בסופו של דבר יואב ואני בילינו 20 יום על שביל ישראל, היו לנו ימים מאוד ארוכים וקשים, היו ימים מאוד מרוממים, היו גם כאלה מאוד כואבים פיזית. היו גם ימים שכללו את כל אלה. החלטתי לשתף אתכם באותו יום שישי שבו הגענו למדבר, מכיוון שהיום הזה הכיל הכל מהכל.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
לפני שעולה השמש
אותו יום התחיל, כמו כל יום בשביל, עם השכמה בשעה 04:30. צלצול השעון המעורר בנייד מסמן תחילתו של עוד יום כאשר בחוץ עדיין חשוך לחלוטין. הלילה ישנו במצפור נועם מעל הישוב מיתר. לילה אחרון בקראוון, אני ויואב קמים מהמיטות ומתחילים בעוד שגרת בוקר שאנחנו כבר מתורגלים בה – לובשים את ביגוד הריצה, פינישים אחרונים לציוד. שירותים (בד”כ יואב ראשון, בכל זאת הוא המבוגר יותר), ארוחת בוקר שכוללת בעיקר לחמניה עם גבינת שמנת וחביתה ואצלי טקס הגרביים והנעליים של הבוקר. לאחר יותר מ-10 ימים על השביל כפות הרגליים שלי במצב לא משהו, כל לילה אני משתדל לתת להן להתאוור מחוץ לשמיכה מאחר והן ממש בוערות במשך כמה שעות לאחר סיום הריצה, בבוקר לפני גריבת הגרביים אני מורח קרם נגד שפשות על ובין אצבעות הרגליים ומלביש אצבעוני סיליקון על האצבעות הסוררות, לאחר מכן גורב את הגרביים ונועל את הנעליים. בזמן ההתארגנות שלנו דלת הקראוון נפתחת ויואב בהט נכנס למשימות שלו (הכנה ארוחת בוקר בינהן), אבל הבוקר הוא בוקר קצת שונה. גם רואי איתנו, הגיע בערב לפני לחפיפה עם יואב בהט שנפרד מאיתנו היום עם הקראוון. רואי ימשיך איתנו עד לסיום המיוחל.
לדרך
השעה כמעט שש בבוקר, לאט לאט האור עולה. ממצפור נועם אפשר לראות את יער מיתר למרגלותינו, מזג האוויר, איך לא, קר מאוד, אפרורי עם מעלות בודדות, גשם מידי פעם. הכנות אחרונות, מעמיסים את כל הציוד שלנו מהקראוון לנגרר של רואי. צילומים עם כולם, חיבוקים עם יואב בהט מאחר שעוזב אותנו. קצת לפני 07:00 בבוקר אנחנו יוצאים לדרך לעוד יום ארוך שאמור להגמר מעל ים המלח, בבירכת צפירה. שם גם אפגוש את אתי אישתי ואריאל, הבת הקטנה שלי, שיבלו איתנו את הלילה בחניון.
אני ויואב אימצנו הרגל מהיום הראשון בשביל. כל ריצה אנחנו מתחילים בכמה דקות של הליכה. פתיחה הדרגתית ועדינה. אבל גם הפתיחה העדינה מורגשת היטב ברגליים. אנחנו כבר ביום ה-12 על השביל עם כמעט 600 קמ ברגליים בפחות משבועיים, והעומס נותן אותותיו. יואב סובל מכאבים בעצם השוק הקדמית מזה יומיים. אצלי זה התחיל בכאבים בקשת כף הרגל לפני מספר ימים עבר לכאבים בלתי נסבלים בחלק הקדמי של השוק (שהזכירו לי פציעה עתיקה של שברי מאמץ) והבוקר אני מרגיש היטב את גיד אכילס, מסמן לי שגם הוא דורש תשומת לב. ההתמודדות עם כל הבעיות האלה היא לא פשוטה. כל ערב ישנו טקס של קומפרסים עם קרח, מריחת משחות למינהן, הקפדה על רגליים למעלה כמה שניתן. העיקר לדחות את הקץ ולנסות לסיים את השביל לפני שהשביל יגמור אותנו. מהיום הראשון ועד שהגענו למדבר הבוץ בצפון ובמרכז עשה לנו שמות ברגליים. כנראה שלא הערכנו נכונה את הכמויות, העוצמה וההשפעה שיש לבוץ על העומס ועל הקצבים שלנו. אבל כל זה עומד להגמר, המדבר מחכה לנו.
לאחר שהתקדמנו מספר קילומטרים, הגענו ליער יתיר. שם פגשנו את עמיעד (AKA הופאק השני) שליווה אותנו עד להר עמשא. הליווי הוא מתנה גדולה, משכיח מאיתנו את הקושי ומעביר לנו את הזמן בשיחות מעניינות. תמיד נחמד להכיר רצים חדשים על השביל. ביער יתיר אנחנו הולכים/רצים על שבילי כורכר לרוב כשמסביבנו הכל ירוק. הבוץ עדיין איתנו אבל השבילים רחבים וניתן להתקדם ביעילות. עוברים ליד בית היערן המרשים ובהמשך הר עמשא נראה מתקרב. עמיעד נפרד מאיתנו וחוזר אחורה לרכב שלו. קצת לפני 12:00 בצהריים אנחנו מגיעים לישוב הר עמשא וקולטים בזווית העין את השולחן הערוך המדוגם שרואי הכין לנו שכלל כמובן עוגה בחושה ומרק נמס בכוס.
שערי המדבר
הר עמשא הוא מושב שיתופי בתנופת בניה בגובה 850 מטר מעל פני הים. המיקום שלו מאוד ייחודי. מהתצפית הסמוכה ליישוב, מבט צפון מערבה צופה על יער יתיר הירוק ומבט דרום מזרחה צופה אל שיפולי המדבר, הירוק נעלם לאיטו ונוף המדבר תופס פיקוד כשברקע, באופק, ניתן לראות את ערד. בהחלט מראה יוצא דופן. זוהי נקודת הכניסה למדבר בשביל ישראל. מעמד מרגש עבורי ועבור יואב, מעמד שמתאר עבורינו הישג משמעותי, לאחר 12 יום על הרגליים הגענו למדבר. הבוץ האינסופי, הרטיבות והגשם עשו בנו שמות ללא ספק. אבל כל זה מאחורינו. “Welcome to the Desert” אמר לנו רואי בהתרגשות תוך כדי צילומים בתצפית, אנחנו נפרדים ממנו ומתחילים לרדת לכיוון הכפר הערבי דריג’את.
תצפית הר עמשא
עצירת ציוויליזציה
הירידה מתונה וארוכה מאוד, אבל גם טכנית מאוד. אני ויואב מתגלגלים למטה ומידי פעם עוצרים כדי לצלם. בסיום הירידה ובקרבת בכפרים הערביים הבוץ שוב חוזר לחיינו, פשוט מסרב לעזוב אותנו ומעיק על ההתקדמות שלנו שהיא קשה ואיטית בכל מקרה. באיזור הכפרים ישנם לא מעט כלבים משוטטים, חלקם בוחנים אותנו בכעס וחלקם אדישים לנו. ערד נהיית ברורה יותר ויותר באופק. מזג האוויר כבר התייצב ומעט התחמם. אנחנו עוברים ליד תל ערד, חוצים את כביש 80 וממשיכים לעבר מטעים אין סופיים של שקדיות. הקרקע הרכה והבוצית מתחלפת לאיטה לקרקע המדברית המוכרת לנו כל כך. הדרך לערד לא נגמרת, ארוכה, משעממת וסיזיפית. אבל בסוף היא נגמרת וקצת אחרי השעה 15:00 אנחנו מגיעים לרחוב הקנאים בערד, לציוויליזציה (סוג של..) בהמשך הרחוב מחכה לנו רואי עם פריסה מדהימה. בדרך אליו אנחנו נתקלים במבטים שואלים של המקומיים. מאיפה צצנו בערב שבת עם בגדי הספורט והמקלות. אנחנו מגיעים לרואי ומתיישבים מותשים לאכול ולהתרענן. אני כאוב מאוד, גיד אכילס ימין מציק לי בטירוף וגם מרגיש מעובה מאוד, אבל עדיין אני מחייך לעצמי וחושב – מי היה מאמין שנגיע לערד. עוד איקס לסמן בחגורה.
אחרי הפסקה ארוכה למדי אנחנו נפרדים מרואי שמתארגן להמשיך לחניון הלילה בבירכת צפירה. אנחנו יוצאים מערד על השביל שמקיף את העיר ממערב ומצפון על סינגלים יפהפיים. הרגליים מאוד כבדות אבל הנוף, הקרקע המדברית והשקיעה שמתחילה לבצבץ מפיחים בנו רוח חיים ונדמה לנו שאנחנו באמת רצים ברצף (אולי בכלל דמיינו ?) לאט ובזהירות אנחנו מתקרבים לכביש ערד מצדה. השקיעה כבר מאחורינו וברור לנו שנסיים עמוק לתוך החשיכה. קצת לפני חציית הכביש לכיוון נחל רחף עובר לידנו רכב ומצפצף בשמחה, אני ויואב מפנים את המבט וקולטים את אתי ואריאל ברכב מחייכות חיוך רחב. איזה כיף היה לראות אותן בדרכן לחניון לילה. לאחר שהמשיכו בדרכן אנחנו חוצים את כביש ערד מצדה. השעה כבר אחרי 17:00, הקור מתחיל לחלחל והחשיכה כבר מתחילה להשתלט. אנחנו עוצרים להתלבש, לשים פנסי ראש. ומתחילים לנוע מטה על הסינגל של נחל רחף עליון.
מדבר וחשיכה. זהו שילוב לא מומלץ לריצה. מעבר לכך שאסור, מבחינה חוקית, לנוע במדבר בלילה, זה גם מסוכן מאוד. הסינגל נהיה טכני יותר ויותר, ובחשיכה גמורה אני ויואב נכנסים לנחל רחף. התנועה איטית מאוד, גם בגלל החשיכה וגם בגלל התוואי הטכני והמסולע. אני ויואב עייפים מאוד אבל עדיין מאוד מפוקסים ומרוכזים. שנינו יודעים שאסור לנו לשים את הרגל במקום לא נכון, אסור לנו לטעות או ליפול. התנועה שלנו דיי זורמת למרות האיטיות. מכשול רודף מכשול וכבר ניתן להבחין באורות של כפר הנוקדים מרחוק. יבבות רמות של כלבים משוטטים מלוות אותנו כבר לאורך זמן. לפעמים קרובות יותר ולפעמים פחות. בהחלט מוסיף לאווירה המתוחה ממילא. בסופו של דבר אנחנו יוצאים בבטחה מהנחל ומגיעים לכפר הנוקדים. חוצים את הכביש. כעת נותרו לנו 3 קילומטרים משעממים עד לחניון הלילה.
חניון לילה בירכת צפירה עם אריאל, מתכוננים ליציאה ליום חדש
דבר סיום
משעממים מאוד יש לציין! אני ויואב מתקדמים באיטיות מדהימה. שנינו עייפים מאוד ורעבים. לאחר כמעט חצי שעה ואחרי קצת פחות מ-12 שעות על הרגליים אנחנו מגיעים לחניון הלילה. רואי כבר הקים את המחנה ועסוק בהכנת ארוחת הערב. חיבוק גדול של אושר מאתי ואריאל. אני ויואב מסתכלים אחד על השני ללא דיבורים. עשינו את זה! אנחנו במדבר. אחרי 600 קמ ברגליים נותרו לנו קצת יותר מ-400 קילומטרים מדבריים. סיימנו עם הגשם והבוץ. לפחות כך האמנו. כמובן שטעינו…
