כלים שכל הורה לילדים ספורטאים צריך לסגל

הנוסחה הגנרית שמלווה ומשמשת את ענפי הספורט כבר מספר שנים היא: כישרון  + אימון (ידע) + עבודה קשה = הצלחה. היא נבחנה ונבחנת בלא מעט מחקרים עולמיים כבר מספר שנים. ההורים והסביבה האנושית של הספורטאים הם גורם שלא היה כלול עד כה. אבל ההורים הם מרכיב מרכזי להצלחה ולהתמדה של ספורטאים צעירים בכל רמת ביצוע. בין אם הספורטאי או הספורטאית מכוונים לבמות הגדולות בעולם או בין אם ידבוק בספורט שבו בחר בגיל ההתבגרות.

גלו את הווצאפ לקבלת כתבות ראנפאנל:

חשיבות ההורים לספורטאים צעירים 

כשנולדים ילדים, אף אחד לא מקבל מדריך להורות. כולנו עושים לא מעט שגיאות, במיוחד במדינה שמעודדת ילודה כשההורים בעצמם עדיין ילדים. במקרה הטוב, אנחנו לומדים מהשגיאות ומשנים אסטרטגיות. אך בהרבה מקרים אנחנו תקועים במחשבה שאנחנו בכלל לא מודעים אליה. איך זה קורה? פשוט: מילדות, אנחנו והילדים שלנו אוספים לאורך הדרך אמונות לגבי התכונות שלנו. למשל: “אתה בחיים לא מתמיד בשום דבר”. אמירה כזו נדבקת אלינו ואנחנו מגלגלים אותה בראש כל כך הרבה עד שאנחנו לבסוף מאמינים בה ומסגלים את ההתנהגות הזו. הדימוי העצמי שלנו, כלומר האופן שבו אנחנו תופסים את התכונות של עצמנו, מתבסס במקרה הזה, לשלילה. זו יכולה להיות אמירה קטנטנה, שנאמרה לנו פעם אחת ואנחנו חרטנו אותה עמוק על לוח ליבנו, כנרטיב בחיים שלנו.  גם אם נתחיל לעשות משהו, באתגר הראשון נפסיק לנסות, אנחנו מאמינים שאנחנו לא יכולים להתמיד כי ככה מישהו אמר לנו פעם. מה שקורה בפועל היא תחושת תסכול ופקפוק תמידי בעצמנו.  שינוי אמונה פנימית כזו יכול לשנות מהלך חיים של אדם רק במידה והוא מודע לכך ומעוניין לאמץ מחשבה אחרת. אולם יש אנשים שהדימוי העצמי הנמוך מושרש כל כך שהאמונה ביכולות שלהם לשנות פשוט לא קיימת.

רומי וורדי בכור. אמא גאה (צילום: הראל זילברמן)

“במנטליות, נמצאת ההצלחה. אני אלמד את הילדים איך לחשוב בצורה חיובית.” אליוד קיפצ’וגה

גיל ההתבגרות והשפעתו – ארוכת טווח

זו תקופה משמעותית בעיצוב דימוי העצמי. עבור ספורטאים צעירים, דימוי עצמי חיובי קריטי להצלחה בספורט ובחיים בכלל. הוא משפיע על תחושת המסוגלות, המוטיבציה, יכולת ההתמדה ועל הביצועים הלימודיים והספורטיביים. ספורטאים בעלי דימוי עצמי גבוה יהיו בעלי נטייה גבוהה יותר להשקיע בענף הספורט שבחרו. מחקר שפורסם בכתב העת PLOS ON1, הראה שהורים המבקשים להגשים את חלומם דרך ילדיהם, רוצים לחיות מחדש את ימי התהילה או להגשים חלום ילדות לא ממומש. אם אנחנו רוצים שהם יממשו את החלומות שלנו, אנחנו צריכים לבדוק עם עצמנו מדוע אנחנו לא מגשימים את החלומות שלנו? ולאן נעלמה או הושתקה המוטיבציה הפנימית שלנו בדרך להשגת המטרות שלנו? בכל תחום ההתנגשות הראשונית תתחיל בקושי שלנו להעריך את הילדים שלנו כפי שהם ומשם אנחנו במהירות גבוהה, לפגיעה אפשרית במערכת היחסים שלנו איתם.

איך זה ישפיע על הילדים שלנו?

הילד והמתבגר עלול לפגוש באחד הפחדים הגדולים האפשריים – לאכזב אותנו. התחושה תוביל אותו לרצות אותנו וקיים סיכוי שהיא תמשיך איתו לחייו הבוגרים. שם ירצה את מנהליו, חבריו, בני או בנות זוג ואף את ילדיו. זה קורה כאשר אדם מרגיש לא שהוא מספיק טוב, הפקפוק העצמי מזמזם בראשו והוא חש ירידה בדימוי העצמי מבלי להיות מודע לכך. חשוב לומר שהאשמת הורינו על הדרך בה גדלו אותנו מחייבת גם אחריות אישית. הורינו היקרים עשו ועושים כמיטב יכולתם לחנך ולגדל אותנו בעזרת הכלים שעמדו לרשותם. לצד נוכחות ההורים בחייו של הילד קיימים גורמים נוספים שעלולים מבלי לשים לב “לסייע” לירידה בדימוי העצמי כמו מורים, מאמנים וחברים. למרבה המזל, אין משמעות לגיל בו מחליטים לשנות תפיסה ולפתח מודעות, כהורים וכאינדיבידואלים.

ורדי בכור ועומרי לפני טריאתלון אשדוד (צילום: עופר עברי)

השפעת הורים על הצלחת הילדים הספורטאים

מחקר נוסף,  שפורסם ביוני 2023 בבריטניה בדק איך ניתן לעודד ספורטאים מענפי השחיה, הטניס והכדורגל להתמיד באימון שיטתי ואינטנסיבי. המחקר כלל 282 ספורטאים בגילאי 8-17 יחד עם הוריהם כדי לגלות למה ואיך בחרו להתאמן אימונים אינטנסיבים. מתוך ארבעה ענפי הספורט שנחקרו (כדורגל, התעמלות, טניס ושחייה),  70% מההורים לשחיינים היו בעלי סבירות גבוהה יותר להכיר לילדיהם את הספורט. לעומת 42% מההורים למתעמלים שהיו בסבירות נמוכה יותר לעשות זאת. עם זאת, בענפים אלו ההורים מילאו תפקיד קטן יותר במעבר לאימונים אינטנסיביים (6% ו-5%, בהתאמה). כמעט מחצית משחקני הכדורגל (47%) הפכו מעורבים בספורט בגלל רצון שלהם, כאשר הרוב, 65% עברו לאימונים אינטנסיביים בגלל עידוד של מאמן. מוטיבציה עצמית (27%) והשפעה הורית (57%) הביאו ילדים לטניס, כאשר 25% מהספורטאים הצעירים במדגם החליטו בעצמם להתחיל אימונים אינטנסיביים. ילדים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך היו מיוצגים בחסר, והמספר הכולל של משפחות חד-הוריות (5.3%) היה נמוך במידה ניכרת מהנורמות הבריטיות (16.1%). מסקנת המחקר: בבריטניה, מעורבותם של ספורטאים צעירים בספורט ברמה גבוהה תלויה במידה רבה בהוריהם, כאשר מועדוני ספורט ומאמנים ממלאים תפקיד חשוב מאוחר יותר. במצב החברתי-כלכלי והתרבותי הנוכחי, צעירים מוכשרים רבים עם הורים בעלי פחות מוטיבציה לא יעשו ספורט. צעירים מוכשרים מרקע כלכלי דל יותר יהיו מקופחים מאוד, במיוחד בענפי ספורט כמו טניס.

איך ניתן לבחון את עצמנו כהורים לספורטאי?

הצעד הראשון הוא להיות פתוחים ללמוד, להעמיק ולפתח את המודעות שלנו. להבין שזה לא אישי ולא קשור אלינו. נחוץ אומץ לשחרר את האמונות המגבילות של עצמנו. האימון המנטלי מבחין בין מעורבות יתר ומעורבות חסר. הורים מעורבים יתר על המידה הם הורים שלוחצים על הספורטאי או מנהיגים הורות הליקופטר בה הם חגים מעל הספורטאי ומפנים עבורו מכשולים. לעיתים מתערבים מבחינה מקצועית באימון או בתחרות. לעומת הורים במעורבות חסר, כלומר הורים שלא מתעניינים בחייו של הספורטאי או לא מודעים לחשיבות נוכחותם בחייו. המחקר מראה את הנחיצות בהורים מאוזנים שמייצגים את ההורה הסמכותי ואם הוא מהווה דוגמא אישית כעוסק בספורט, מה טוב. הורים אלו יתערבו בעולמו הספורטיבי רק כאשר הספורטאי לא מתנהל עפ”י הערכים הנהוגים בבית. ככלל יש לשים דגש על התקשורת בין הספורטאי להוריו. מומלץ לקיים שיחת תיאום ציפיות ללא שיפוט או ביקורת ועם הקשבה לרצונות הספורטאי הצעיר. לשאול: “מה אתה צריך ממני בתקופת אימונים? ומה התחרות? האם את אוהבת כשאנחנו מעודדים אותך? או שאתה מעדיף שלא נהיה על המסלול או בכלל באזור התחרות?” מטרת השיחה היא פתיחות, שתוביל לתמיכה אמיתית בספורטאי ולא כפי שאנחנו ההורים חושבים שהיא צריכה להיות כי אנחנו יודעים הכי טוב. תזכרו, העובדה שהם גדלים אצלנו בבית לא אומרת שהם צריכים את מה שאנחנו צריכים. וכן, לפעמים הם יודעים יותר טוב מאיתנו.

מיטב הנוער! (צילום: הראל זילברמן)

4 כלים שכל הורה צריך לסגל

אחרי שהחלטנו להסתכל במראה והבנו שהדימוי העצמי מתחיל ונגמר בבית ותלוי לא מעט בנו ההורים, ניקח אחריות על מערכת היחסים שלנו עם הילדים שלנו. נאמן את התגובה האוטומטית שלנו כדי שנוכל לקחת את הילדים שלנו לדרך בעלת חוסן מנטלי, בטחון עצמי בחיים שלהם ובספורט. הדבר הראשון שאליו יש לשים לב הוא להזכיר לעצמנו שהבחירה בידיים שלהם ואנחנו כאן לשמש רשת תמיכה עבורם. לדוגמא: אם הספורטאי שלכם החליט לא ללכת לאימון, במקום לומר לו “אתה כל הזמן מבריז, אתה לא מתמיד” דברו איתו: “שמתי לב שכבר כמה אימונים הלכת קצת באנרגיה נמוכה או בחרת לא ללכת. אני אשמח להבין מה קורה ואיך אנחנו יכולים לעזור”. נסגל לעצמנו התנהגות ותגובות שיטיבו עם מערכת היחסים שלנו איתם ובדרך הם ילמדו על הצלחה וכישלון ויפתחו מסוגלות להתמודד בביטחון.

 הצטרפו לניוזלטר שלנו:

1. Walk The Talk 

הבסיס להכל בשפת האימון המנטלי הוא מודלינג, דוגמה אישית. הילדים שלנו בכל גיל מסתכלים עלינו כל הזמן. גם אם אנחנו חושבים שאנחנו עושים עבודה טובה בלהסתיר או חושבים שהם לא שומעים אותנו. הם כן, כל הזמן. כלומר הם בונים את הזהות שלהם כבני אדם כשהם מסתכלים עלינו. לכן, אנחנו חייבים להבין שלפני שנרצה לחנך אותם אנחנו חייבים לחנך את עצמנו ולהבין שאנחנו תחת זכוכית מגדלת כל הזמן. כשאנחנו לא מממשים את המטרות והחלומות שלנו, קטנים כגדולים, גם הילדים שלנו לא יחתרו להגשמת החלומות שלהם. הם יחשבו שאין צורך להתאמץ, הכל מוגש להם בקלות ואין צורך לעבוד קשה. הם לא ילמדו להתמודד עם הפסדים, כשלונות וחוסר ודאות. כשההצלחה תגיע, גם איתה לא ידעו להתמודד.

ילד תותח ואמא תומכת (צילום: הראל זילברמן)

2. לדבר ולשתף אותם ביום יום שלנו

להתייעץ איתם על דילמות ביום יום שלנו ועל ההצלחות והכישלונות שלנו. דרך השיחות האלו לשאול שאלות פתוחות על היום שלהם ועל עצמם. האימון המנטלי מציע שיחת תיאום ציפיות בין ההורים לספורטאי. כלומר אל תגיעו הביתה ותכריזו שמקיימים שיחה. אלא בזמן נסיעה לאימון או סתם כשמכינים ארוחת ערב. בשיחה תשאלו על שביעות הרצון שלנו ממידת הנוכחות שלכם בחייו. השיחה חייבת להיות נטולת שיפוט או התגוננות מצידכם ברמת הדיבור וגם שפת הגוף שלנו. יכול להיות שהנוכחות שלנו במשחק או תחרות מלחיצה אותם או מדרבנת אותם. מה הם אוהבים שאנחנו עושים בזמן בתחרות? לעודד או להיות בשקט? מה הם אוהבים שאנחנו צועקים בזמן התחרות? אנחנו רוצים שהם ירגישו בנוח לדבר איתנו. זו הזדמנות מצויינת להזכיר להם עד כמה אנחנו גאים בדרך המדהימה שלהם ללא קשר לתוצאות או דירוגים או הצלחות. יכול להיות שתגלו שהם מאוד שמחים בנוכחות שלנו בתחרות אך מעדיפים שנעודד אותם בצורה אחרת. כל תשובה שלהם תהיה מצויינת כל זמן שנקשיב ללא שיפוט או עלבון ונעביר להם את התחושה שאנחנו אוהבים אותם ללא תנאי, רואים את ההשקעה שלהם והם לעולם לא מאכזבים אותנו.

אבישי פריז והבן (צילום: הראל זילברמן)

3. לקדש את המאמץ וההשקעה ולא את התוצאה

פרדוקסלי כי אנחנו חיים בעולם של תוצאות. בדרך זו נלמד אותם שהתוצאה לא מגדירה אותם. התפקיד המרכזי והיחיד שלנו הוא להיות ההורים שלהם ולא המאמנים שלהם. הימנעו מניתוחים או הכנות לקראת  משחקים ותחרויות. גם כשקשה לנו לראות אותם בלחץ לקראת תחרות או מתוסכלים מאימון שהלך לא טוב או תחרות שהתפקששה – נראה את התמיכה והאהבה שלנו. למשל לפני תחרות נאמר: “אנחנו מאמינים בכם, התאמנתם כמו שצריך. התוצאה לא מעניינת, אנחנו כל כך גאים בך”. אחרי תחרות נאמר: “ראיתי כמה התאמצת ורצית, אם תרצה לדבר מאוחר יותר, אני כאן בשבילך”. במידה ואחרי תחרות הם רוצים לדבר איתכם, יש לקחת בחשבון שהם נמצאים במצב רגשי טעון. במיוחד אם התחרות לא הלכה כפי שציפו. תנו להם לדבר בחופשיות ואל תקטעו אותם. תקשיבו להם, אך שימו לב, יכול להיות שהם ידברו על עצמם בשיח שלילי. למשל: “הייתי גרוע”, “היתה לי תחרות על הפנים”. בנקודה זו יש לנו הזמנות ללמד אותם לרדת לפרטים כדי לעזור לכם להסיק את המסקנות ולהפריד בין הרגש והשכל. נסייע להם לראות בבהירות מה עליהם לעשות כדי להיות טובים יותר בתחרות הבאה. לשאול: “מה היה גרוע? כתשובה, תזכירו להם את הדברים הטובים שכן קרו. לדוגמא: “ראיתי כמה התאמצת”, “נראית טוב בחלק השני של התחרות”. תנו מילה טובה על ההתארגנות לקראת המשחק וגלו אמפתיה אמיתית.

4. זה בכלל עונג ולא כלל: חבקו אותם

לפעמים אין לנו מה לומר, או שאנחנו מתים לומר להם מה דעתנו האמיתית ומה הפעולות שצריך לעשות – זה  האוטומט שלנו. לפעמים הילדים שלנו מתוסכלים נורא. הרגע הזה הוא רגע חיבוק קלאסי. חיבוק אמיתי או כפי שהוא נקרא אצלנו בבית “חיבוק בשתי ידיים, לב אל לב” למשך של 20-30 שניות. חיבוק כזה, גורם להפרשת הורמון האוקסיטוצין במוח של המתחבקים. ההורמון הזה ידוע גם בשם, הורמון האהבה שמופרש בזמן הנקה. הוא מייצר חיבור, אמון, מוריד את קצב הלב והנשימה ומכניס את הגוף לרגיעה פיזיולוגית. ברור לי שיש סיכוי גבוה שהם לא יסכימו להתחבק. לכן מראש אני מציעה לכם- תבקשו חיבוק עבורכם. “היה לי יום קשה, אפשר לקבל חיבוק”. אם המשפט הזה עבד על הספורטאי המתבגר והעקשן שלי, אין שום סיבה שזה לא יעבוד אצלכם בבית. אם תהפכו את זה להרגל, מהר מאוד תגיעו ליום שהם יבקשו מכם חיבוק. המוח של הילדים והנוער רגיש מאוד לתגמול של ההורמון הזה והם צריכים אותו להתפתחותם התקינה ותכלס, אין על חיבוקים.

לסיכום

להיות ספורטאי בכלל ובגיל ההתבגרות בפרט בעולם עמוס בגירויים זה קשוח. לנו כהורים יש תפקיד בהתמדה וגם בהצלחה שלהם. דווקא מהמקום הכי ראשוני של הורות, הבסיס. תזכרו, ההצלחה, הכשלון, ההתמדה או העזיבה של התחום לא מגדירה את ההורות שלכם. ולמען האמת, אף אחד לא יזכור את זה. אך את התחושה שאנחנו נעניק להם הילדים שלנו יזכרו לתמיד.

מאת: ורדי בכור
צילום: הראל זילברמן, עופר עברי

ורדי נשואה לשחיין ים ואימא לשלושה ספורטאים צעירים. מאמנת מנטלית וחשיבה חיובית לספורטאים, הורים ומאמנים. וכמו בחיים, חוקרת לומדת ומנהלת את שלושת הענפים, יחד ולחוד, בעולם הטריאתלון, האהוב עליה במיוחד. מאחוריה, שלושה חצי ברזל, ארבעה מרתונים וים תובנות אותן מעבירה אל הקוראים באהבה.

שתפו את זה! פה בכפתורים למטה: