ענף הטריאתלון בארץ גדל ואיתו הטריאתלון ההישגי. עם שוויון במספר הבנות והבנים, ספורטאי העילית שלנו נוכחים בתחרויות השונות בחו”ל ומייצגים אותנו בכבוד. נפגשנו איתם לשיחה נטולת בגדי ספורט על ספורט, חלומות וחברות.
מאת: ורדי בכור
צילום: עופר עברי
מתוקתקים ורעבים!
כבר בשלבי תיאום הפגישה, הרגשתי בצורה עוצמתית למדי את הקשר החברי של החבר’ה האלו. הם רצו מאוד שהפגישה תהיה אפקטיבית וכמובן זורמת. לאחר ביטול כמעט ברגע האחרון של אחת המוזמנות, מיד דאגו למישהי שתבוא במקומה. בהמשך הבנתי גם למה.
הגעתי לבית הקפה והם כמו שעונים שוויצרים כבר היו במקום, מוכנים לשיגור. כולם אחרי אימון ערב, מתוקתקים, מלאי אנדורפינים ורעבים! איתמר אליסטר בן ה 23 אלוף ישראל בטריאתלון לשנת 2018, נתפס בעיני כאיש שקט מאוד תחילה, אך מהר מאוד הבנתי שהוא ייתן את טון הפגישה וצדקתי. כל משפט שני שלו היה רציני עם קריצה שנונה ותמיד עם קשר ישיר לחברו הטוב, רועי זוארץ, בן ה 24 מקום 7, סבב גביע העולם (ITU) , טונגיאנג 2018. השניים מבלים הרבה בנסיעות לתחרויות ובכלל ולפי הפנים הסמוקות שלהם, הם מכירים אחד את השני מצויין.
בצידו השני של השולחן, ישבו שירה כץ בת 18 אלופת ישראל לנוער, בעלת השג מרשים מאשתקד, מקום 3. סבב גביע אירופה לנוער, דניפרו 2018. את שירה הכרתי בכתבת הטריאתלון הקודמת שכתבתי נוער הטריאתלון – ראיון עם איתמר לבנון ושירה כץ. לצידה ישבה אביב לוי בת 16 בלבד, שנה ראשונה בפנימיה למצויינות בוינגייט והיא כולה עטופה בפירגון והחיבוק של הנוכחים.
רועי, שירה ואביב מתאמנים אצל אורי זילברשטיין בשוטף ואיתמר אצל ניר יגודה.
אז זה אמיתי כל הפירגון הזה אחד לשני?
אביב: “כן! זו זכות גדולה להתאמן לצידם של ה”ותיקים” ואני מרגישה שהם תורמים לי מאוד הן מבחינת יכולות והן מבחינה מנטלית”.
רועי: ” בהחלט, אני כאחד הותיקים מקבל דרייב להתאמן ליד צעירים ממני, אני מצליח לדרוש מעצמי יותר. בסוף זה ספורט שאני מאוד אוהב אז הכי כיף בעולם כשמגיעים ונחשפים אליו עוד ועוד ספורטאים מצוינים.”
רועי מסקרן אותי, מדויק מאוד ומתנסח ברהיטות וברצינות. אני מנסה לפצח את השיחה איתו ומבקשת שיספר לי על משבר גדול שלו ואיך הצליח להתאושש ממנו. “בשנת 2016 הייתי בכושר מצויין, הכל התחבר לי כמו שצריך. במהלך התחרויות אליפות אירופה ועולם עד גיל 23 כשהכל הולך לפי התוכנית, היה לי פנצ’ר. בשתי התחרויות! הייתי עצוב מאוד”. ואז עם חיוך מוסיף :”יומיים כזה של באסה, מיד סימנתי את המטרה הבאה, הקפתי את עצמי באנשים שמפרגנים לי, חזרתי לשגרת האימונים שאני מורגל ואוהב והמשכתי הלאה. אני הרבה שנים בתחום והבנתי מהר מאוד שמה שלא ניתן לשלוט עליו צריך לשחרר.”
איתמר: “כולנו חברים כי אנחנו המון שנים יחד וגם כי הטריאתלון הוא המכנה המשותף שלנו. קבוצה שמדרבנת מאוד ורוצה את הצלחתו של האחר. בתחרויות לעומת זאת אנחנו מגיעים לעבוד, אני לא מכיר ולא רואה אף אחד, מתעסק בלעשות את הכי טוב שאני יכול.”
שירה: יש קשיים, עייפות ולפעמים לא מתחשק, אבל אז אני מגיעה לאימון ונראה לך שאני אתן, נגיד לאביב לעקוף אותי? אין מצב. והנה היא חברה שלי ואני לגמרי מפרגנת לה ולשאר הקבוצה.”
למה טריאתלון? ואם לא טריאתלון, מה כן?
שירה: “יש משהו בשלושת הענפים שדורש ממך הרבה יותר מיכולת. אני יכולה לומר שיש בו ערכים שילכו איתי לכל החיים.”
איתמר: “שלושת הענפים האלו דורשים ממך המון ריכוז ואסטרטגיה. זו תחרות קשה ומאוד טקטית.”
אביב: “אם לא טריאתלון, בטוח הייתי עוסקת בספורט אחר ברמה הכי גבוהה שאני יכולה.”
איתמר: “קל.. אני הייתי הולך לכדורגל.”
אמונות טפלות
איתמר: “רועי ואני נוסעים לתחרויות יחד. באחת התחרויות בדיוק התפרסם השיר “ברבי” של סטטיק ובן אל. יומיים לפני התחרות שמענו את השיר בלופ. חצי שעה לפני התחרות שאנחנו עם אוזניות ומתרכזים לקראת התחרות, צעקנו פתאום אחד לשני בתזמון מדויק שים שים ברבי. ומאז זה הפך להיות ה-שיר שלפני תחרות.”
שירה: “אני חייבת לאכול פיתה עם שוקולד לפני. אני בכלל לא אוהבת שוקולד, אבל לפני תחרות זה MUST”.
אביב: “וואו, יש לי מלא. חייבת רק גומייה צהובה כדי לקשור את הנעלים לאופנים. יש לי מגבת ספציפית שבאה איתי לתחרויות וגם טופ קבוע. פעם אחת שכחתי את הטופ, כבר היינו בשטח החלפה ואבא שלי טס להביא לי אותו.”
מה בכל זאת לא יודעים עליכם?
שירה: “כמעט פרשתי מטריאתלון בכיתה ה’ בגלל חוג ריקוד! הייתי ילדה שרצתה לטעום מהכל, ריקוד, צופים, טריאתלון”.
איתמר: “הרבה לא יודעים עליי, שאני מוצלח בכל דבר שאני עושה” וכל השולחן צוחק בקול רם.
רועי מוסיף: ” הרבה לא יודעים את שמי הפרטי. ( ידוע בשם זוארץ- שם משפחתו).
איך מתחזקים כלכלית קריירה כזו לאורך שנים?
רועי: לשמחתנו, יש לרובנו חסויות שנותנות מענה לציוד הרב שהענף דורש בכלל ובטריאתלון הישגי בפרט”. רומז לי בחינניות על החוסר בחסויות אצל טריאתלטים הצעירים בתקווה שאוכל לסייע.
שירה: “אני חייבת לומר שאיגוד הטריאתלון מסייע מאוד וניכר כי חל שינוי משמעותי בו”.
איתמר ואביב: “יש המון הוצאות. העיסוק הזה דורש לא מעט כסף. בלי ההורים שלנו לא היה ניתן לעמוד בזה.”
ההורים ובכלל המשפחות הם מוטיב חוזר בשיחה איתם. הם אלו שמממנים את הקריירה, אלו שנמצאים לצידם ללא לאות כולל ארגוני הנסיעות בתורות ביניהם, צילומים, עידוד ותמיכה גדולה. “היינו שמחים לחסות של כל הנבחרת, אנחנו צריכים נותן חסות שהטריאתלון זורם לו בדם, כמונו. והוא ציוני וגאה שדגל ישראל נמצא על החליפות שלנו והוא יודע שזה גם בזכותו”.
מה אתם חושבים על חוסר ההתעניינות של התקשורת הארצית בענף?
שירה: “היום לשמחתנו פורסמה כתבה ב ynet על האחים שגיב בדרך לטוקיו 2020 אבל נכון, אין הרבה כתבות כאלה וחבל.
רועי: “אנחנו לא עושים את הספורט הזה בשביל החשיפה, אבל עדיין מדובר בענף אולימפי שהתחיל אותו רון דרמון ( טריאתלט עבר ישראלי. ייצג את ישראל באולימפיאדת ריו דה ז’ניירו 2016) והוא הספורטאי הישראלי הראשון והיחיד שהשיג קריטריון אולימפי בענף זה, ו.ב) והיום יש לנו שניים מהנבחרת רן שגיב ושחר שגיב שעושים דרכם לאולימפיאדת טוקיו. היינו שמחים לחשיפה ארצית, כמובן. יש ערך בענף שלנו שהוא הרבה מעבר לספורט ולא כולם מכירים אותו”
איתמר: “זה נכון, לא גדלנו כמו ילדים רגילים, עם פעילות אחה”צ, מחשב וצופים. אנחנו אחרים, משקיעים בלהיות הכי טובים, מתאמנים בסטנדרטים הכי גבוהים וגם מגיעים לתוצאות יפות מאוד”.
אביב: ” מלבד המשפחות שלנו וקהילת הטריאתלון בארץ, כלל האוכלוסיה לא מודעת לעולם המדהים של הטריאתלון וזה חבל”.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
איפה אתם רואים את עצמכם בעוד 10 שנים?
איתמר: “אני אגיע לאולימפיאדה עד גיל 32. כמובן שאהיה מיליונר עד אז” מוסיף וצוחק. “עד גיל 27 אני מסיים תואר ראשון ועד גיל 35 תואר שני”.
שירה: “אני רוצה להמשיך בדרך הזו, להתנסות ולהצליח בספורט. תמיד להיות במגמת שיפור ולהנות מהדרך. אני מאושרת שיש שוויון מספרי בין גברים לנשים בוינגייט וחושבת שמדהים לראות את זה. כמובן להצליח ולהתפתח גם בתחומים אחרים ולסיים בהצלחה את כיתה י”ב”.
רועי: “הגשמת החלום האולימפי. להמשיך לעסוק במה שאני אוהב ולהנות מהדרך. להיות עד גיל 35 פסיכולוג ספורט ובעלים של קבוצה הישגית בטריאתלון בשותפות עם איתמר אליסטר. לצאת עם רותם סלע!”
אביב: “חייבת רישיון נהיגה כדי שאוכל להיות יותר עצמאית. לעמוד במטרות הספורטיביות שלי ולהמשיך לעשות את מה שאני עושה. אני עומדת בפניי תחרות תחרות ראשונה בחו”ל והיא צפוייה להיות תחרות מאתגרת מאוד עם רמה גבוהה מאוד. START LIST ברמה מטורפת שלא נראתה מזמן.
באמצע הדייט הופיע באופן ספונטני, ליאור כהן, מאמן טריאתלון, מצוות אימון נבחרת ישראל בטריאתלון כדי להגיד שלום. ליאור בן 43, חי את עולם הטריאתלון כמעט שלושה עשורים.
“הילדים האלה חיים חיים לא רגילים, מבחוץ זה נראה ורוד אבל מדובר באורח חיים קשוח, שמתחיל באימון כבר בחמש וחצי בבוקר, שמונה בבוקר כבר ישובים בכיתות, שלוש וחצי אימון שחיה יומי וקבוע לאחריו אימון כוח וריצה, שיעורים ולישון. הם לא לומדים במסלול לבגרות רגילה או מצומצמת, יש להם בסופי שבוע אימונים ו\או תחרויות ואין בילויים”.
כמה אנרגיה באיש אחד! ליאור כהן.
איך אתה מסביר את חוסר ההתעניינות של התקשורת הארצית?
טריאתלון נתפס כספורט אליטיסטי והוא אכן כזה. זה לא ספורט עממי וזו אחת הבעיות שלו לנוכח היקף הלוגיסטיקה, העלות הכלכלית והדרישה להקרבה יוצאת דופן מצד ההורים. כיועץ פיננסי בעברי, הלוואי וכולם יוציאו את כספם על תחביב כזה שמאפשר אורח חיים בריא אבל לצערי לא כולם יכולים להרשות לעצמם ולכן מאוד קשה להנגיש אותו ולהביא אותה לתודעה. בנוסף, הוא ספורט מסוכן. להיות רוכב רכיש בישראל זה לא פשוט.”
“בכל יום רביעי אני נמצא בערוץ הספורט בדיוק בשביל זה, להביא את הטריאתלון הישראלי לתודעה של אוהבי ספורט, גם אם הענף האהוב עליהם הוא כדורגל. אך אסור לשכוח, הטריאתלון הוא ספורט נישתי. לדוגמא, רון דרמון, קיבל חשיפה שבועיים לפני האולימפיאדה ולאחריה כלום. בניגוד לספורטאים שכן שברו את תקרת הזכוכית וחזרו לארץ עם מדליה אולימפית ואנשים בכל הארץ יודעים מי הם ומה הם עשו. אותו ענף שהביא מדליה הופך מספורט נישתי לספורט לאומי ומקבל זמן מסך, פתיחת מהדורות וטלפון מראש הממשלה.
אם סיימת במקום ה-26 ואפילו ה-4 שאלו הישגים פנומנלים לכל הדעות! לצערי נשכחים.”
אין בכוחנו לשנות את זה?
“אני מאמין שכן אבל זה יקח זמן. את תכתבי עליהם ועל הענף והמאמר הזה ישאר בין כותלי הביצה אולי קצת מעבר. אני אגיע לערוץ הספורט, לבמה מדהימה כדי לספר כמה שאני יכול על הטריאתלון, על החייל וההשקעה של הספורטאים שלנו. אך מה שיקרה בפועל הוא התקשורת בארץ מסקרת הצלחות גדולות או כישלונות מפוארים, זה מה שהציבור רוצה לקרוא, זה מה שהמדיה מספקת. לא פעם אני מוצא את עצמי מסכים עם זה כי זה המשחק.”
“קבוצת ספורטאי העילית והנבחרת הם מושא להערצה, אנחנו איתם 7\24, משקיעים המון בערכים שלהם, בהשכלה שלהם יחד עם צוות מרכזות פדגוגיות והמחנכות. בסופו של דבר, בתוך עמנו אנחנו חיים וזה לא קורה רק בישראל, אני שומע על חוסר עניין לאומי גם במדינות אחרות שהספורטאים שלהם מהטופ העולמי. אנשים רוצים תוצאות, הישגים וכותרות, ריגוש מידי, ולא את סיפור התחרות או הדרך שעשית כדי להגיע לקו הזינוק. ששחר שגיב התחרה באבו דאבי, היה עניין תקשורתי סביב זה.
אני מאמין ששנת 2019 יכולה להיות שנה דרמטית, גם בגלל האחים שגיב וגם כי אנחנו משקיעים בצורה עקבית באימונים הן לבוגרים והן לצעירים. מדובר כאן בשילוב כוחות של איכות הספורטאים והמשפחות שלהם והדרייב להגשמת החלומות והמטרות לצד אימון בסטנדרטים הכי גבוהים שיש.”
ואכן יש הצלחות: באליפות ישראל האחרונה ל 10,000 מטר, האחים שגיב הצליחו לרדת מזמן של 30 דקות. “אליפות ישראל בריצה ל 10,000 מטר היתה עבורנו יום חג! כשהאחים שגיב ירדו את 30 הדקות. מעולם לא היינו ברמה כל כך גבוהה כולל הרמה הגבוהה של הצעירים יותר. מבחני הכניסה לפנימיית המצוינות לא קלים, עלינו לוודא שאכן מדובר בחומר אנושי נכון, בעל יכולות ספורטיביות ואישיות כדי שיהיה מסוגל לעוף קדימה.
אביב בת ה-16 מסומנת אצלנו גבוה ל 2024 ו- 2028, כשהחזון שלנו ב- 2024 להביא קבוצה שליחים שתמנה כ-6 ספורטאים לאולימפיאדה.
החבורה הזו נמדדת בהישגים. הם ניזונים אחד מהשני, מבלים יחד המון שעות, עוזרים אחד לשני והם התמיכה הכי גדולה של עצמם. TEAM PLAYER זה שם המשחק, מצד אחד אימונים משותפים ובתחרות, באים לעבוד כל אחד לעצמו. זו עוצמה.”
תצטרף אליי לקול קורא לחסות נבחרת?
זה חייב להיות גוף גדול, ואני חייב לומר שאני על זה. אני מאמין בחבורה הזו אך כיוון שעדיין לא שברנו את תקרת הזכוכית, זה אתגר לא פשוט. אני חושב שהגוף שיחליט ללכת איתנו, ירוויח להיות חלק במפעל ולא רק דרך תוצאות אלא מפעל חלומות אמיתי כערך לדרך חיים.
לסיכום
לאחרונה יצאה לפורטוגל נבחרת ישראלית של 21 טריאתלטים וטריאתלטיות, אחת המשלחות הגדולות שיצאה לתחרות בחו”ל. אחרי השיחה עם ליאור, בעל אנרגיה שלא נגמרת, אני מבינה שהחבר’ה האלה בידיים נכונות וצוות האימון הכולל את אור ברגר, בראשותו של אורי זילברמן יודעים מה הם עושים.
לצערי, לא נתקלתי בסיקור תקשורתי ישראלי וזה בעיניי, הרבה יותר מחבל. הצעירים והצעירות האלו גאים מאוד לייצג את מדינת ישראל, להיות תמיד במגמת שיפור ולחתור להצלחה. הם בקלות מעוררי השראה לנוער המצויין שלנו וגם לנו המבוגרים בכלל ואוהבי הטריאתלון בפרט, שלא בהכרח חשוף ומודע לענף הקשה הזה. הם צעירים בגיל אבל השיחה איתם הותירה אותי חסרת מילים ומלאת הערכה עם רצון אמיתי להמשיך ולחשוף את כל ספורטאי העילית בענף הטריאתלון.
אני מצטרפת לקריאה שלהם ושל ליאור לנותני חסות – בואו תראו מה היא השקעה אמיתית ואמונה ותנו תמיכתכם בנבחרת. מובטחת לכם השראה גדולה, כבוד עצום ונחת לדעת שיש לנו דור כזה משובח שגדל פה ממש בחולות של וינגייט.
החבורה באינסטגרם: איתמר אליסטר | רועי זוארץ |אביב לוי | שירה כץ ליאור כהן.
