הפסטיבל למרחקים ארוכים – איירונמן טבריה 2022

אליפות המזרח התיכון באיש ברזל

שבוע היסטורי במזרח התיכון: בזמן שקטאר מארחת את המונדיאל, ישראל מארחת את אחד מאירועי הספורט הבינלאומיים הגדולים שהגיעו ארצה. ביום שישי, 25 לנובמבר, למעלה מ-2,500 איש מרחבי העולם השתתפו בתחרות שזכתה לכינוי אליפות המזרח התיכון ב-IRONMAN. טבריה זכתה בתואר כעיר עליה לרגל של מאות מתחרים מלמעלה מ-50 מדינות בניהן מרוקו, איחוד האמירויות, ארה"ב ומדינות נוספות. במירוץ המלא התחרו למעלה מ-900 ישראלים ו-400 מתחרים שהגיעו לישראל מ-51 מדינות שונות. במירוץ ה-70.3 התחרו 1,500 ישראלים ו-358 מתחרים שהגיעו מ-45 מדינות שונות. 

היוזמים להבאת התחרות לישראל הם משרד התרבות והספורט, איש העסקים והפילנתרופ סילבן אדמס וקבוצת קומטק בשיתוף עם עיריית טבריה, מועצה אזורית עמק הירדן ואיגוד הטריאתלון. מדובר בפעם הראשונה שתחרות IRONMAN המלאה נערכת במזרח התיכון ובה הוענקו 75 סלוטים לאליפות העולם 2023 בקונה, הוואי. כמות מקומות כמעט כפולה מכל תחרות IRONMAN סטנדרטית בשל ההגדרה כאליפות המזרח התיכון. תהיה שם חגיגה כחולה-לבנה בשמחת תורה.

התרגשות גדולה נרשמה מהשמות של המקצוענים שהגיעו להתחרות. להרוויח את הסלוט שלהם מוקדם בעונה, כדי שיוכלו "לנוח" ולהתאמן ברוגע בכל המשך העונה שלהם. ועל הדרך לקבוע שיא מסלול בלתי אפשרי לשבירה של פטריק לאנג. כבוד לארח כאלה ספורטאי עילית בארצנו הקטנה. אני בטוחה שיהיה להם הרבה יותר קל ללכת ברחובות טבריה בלי שיעצרו אותם לבקש סלפי וחתימה בדרך לאכול פלאפל בטבריה. מעניין אם נהנו לבלות את חג ההודיה בארצנו הקטנטונת ואם התרנגול ההודו של השווארמיה בפינה היה מספיק חגיגי לרוחם.

טבריה פינת קלגנפורט

האמת שהתבאסתי שהרושם שהספורטאים הזרים מקבלים מישראל הוא מעיר שבורה כמו טבריה. עיר עם מלא פוטנציאל לא מומש, כפי שנוהגים לכנותה. עם כל השאלות באנגלית שעלו בקבוצת הפייסבוק על "מה הדרך הטובה ביותר להגיע מנתב"ג לטבריה?" (אין כזו. בהצלחה לכם למצוא מונית עם מקום לאופניים). חכו חכו כשתרצו לחזור ביום שבת לשדה. החברה המארגנת דאגה לספורטאים המקצוענים ולקבוצות לאוטובוסים ולסידור הסעות. המתחרים החובבנים הבודדים נותרו להצליח לפענח את רזי התחבורה הציבורית במדינת ישראל.

עם כל הדמיון הגדול של אגם קלגנפורט לימת הכנרת, שרכיבה סביבה במזג האוויר הפסטורלי-על-פי-רוב של נובמבר משרה אווירת רוגע וחשק ללכת על המים – בשישי בערב העיר שוממת, הכל סגור. המסיבה הכי טובה בעיר (כנראה אחרי בית הכנסת אוהל משה) היא תחת הגגון של פיצוציית הגליל שמספק מחסה נהדר למבול ממש על מסלול הריצה.

לטריאתלטים הישראלים זה היה פסטיבל צבעוני עם כל החברים שאי פעם הכירו ויכירו בעולם הטריאתלון. אף אחד לא יכל להרשות לעצמו לפספס הפקת איירונמן מלא ראשונה. מי לא הגיע להתחרות או לעודד? יתרון גדול בתחרות במגרש הביתי שהעידוד לא פוסק גם תחת המטריות. לא רק המשפחות, אלא גם החברים לקבוצות הגיעו בהרכבים מרשימים. איזו אווירה, איזה מיקום של אקספו על המים – כמו ישראלים טובים, החבר'ה הקפידו גם על שופינג למרחקים ארוכים באווירת הבלאק פריידי ורוקנו את מדפי האקספו מפרטי איירונמן ממותגים.

גשם גשם בוא

קשה שלא לקבל החלטות ברגע האחרון עם כזו תחזית אפרורית וגשומה, שקוראת לדיונים יומיומיים בכל קבוצת טריאתלון על לבוש חורפי שלא התאמנו איתו ולדיוני החלפות צמיגים שמעולם לא רכבנו עליהם. הגשם מקור לחשש גדול. אפילו קצת גשם גורם לכביש רטוב ומסוכן. על אחת כמה וכמה בתחרות בה המתחרים באטרף ולוקחים סיכונים.תחזית מזג האוויר משתנה כתלות בסוג הטלפון בו בדקתם אותה – אייפון טוען שהגשם חלש ונגמר ב 10:00. אנדרואיד טוען שהגשם לא נגמר אף פעם. כל שאר האתרים (כמעט) משתמשים ב-API של אפל או של גוגל. המתחרים קיוו שאפל תהיה הצודקת.

איזה גשם, וואו. כאילו פתחו את כל הברזים בבת אחת. אני נוזלת מהמשקפיים, מהנעליים, כל זוגות הגרביים להחלפה ספוגים כבר מזמן. וואו, איזו שמש כיפית, איזה מיותר המעיל הזה. המתחרים רצים בתוך נהרות שוצפים שמכסים את הכבישים נטולי פתחי הניקוז של טבריה. מזכיר את מרתון טבריה שהיה אפשר לזנק עליו עם קנו. לא שיותר טוב בתל אביב בגשם. מדינת ישראל פשוט לא יודעת להתמודד עם גשמים שוצפים כאלו. בכל פעם שאני חושבת שזהו, זה היה המטר האחרון, השמיים מתבהרים, הבגדים מתייבשים, הטמפרטורה נעימה – מגיע עוד אחד. רצף מתעתע שכזה מהבוקר עד הלילה. מטח המבול האחרון מכה באזור השעה 21:00. פשוט לא הוגן להרטיב ככה את אנשי הברזל שכבר ככה סובלים כל כך הרבה שעות על המסלול.

בגדול כשחושבים על תחרות איש ברזל בישראל, חושבים על תחרות חמה כפי שהיתה התחרות בשנה שעברה בה השתתפתי בחום קופח שחיסל לי את הקצב בריצה. לא מדמיינים שברי ענן, רעמים וברקים. מאידך, יתרון גדול של תחרות מקומית היא כמות המעודדים. איזו התגייסות היתה מחברי הקבוצה להגיע מתל אביב במיוחד כדי לעודד! אנשים שיצאו ב-3 בבוקר כדי לעודד מהזינוק את מתחרי החצי, אנשים שהגיעו אחר הצהריים ונשארו עד השעות הקטנות לעודד וללוות את מתחרי המקצה המלא. וואו! איזה כיף להתחרות ככה כשכל המשפחה, החברים והחברים מהקבוצה מלווים מקרוב.

כולם התגודדו סביב שער הסיום הקטן הבאמת-לא-מספיק-מושקע. אפשר לחשוב שפרסתם במרכז טבריה שטיח פרסי, זה בסך הכל בד לבד ממותג. בחיאת איירונמן, 600 דולר להרשמה כפול 2500 משתתפים ולא יכולתם להשקיע בעוד כמה מטרים של שטיח? זה הרי קו הסיום שכולם מצלמים ומפרסמים אתכם. השטיח היה קצר באופן מביך. אם כבר אני בשוונג של האשמות (מותר להזכיר אתרים מתחרים?) – גם לא ראיתי אף ג'ל שנותר בתחנת ההזנה בריצה. רמה גבוהה. לעומת זאת, רמת שיפוץ התשתיות – הכבישים וחלקת הכורכר בריצה – הייתה מרשימה!

אקספו מפנק עם תור של חצי שעה

חגיגת הקניות באקספו ובמיוחד בחנות הרשמית של IRONMAM. התור בכניסה לחנות היה ארוך ונשרך עד כדי הכניסה לאזור האקספו. כנראה שכל משתתף והמלווים שלו רוצים נתח מהאירוע ההיסטורי הזה של אליפות המזרח התיכון בפעם הראשונה בעולם. אני מוצא את הציוד שנמכר בחנות הרשמית של איירונמן איכותי ואני גם אוהב את הלוגו, שכן הוא מזכיר לי את החוויות המעולות שמזדהות לי איתו. 

הפעם חיכו לי הרבה הפתעות לטובה. הכובעים המעולים עלו רק 42 שקלים, שזה מחיר נוח ביותר לעומת 150 שקלים באקספו שנה שעברה. המון חולצות ריצה, רכיבה, ואופנה ב 40 שקלים. בנוסף היו קולקציות חדשות, אקססוריז וקולקציית הפינישר במחירים הרגילים, שעברו המרה לשקלים בשערים שונים. כולם היו מאוד אדיבים בחנות ושמחו לעזור עם כל בקשה. אבל התור לשלם היה מטורף! ולא בגלל שלא היו מספיק קופות, אלא בגלל ההתעניינות הענקית של הישראלים. 

חוסר ניסיון או חיתוכים בשחיה?

הבוקר קיבל את פני המשתתפים בגשם חזק שהפך את הרגע של שירת התקווה רגע לפני הזינוק למרגש הרבה יותר. כנרת לא מסבירת פנים, מים לא שקטים והמון, המון משתתפים ששחו ביחד. אני אישית לא שחיין מהיר, מנוסה או תחרותי. אבל אני כן שחיין מתבונן. אני אוהב להתבונן בשחיינים אחרים, על הנוף, על המתנדבים על הקיאקים וכשרואים את הקרקעית אז על חיי הים (לא תאמינו, אבל בטריאתלון גן שמואל ראיתי סוג של טריגון בקוטר של חצי מטר). יצאתי בערך בשליש האחרון של השחיינים, כך שהיו כ 600 שחיינים לפני. המצופים היו לי ברורים, והכנרת בסיבוב הראשון הייתה נוחה ביותר.

מהתבוננות, אומנם היו לא מעט מתנדבים עם קיאקים (שהיו מעולים אגב בסיוע לכאלו שביקשו עזרה), אך היה דיי ברור שלא שמו איתם דגש על הכוונת השחיינים, למעבר של המצופים בכתף ימין. עשרות עברו את המצופים בכתף שמאל ו"חתכו" את המסלול (אולי בטעות ואולי לא). זה יצר סוג של עדר והמון בחרו בדרך של "אם הם חתכו, אז גם אני" וניכר היה שקשה להשתלט על זה. שלא לדבר על המצוף הצהוב הבודד בבסיס המשולש שכולם פשוט התעלמו ממנו.

אני כן יכול לציין שכנראה שמו לב לעניין, ובמהרה הנחו את הקיאקים להכווין כל שחיין טועה למסלול הנכון. כך שבסיבוב השני לא ראיתי שחיינים שטועים או חותכים יותר. בסיבוב השני הכנרת גם עלתה בפתאומיות, והגלים בשיא חוצפתם לא היססו לתת לי כמה סטירות לפנים. מבחינת סחף, הייתה הרגשה של משיכה מערבה ע"י הרוח מזרחית, אבל הוא לא היה מספיק חזק להרגשתי, כדי להקשות עלי בהתקדמות ישירה לעבר המצוף הבא. גם לאחר עיון בנתוני השעון, הוא מאמת את הרגשתי והמשולש מדויק וללא בטן בצלעותיו. שטח החלפה, כאמור, מסודר ומאורגן שאפשר החלפה מהירה אך מצד שני, המרווחים וכמות המשתתפים גרמו לכך ששטח ההחלפה היה גדול ושהריצה בתוך שטח ההחלפה הייתה ארוכה עם האופניים, דבר שגרם לזמן החלפה כללי ארוך.

המלחמה נגד הרוח ברכיבה

השחקן העיקרי של הרכיבה הייתה הרוח החזקה בתוספת גשם חזק לפרקים שגרמו לשלב זה להיות מאתגר וקשוח ביותר. יש לציין גם שמזג האוויר הקיצוני גרם להרבה מאוד פנצ'רים ולאורך כל הדרך נראו הרבה מאוד משתתפים מתקנים פנצ'רים וחלקם גם מתקשים ו"שורפים" זמן יקר. מבחינתי, הרכיבה מול הרוח הייתה מלחמה של ממש, להוריד את הראש, להנמיך פרופיל ולחפור מול הרוח. לקראת הצהריים הרוח אף התחזקה ולקראת הסוף של הרכיבה זה גבה ממני כוחות ומאמץ לא רגיל וכמובן לא משהו שהיה בתוכנית שלי. אבל בתחרות כמו בתחרות, מורידים את הראש וחופרים חזק במלחמה חזקה מול הרוח ומול השאלה שחוזרת ומנקרת בראש " למה לי מרחק מלא, מה רע בחצי?" 

מבחינת ההפקה יש שני דברים שאני חושב לחשובים, אחד לטובה השני לשיפור: יש לציין לשבח את עמדות ההזנה ולעשרות המתנדבים שהיו על המסלול עם המון רצון לעזור ועידוד. מצד שני ציון נכשל לאכיפה במהלך הרכיבה, כאשר לאורך כל המסלול וזמן רכיבה של יותר משש שעות הבחנתי בשני מרשלים בלבד שהיו צמודים לרוכבי העלית. מרשל אחד עם הדבוקה המובילה של הגברים ואחד עם הנשים. דבר שגרם בבירור לרוכבים רבים לעבור על החוק ולרכוב ב"דרפטינג". בהתחשב במזג האוויר שהיה וברוח החזקה יש לזה יתרון ברור ומשמעותי על רוכבים אחרים. תחרויות אחרות שהייתי בחו"ל הבחנתי ברכיבה במספר לא מבוטל של מרשלים וכן במספר רב של רוכבים שמקבלים "כרטיס כחול". 

העליה לרגל לכיוון הצמידים

שנה שעברה הייתה לי הזכות להשתתף בחצי (עם אבא שלי). השנה התפצלנו במקצים, אני עשיתי את המלא והוא את החצי. מה שאומר שאני עליתי לרגל 4 פעמים, והוא פעמיים. כדי לקבל צמיד המסמל את מספר הסיבוב שלך היית צריך לעבור בעמדת הצמידים (שהייתה מאורגנת להפליא, עם מתנדבות ומתנדבים  אנרגטיים). הצמיד הצהוב סימל את הסיבוב הראשון, התכלת את השני, האדום את השלישי והירוק את היותך כחצי שעה בקירוב מלהפוך להיות איש ברזל.

עניין הצמידים קיים בעוד הרבה תחרויות בעולם, ומטרתו למנוע בלבול במספר הסיבובים ולתת אינדיקציה. אך הפעם זה היה בסוף העלייה החדשה, סוג של עלייה לרגל כדי לקבל עוד צמיד. אני לא יכול באמת להגיד איך היא לאחרים, אבל מנקודת מבטי, היא הקשתה עלי אישית יותר משנה שעברה. האם אני חושב שהיא גורמת לריצה להיות משמעותית יותר קשה מהמסלול של שנה שעברה? לא. האם העלייה באמת גדולה? לא, אבל המסלול בכללי לא שטוח במיוחד. באתר של איירונמן הוא מוגדר כ"שטוח", אבל הייתי קורא לו דווקא "הילי".

לצופה מהצד

התחושה המוזרה החלה לחלחל בי בזמן הטייפר שביצעו המתחרים. מתי בפעם האחרונה צפיתי בספורטאים אחרים בתקופת החידוד מבלי להתחדד בעצמי? בעוד אני ממשיכה להתאמן כרגיל. מאוד מעניין להסתכל מהצד ולראות תקופת חידוד, תקופה שלא יוצא לנו לחוות הרבה כמו תקופות בסיס ובנייה שיש רוב השבועות בשנה. פתאום אני קולטת כמה אנשים לוקים בטייפריטיס, או שפעת טייפר. קשה לספורטאי סיבולת לצאת מהמסגרת והמשמעת האהובות. לקום בבוקר בלי זריקת האנדרופינים שאחרי אימון מזיע. לאכול ארוחת בוקר בלי לשרוף אף קלוריה לפני כן. זה ממש מדכא ומעציב, אבל צריך ללמוד גם לנוח. אפילו אעז לומר שצריך ללמוד גם להנות מלנוח.

יום קשה מאוד גם עבור המלווים והמעודדים. יום שהתחיל בשירת התקווה תחת מטריה בטקס הפתיחה בשעה 6 בבוקר, והסתיים כשאחרון המסיימים עבר את קו הסיום בשעה 23:00 בלילה. הן פיזית – להתרוצץ מנקודת השחיה לשטח ההחלפה לנקודת הפרסה לכל נקודה על מסלול הריצה. והן מנטלית – להסתכל על כולם מזנקים ולא להיות שם איתם. כל הכבוד לי שהצלחתי לעמוד בפיתוי ולא להתחרות, באמת. לא ציפיתי מעצמי לכזו רמת משמעת. אסנת, מתאמנת ב-GOLDENTRI אמרה ש"מוכרחה לומר לך שזה מעיד על איזון ובגרות מבורכת". תודה אסנת, לא נעלבתי בכלל שקראת לי זקנה.

סלפי עם סבסטיאן קינלי

פטריק לנג מגרמניה סיים במקום הראשון וזכה בתואר "אלוף המזרח התיכון איירון מן", לאחר שהשלים את התחרות המפרכת בשיא אישי של 07:42:00; במקום השני הגיע דניאל בקגארד מדנמרק בזמן כולל של: 07:43:40; את המקום השלישי קטף גרגורי ברנבי מאיטליה בזמן כולל של 02: 07:47; דן אלתרמן הישראלי הראשון לסיים את התחרות המלאה, סיים בזמן כולל של 08:54:18.

גם סבסטיאן קינלי הגיע להתחרות אבל לא הצליח להתברג בשלשה הראשונה. תפסתי אותו בבופה של מלון התחרות והוא סיפר שהתחרות היתה קשוחה כי הרגיש את העומס על הרגליים שלו. גם אני הרגשתי את העומס על הרגליים שלי באותו רגע ממשקל הצלחת בבופה, דרך אגב.

בקטגוריית ה-PRO נשים, רות אסטל מבריטניה סיימה במקום הראשון לאחר שהשלימה את התחרות בזמן של 08:41:13; במקום השני הגיעה דניאלה בליימהל מגרמניה בזמן כולל של: 08:50:13; במקום השלישי הגיעה ברברה ריוורוס מאוסטרליה בזמן כולל של 08:55:49.

מאת: נעה כפרי, שחר אלוש ודגן לוינזון
צילום: נעה כפרי, גלעד שחם ותומר גדיש

⬇️⬇️⬇️ אגב, שמת לב למלבנים האלה לשיתוף כתבות? אם אהבת את התוכן שלנו, התודה הכי גדולה עבורנו היא שיתוף שלהן לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שלך