טריאתלון פריז? מיכל מיכאלי טיילה בעיר בצורה מקורית

כנראה שהכל מזה שאני לא ממש אוהבת גשם. אולי זה בגלל שנולדתי בדצמבר, והגשם חירב לי את רוב מסיבות יום ההולדת, אולי זה כי זה בחורף כשקר, או סתם כי זה דורש התארגנות ומפריעה לחיים הרגילים. כך שחוץ מכמה דקות שמחה בגשם הראשון – מבחינתי הוא לא נדרש. כך אני גם לא אוהבת לרכוב בגשם ומשתדלת להתחמק מכל אימון רטוב שאינו כולל ים או בריכה.

מאת: מיכל מיכאלי
צילם: ניב קורח

כשהסתדר שניסע לפריז לכמה שבועות, בן הזוג שלי גילה שטריאתלון פריז מתקיים בתקופה הרלוונטית ומאד עודד להירשם (וגם פירק והרכיב את האופניים לטיסה, עזר להתארגן, ליווה, התרוצץ לפגוש אותי בקטעי המסלול השונים, צילם ועדכן את המשפחה והחברים שבארץ…). אחרי שגם חברתי הנהדרת וכתבת בייקפאנל דנה חיזקה נמרצות, נרשמתי.

ואז התחילו החששות. דווקא גשם לא היה בראש רשימת פחדי. הטרידו אותי דאגות ספציפיות ומנהליות הרבה יותר: דאגתי מההתנהלות השונה שם (שני שטחי החלפה, הפקדת ציוד מראש ועוד זוטות מנהליות), פחדתי שהמתחרים יהיו אגרסיביים והחוויה תהיה לא נעימה ולא אמצא את עצמי שם (זאת שבדקה טוב טוב את זמני הcut-off), פחדתי מחוסר ההיכרות עם מסלול הרכיבה (לא שתכננתי להיות ראשונה, אך כבר קרה לי בתחרות שהשוטר בנקודה הלך לענייניו ואני המשכתי עד קריית גת), ופחדתי שיהיה לי קשה. פיזית. אני לא בכושר מעולה, וסה”כ עשיתי שני טריאתלונים אולימפיים.

אבל בשום שלב לא חשבתי על האפשרות של גשם. ומה זה אומר.

כבר מיום קודם לתחרות ירד רוב היום גשם. גשם טורדני ברובו אך עם פרצי גשם רציניים יותר. וזה ביום שבאנו להפקיד את האופניים, לבדוק שמכונאופן מוסמך יבדוק שאכן ניב הרכיב אותם למשעי ושהכל עובד, ולהפקיד את השקיות השונות לכל שטח החלפה. כל האנשים הנחמדים הבטיחו שלמחרת יפסיק הגשם. חלקם אפילו הבטיחו שיתבהר.

כשיצאנו – בן הזוג התומך ואני – לדרך בבוקר התחרות, נראה היה לרגע שיש סיבה לאופטימיות זהירה. השמש זרחה ולמרות שהיה אפרפר, הרגיש כאילו תכף יתבהר. אז זהו שלא. מיד כשהגענו לשטח ההחלפה התחיל לטפטף.

שחייה באגם לה ווילט

התארגנתי לצאת לשחייה. השחייה בתחרות היא באגם לה ווילט Bassin de la Villette – אגם מלאכותי שמתחבר לתעלות שמגיעות בסופו של דבר אל הסיין. המים מתוקים ונקיים מספיק לשחייה. השחייה הייתה בקו ישר מנקודת הזינוק אל קרוב לשטח ההחלפה, כך שהיינו צריכים לצעוד אל נקודת הזינוק את ה1.5 ק’מ. כך שכחצי שעה לפני הזינוק, התחילה תהלוכה של טריאתלטים צרפתים (ברובם), גברים (ברובם הגדול) ולבושים בחליפות שחייה (ברובם הגדול מאד!), על גדות התעלה, עד לנקודת הזינוק.

טמפ’ המים שנמדדה באותו בוקר הייתה 22 מעלות, מה שאפשר שחייה עם חליפת שחייה, דבר שהמארגנים ממש עודדו. אני לא שוחה עם חליפת שחייה. לא אוהבת את התחושה שלה עלי, ואת הציפה המוגזמת שהיא יוצרת. אני יודעת שרוב הטריאתלטים מתים על זה, אבל בשבילי זאת לא הייתה אופציה. הייתי בין הבודדים שלא היו לבושים בחליפה, והאמת, שכשירד עלינו גשם, והרוח נשבה, ואני הייתי לבושה רק בחליפת טריאתלון דקיקה – די קינאתי בהם.הגענו לנקודת הזינוק, ומרשים היה לראות איך כולם מסתדרים בסדר מופתי לפי הזמן המוערך שלהם לשחייה (כמו במירוצים). הזינוק היה הדרגתי, כך שכל פעם קפצו עוד קבוצה למים. כן, קופצים למים – ראש, נר או איך שבא – למים די עכורים, בין גדות התעלה. המים היו נעימים מאד, הטמפ’ ממש מושלמת בעיני, אבל די מלאים באצות מגעילות שבכל פעם שנגעו בי זה לא היה משהו. מכונת הכביסה האימתנית של טריאתלטים דווקא הפתיעה לטובה, היות והזינוק ההדרגתי פיזר היטב את השוחים. לא שלא חטפתי איזה מרפק או רגל לפרצוף, אך הרבה פחות מטריאתלון תל אביב, לדוגמה.

שחינו בקו ישר אל נקודת היציאה, מה שהקל על הניווט, ויצאנו ממש מול שטח ההחלפה למקלחות ושתיה משלל סוגים (אפילו קולה!)

אופניים על מסלול רטוב וחלק

רצתי לאופניים ולשקית הציוד, שחיכתה תלויה לידם, די רטובה. התנגבתי והחלטתי ללבוש על חליפת הטריאתלון את חולצת הרכיבה החורפית של בגדי הקבוצה שלי (X-TEAM ( ולא ויתרתי על באף ועל כפפות), החלטה מעולה. כל הזמן הזה המשיך לרדת גשם בלי הפסק. הזהירו אותנו כל הזמן שרטוב וחלק. החלטתי שאני לא מסתכנת ולא מתאים לי להמשיך את השהות בפריז בבית החולים.

כל ארבעת הק”מ הראשונים היו על פאבה – אבני הכביש הידועות של צרפת – והכל היה רטוב וחלק ומפחיד. ולמרות שממש תכננתי שהרכיבה תהיה החלק בו ארכז מאמץ, החלטתי לשמור על עצמי ונכנעתי לפחד. רכבתי לאט ובזהירות, בעוד הגשם מתגבר ואני בקושי רואה משהו דרך המשקפיים. רק לאחר כעשרה קילומטרים, השתחררתי מהפחד והכניעה לקור ולמסכנות, ותפסתי חזרה בטחון ברכיבה. ולא שלא ראיתי רוכבים מחליקים – היו לפחות ארבעה שעפו מולי.

ברכיבה מותר היה דרפטינג ועברו אותי כמה פלטונים עצבניים, אך לא העזתי לשבת על אף אחד, עד שתפסתי את הקצב שלי. מסלול הרכיבה יפיפה – עובר לאורך הסיין, מאיזור הבסטיליה, דרך ההוטל דה ויל, מוזיאון ד’אורסיי, האייפל ואז נכנסים לתוך יער בולון, בו רכבנו הלוך ושוב עם המון פניות שרבות מהן U. סיפרתי לאחר מכן למאמן שרבים מהרוכבים החסונים, דהרו קדימה, אך בכל פניה כזאת ירדו מהאופניים ועברו אותה בהליכה. הודיתי שוב ושוב על אימוני הטכניקה המצוינים שעברתי.

מבחינת טמפרטורה תגידו שהיה מזג מצוין – 15-17 מעלות. אבל עם בגדים ספוגי מים, ועם גוף ששכח מזמן מה זה הכפור הזה – הרגשתי את כפות הרגליים קפואות כמעט כמו בינואר בירידה מנס הרים.

הרכיבה המשיכה חזרה לעיר והסתיימה בשטח ההחלפה השני, בפארק Champs de Mars, למרגלות הטור אייפל. שוב החלפה די אטית, מנסה להתייבש קצת, ויצאתי לריצה.

מסלול ריצה פריזאי

גם מסלול הריצה תוכנן להתפאר בעיר המהממת הזאת. רצנו לצד מגדל אייפל, לעבר האי שחוצה את הסיין ממש ליד L’île aux Cygnes, ומשם חזרה, לעבר הטרוקדרו, אליו טיפסנו ואותו עקפנו בכדי לרדת חזרה אל גשר Pont d’Iéna ממנו כבר חזרנו אל הרחבה שבהמשך טור אייפל ולשער הסיום. הרצים סביבי היו מהמקסימים ועודדו בכל פעם שהיה קשה, או שעברתי קצת להליכה – מיד אמרו לי Bon Courage שזה מסתבר מעין ‘חזק ואמץ’ או הקריאה הידועה Allez!