, בתוך אלפי אנשים בתכלת.
יש בהמוניות הזאת משהו מאד נעים, מחבק, מעודד אפילו. את הק”מ הראשון רצנו ביחד, עושות פוזות לצלמים, אבל כבר בקילומטר השני התחילו להציק כל מיני שדים וכאבים, ומצאתי את עצמי זאת שנגררת קצת מאחור. השתדלתי לרוץ לאט, אבל לשמור על רציפות, בעיקר כי קבעתי עם הצאצא שיעמוד בפינת דיזינגוף לעודד. הצלחתי לעמוד במשימה עד שלא נצפה הצאצא שבסוף היה עסוק מדי…
פנינו לדיזינגוף, שהוא גם כבר ממש מסלול הבית, וגם התחברנו עם רצי המרתון המלא, שהיה להם מסלול נפרד, אך מקביל. לראות את רצי המרתון, שהיו הרצים המהירים יותר, נותן פרופורציות מיד. ריצת מרתון מלא נראית לי כמשהו על גבול ההירואי, ואז כל הקשיים והכאבים מתגמדים פתאום. הכל המשיך טוב ויפה, יחסית, עד הקילומטר השישי. אין מה לעשות – החסך באימונים בכושר נתן את אותותיו ופתאום חוץ מהכאבים בקרסול ובכפות הרגליים, התחילו למחות שרירי הארבע ראשי. התלבטתי אם לשמוח שסוף סוף כואב לי בגלל שאני לא בכושר או להתבאס כי עוד משהו כואב… המשכתי להתלבט דרך אבן גבירול, שם הסבו את תשומת ליבי הילדים המקסימים מבתיה”ס והגנים שבסביבה שיוצאים לעודד את הרצות והרצים. חמודים כאלה! זה חינוך תל אביבי ראוי: לעודד במרתון זה שיעור חשוב לאין ערוך!
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
תמונת הסיום
בגשר אבן גבירול כבר הלכתי את רובו. אבל בירידה תפסתי תנופה שמשכה אותי עוד קצת קדימה. עוד קצת הליכה וריצה והנה שער הסיום באופק. שאבתי אנרגיות מעודדות מרצי המרתון ששוב רצו לידנו, לקראת הסיום שלהם. וזהו! נגמר! צילומים על שער הסיום ולשטח הכינוס לפגוש את החברות שהגיעו לפני.
אז נכון, שלקח לי הכי הרבה זמן אי פעם שלקח לי המרחק הזה. אבל סיימתי. ולא וויתרתי!
בדרך הביתה כבר היו מחשבות פרישה ממירוצים… אבל יום אחרי אני כבר תוהה אם כדאי להירשם למירוץ הנשים עוד חודש וקצת. מכורה, אמרנו?
מאת: מיכל מיכאלי
מיכל היא יזמת ומשקיעה בעולם הסטארט-אפים. רצה (קצת), רוכבת בכביש (בקבוצת X-team) ו בעיקר שוחה בים וגם בבריכה. חצתה את הכנרת (לאורך, 21 ק’מ) ושחתה בכל מקווה מים אפשרי בארץ.
