אילת היא הקונה של ישראל. זו הפעם ה-33 שעיר הנופש הדרומית מארחת סופ"ש של אליפות ישראל בטריאתלון. בשנים האחרונות היא הפכה להיות טיפה משנית ובדרך לישראמן, אבל עבור המרחקים האולימפיים היא עדיין הכתר של הטריאתלון בארץ. ב87' השתתפו בסה"כ 148 טריאתלטים לעומת 1500 בסופ"ש האחרון.

כתב וצילם: אריאל אגרון

טריאתלון אילת

אנטונינה רזניקוב ורועי זוארץ

במרחק האולימפי השנה שלטו המקומיים ללא עוררין. הם לקחו את תארי האליפות עם פער משמעותי בינם לבין הבאים והבאות אחריהן/ם. אנטונינה רזניקוב (האילתית) בנשים אולימפי – 2:09:10, ואילו רועי זוארץ (האילתי) בגברים אולימפי – 1:55:52. 

טרי אילת ביום שישי האחרון היה אצל אנטונינה רק שלושה שבועות אחרי שסיימה את מרוץ האולטרה מן בזמן של 22 שעות ולקחה מקום ראשון כללי בין הנשים והגברים גם יחד. רזניקוב חותמת עונה יוצאת דופן שבה סיימה בהצלחה 10 תחרויות גדולות לאומיות ובינלאומיות. ומתוכם 5 עם תואר אליפות. אשת פלדה, אין מילים. רועי זוארץ שהתחרה השנה בעיקר בחו"ל כחלק מאיסוף הניקוד לקריטריון האולימפי יצא ראשון מהמים אחרי 20 דק' בלבד והמשיך סולו על המסלול עד שסיים עם פער של 6 דק' מהמקום השני. כיף להתחרות באילת, האווירה נהדרת. אווירה של נופש, קצת של חו"ל. אני מניח שכיף גם לחיות ולהתאמן בה. לטוניה ורועי זה עובד. 

חוף אילת

שגיב בספרינט

במקצה הספרינט סיים כצפוי ראשון שחר שגיב עם זמן של 1:01:20 ובשלב הריצה נראה מרחף / עושה ג'וגינג. בעיניי, כשראיתי אותו חולף על פניי, לא היה נראה שהוא מתאמץ בכלל. שחר רץ כמו איילה שמקפצת לה בשדה. עם חיוך על הפנים ששמתי לב אליו כל פעם שעברנו זה מול זה. כמה שעות אחר כך ראיינתי אותו בקו הסיום של הנוער והוא ציין שזו אחלה סיומת לעונה שלו. עוד מעט יתחיל לבנות את עצמו לעונה הבאה והחשובה כל כך. 

שחר, איך ההכנות לאולימפיאדה? "כרגע אני בפנים, צריך בעיקר לשמור על זה. נשארו עוד 5-6 תחרויות עד לסוף איסוף הניקוד בשביל לדעת שאני בטוח הולך להשתתף בטוקיו. 

איך האליפות בסופ"ש הזה בעינייך? הרי אתה רואה תחרויות בעולם ברמה כל כך גבוהה.. 

"שמע, האיגוד משתפר משנה לשנה. למשל הפעם הוא עשה עבודה מדהימה עם אליפות הנוער, וכל נושא ההקפות ברכיבה. גם בשבילי זה כיף אדיר לראות את הילדים מתחרים ומתאמצים כל כך. זה לא אירוע גדול כמו הישראמן, נכון. אבל האיגוד עושה את מה שהוא יכול במסגרת התקציב שלו ומשפר את עצמו כל הזמן." 

כמה זמן אתה הולך להישאר בארץ? "בערך חודש, חודש וחצי. ואז אני טס למחנה אימונים באיים הקנריים ואחרי זה נתחיל להיכנס לעונת התחרויות." חי את החלום.

לראשונה, היה גם מקצה חדש בדרך לאולימפיאדה- מקצה השליחים היה נהדר, ולראשונה התקיים כחלק מהאליפות. יו"ר האיגוד מיכאל זיו אמר לי אחר כך שהמקצה היה הצלחה מסחררת והכוונה של האיגוד זה להכין נבחרת לפריז 2028. יהיה מעניין. 

מרוץ שליחים

האקספו – ירידה משמעותית! 

הסתובבתי יחד עם הנג"ש שלי באקספו בשלושת הימים שהיה מוקם והוא היה ריק כמעט לחלוטין. תכלס, יכלתי אפילו לעלות עליהם ולרכב במתחם, לא הייתי מפריע לאף אחד ואף אחד לא היה מפריע לי. מספר המציגים ירד בכחצי להערכתי. עופר ורד סיפר לי שפעם בקושי אפשר היה לעבור כי היו כל כך הרבה אנשים. הפעם, שומם. לפי עופר, חוץ מכמות המשתתפים הנמוכה יותר יש גם את עניין הקניות ברשת. אנשים פחות קונים בצורה פיזית. 

רוני ענר מרודי פרוג'קט טוען אחרת: לפי רוני המחירים שהאיגוד דורש בשנים האחרונות רק עולים ועולים ויגיע רגע שאם המגמה הזאת תמשיך הוא פשוט לא יגיע. לא יהיה רודי פרוג'קט באקספו, לפי דבריו. האיגוד דורשים 5000 ש"ח להקמת דוכן. בישראמן למשל זה 3500 ש"ח. ובמירוץ המדברי שבוע שעבר דרשו רק 1500.

תגובת מיכאל זיו יו"ר איגוד הטריאתלון: "עלות התחרות שלנו באילת הרבה, הרבה יותר גבוהה מהאחרות כיוון שאנחנו חוסמים צירי תנועה בעיר למשך שעות ארוכות במשך יומיים, המרתון המדברי בשטח, בישראמן רוכבים מחוץ לעיר והריצה ללא חסימת כבישים כמעט. זה דורש הרבה יותר סדרנים ומחסומים בעלויות גבוהות. כשם שבעל הטענה מתמחר את מוצריו על פי העלויות בתוספת רווח שהוא רוצה להפיק, אנחנו מתמחרים רק על פי העלויות ללא כל כוונת רווח ומקווים לא להפסיד
אצלנו מגוון רחב מאד של מקצים החל מילדים קטנים ועד הבוגרים וכל מקצה, עקב השוני במרחקים, דורש הערכות נפרדת של מדידת זמנים ופיקוח". כדי לאפשר עלות נמוכה יותר פר תחרות מציע האיגוד "הסכם שנתי ב 15000 וזכות לכל התחרויות שלנו וכולל גם גן שמואל".

בכל מקרה, המחירים לספורטאים לא רעים בכלל ושווה להתאפק בקנייה של מוצר מסוים כי ההנחות באקספו משמעותית נמוכים יותר. התחדשתי למשל בקסדה ונעלי ריצה חדשות (חגגתי יומולדת 34 באותו יום. אז אמרתי נפנק את עצמנו קצת, למה לא. אני גם ככה מרושש כבר לגמרי) והם עלו לי ב2/3 מהמחיר שהיו עולים לי בת"א. 

טריאתלון אילת

הטריאתלטים 

הסיפורים של כמה מהמשתתפים השנה מעניינים. לדוגמא של ניב בטיטו, נוער מיני ספרינט 14-15. מתאמן בקבוצת אקסטרים, בניהולו והדרכתו של ליאור כהן (מאמן הנבחרת ושל רועי זוארץ). בסיבוב השני אחרי הקונוס סיבוב נכנס חזק מדי בסיבוב ונכנס לשטח עפר וחטף פנצ'ר. מסתבר שיצא בלי פנימית ספייר בגלל שלא רצה לרכב עם משקל. מהשיחה שלנו: 

"עצרת, ירדת מהאופניים ופשוט הלכת? כן. מה אני אעשה. חטפתי פנצ'ר.
להבא תביא פנימית? מה פתאום. זה עוד משקל.
אז מה הלקח? להיכנס ראשון בפלטון ולהיות זהיר יותר בסיבוב."

ניב אומר שלתחושתו היה הרבה יותר מושקע הפעם. הוא אהב מאוד את השטיח הכחול, "אבל בפעם הבאה ישימו יותר מתקנים לאופניים! היה צפוף מדי." אמא עינת, בעצמה טריאתלטית שמתאמנת אצל ליאור ולה הישגים משלה, מספרת מאז שהצטרף לקבוצת הטריאתלון הציונים רק השתפרו כי זה משהו שחשוב מאוד לליאור כהן, המאמן. מוסיפה שהוא אפילו הוציא את ניב פעם מהאימון כי הביא ציון לא טוב באחד המקצועות. 

Eilat Triathlon

חגיגת ילדים ונוער אחת גדולה

אני לא בטוח שראיתי כמות כזאת של טריאתלטים קטנים בחיי. "יש עתיד לספורט הזה! תסתכל כמה ילדים!"  אמרתי לשרון מעוז, מאמן קבוצת "מעוז".
"תקשיב, הבאתי לכאן 73 ילדים משתתפים מהקבוצה שלי. כולל בני המשפחה שלהם, יש כאן יותר מ300 בני משפחת מעוז באילת. גאווה גדולה והתרגשות עצומה בשבילי. מה שאתה רואה כאן זה עתיד ענף הטריאתלון של ישראל"

"אולי יום אחד" הוספתי. "נראה את כל הילדים הנרגשים האלה מתחרים ביחד, כתף אל כתף, עם בני דודינו מהשטחים ומעזה. זה החלום שלי שרון. שיום אחד, אליפות ישראל תארח ילדים מכל כנען, וההתרגשות הזאת שיש באוויר כאן, תיהיה הבסיס לשלום ולתחרויות ספורטיבית, לתחרותיות בריאה". אם יש משהו שאני מאחל לעצמי ליום ההולדת שאני חוגג היום, זה זה. לראות את היום הזה ולסקר אותו. 

Eilat Triathlon

איש משפחה+

בסוף התחרות שלי, כשפתחו מחדש את שטח ההחלפה, אני שם לב לילד קטן, בן 3 בערך, שעליו תיק עם הכיתוב Ironman. התיק מכסה את כל הגוף שלו בעצם. לידו אני פוגש את אביו, שרון קירשנבאום. שרון בדיוק סיים את מקצה האולימפי לגילאי 50+, הוא איש משפחה אשר שניים מתוך שלושת ילדיו התחרו בנוער באילת גם הם. החלום שלו – שבנו יעקוף אותו בזמנים. ולסיים בהצלחה את מקצה החצי בישראמן הקרוב. 

איירונמן

המתופף בשלשה הפאראולימפית

באותו מתחם קורא לי פתאום קול מוכר ואני לא מאמין למה שאני רואה. השכן שלי משכונת שפירא בדרום ת"א, יואל דורות, חבר הקהילה השיתופית שבה אני והוא חיים, מזהה, קורא לי ורץ לחבק אותי. אני בהלם, לא ידעתי שהוא רוכב בכלל! הרי הוא המתופף של הקהילה. 

מסתבר שיואל הוא חלק משלשה פאראלימפית. הוא מצביע על האופניים מאחוריו – אופני טנדם. וביחד עם חגית סלע מלווים את אורלי בן חיים, ספורטאית עיוורת במקצה השלשה במרחק האולימפי. אני נדהם מהסיפור, ואני מבקש מיואל שיכיר לי אותה! הדבר הראשון שאורלי אומרת לי זה "מה זה. הרכיבה הייתה ממש קצרה". יואל (28) ואורלי בן חיים (58) רוכבים ביחד כבר 6 שנים, אבל זו פעם ראשונה שהם רוכבים כביש ביחד. בדר"כ הם בכלל רוכבים בשטח. אורלי הספיקה כבר לשבור ירך וכמה צלעות. 

"תשאל אותה כמה זוגות טנדם יש לה בבית" אומרת חגית (47), הרצה של השלשה. מסתבר ש6 זוגות. שלושה כביש, שלושה שטח. "מה גודל הבית שלך??" אני שואל. לא, לא.. האופניים מפוזרות בכל רחבי הארץ. בכל עיר נמל יש זוג אחר. אורלי מתכוננת גם היא לקראת הישראמן הקרוב, למקצה של החצי. מטורף. 

פאראולימפי

תקציב התחרות: מליון ש"ח

"התחרות הזאת היא עם השקעה מעל מיליון ש"ח. אירוע יקר מאוד. ידוע. אין ברירה, אין תמיכה מספקת ממשרד התרבות והספורט" אומר לי מיכאל זיו. למדתי ממנו שלמרות שאי אפשר בלעדיה, המשטרה שוחטת במחיר. לדוגמה: 35 ש"ח לגדר הפרדה, אחד! ויש אלפים כאלה! ויש גם דרישות מהמשטרה גם לגדרות של 2 מטר בחלק מהמקומות."

לדבריו של מיכאל, האירוע חריג ולכן גם ההכנה הדקדקנית של האיגוד נדרשה בעקבות סגירת נתיב הכביש המערבי של כביש 90 במקצה הרכיבה. הפחד הוא שיקרה משהו בעקבות הצפיפות. בסוף הרוכבים שמרו מרחק אחד מהשני ואף יותר חשוב מהקו המקווקו שהפריד את הרכיבה צפונה מהרוכבים שכבר היו בדרכם חזרה דרומה והכל הסתדר. 

אני חייב להודות שבניגוד לשני הטריאתלונים האחרונים, באשדוד ובנתניה, המרחקים הפעם בענפים השונים היו מדויקים בול! (בטריאתלון אשדוד למשל מקצה השחייה יצא 2200 מטר במקום 1500). הדבר שמיכאל יו"ר האיגוד הכי גאה בו באירוע השנה זה מקצה השליחים שהתקיים הפעם לראשונה וכאמור היה חלק מבניית נבחרת לשליחת משתתפים לאולימפיאדת פריז 2028. 

איגוד הטריאתלון

טראומת הטביעה ופניקה במים

לי בהחלט הייתה לי תחרות מפתיעה. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי: אני נתקף פאניקה ברגע שאני מפסיק לראות קרקעית. נכנס לסטרס, מתחיל להתנשף בכבדות, והגוף נכנס להיפרוונטילציה, מה שגורר אובדן כוחות מוחלט. זה קרה לי בטריאתלון הראשון שלי השנה באפריל, ומאז כמעט כל פעם חוזר על עצמו. השחייה עוד חדשה לי, למדתי לשחות רק לפני שנה וקצת, ואני סוחב טראומת טביעה בהיותי קטן כאשר נסחפתי עם אבא שלי ז"ל בים של כרתים. היא תוקפת אותי בכל פעם שאני מפסיק לראות את קרקעית הים מתחתיי. 

התחלתי כבר לחפש את סירת ההצלה שהייתה אמורה להיות שם והייתי קרוב מאוד להניף את ידיי למעלה לקרוא לה או למישהו שיצילו אותי, פשוט לא היה לי אוויר יותר, אבל המרחק למצוף ההקפה נראה בלתי אפשרי. רחוק מדי, אני בחיים לא אגיע לשם. ואני כבר עמוק עמוק בים… אין על מה להניח את הרגליים. 

השיטה שלי להתגבר על הפאניקה היא לעצור שניה את כל המחשבות, להירגע לרגע ולאמר לעצמי: "ידעת שזה יקרה. הרי זה קורה כל פעם. אתה יודע איך לשחות. בסוף אתה מתגבר על זה ומסיים את כל ההקפה כמו גדול". חזרתי על המנטרה "תחזור לטכניקה. תחזור לטכניקה" ואז, תוך כדי שאני נלחם בשדים של עצמי ומנסה להשאיר את הראש מעל המים זה הגיע – הרגע הזה שבו הראש עושה את הסוויצ'. האוויר חוזר פתאום לריאות ומילא אותם בחמצן. הביטחון שהגוף מסוגל לעשות את זה ולסיים חזר אלי ואז פשוט עשיתי את זה – החזרתי את הראש בחזרה למים והתחלתי לשחות. חזרתי לטכניקה. 

אריאל אגרון

לא טבעתי כל השאר זה בונוס (אריאל אגרון, פאנליסט, 9 כללי ואלוף ישראל קב' גיל)

ולמרות הכל: הצלחה

שחיתי כאילו השחייה היא כל מה שאני יודע לעשות בחיים. וכשהשמש התחילה להבליח לה מעבר להרים ובכל לקיחת אוויר ראיתי אותה בזווית העין דרך המשקפת, זה מילא אותי ביותר ויותר ביטחון ושמחה. הקלה עצומה מילאה אותי מבפנים. 'עשיתי את זה' אמרתי לעצמי. עברתי את החלק הקשה. אני שוחה. בסוף יצא ששחיתי את שאר ה1000 מטרים מהר יותר מכל תחרות אחרת. לראשונה אפילו ירדתי בשניה אחת מ2 דק' ל100 מטר.

העליה על האופניים אחרי היציאה מהים זו תמיד הרגשת המקום המוכר, הנוח והאהוב אצלי. הרגשה של 'אני בבית. עכשיו הכל בסדר'. הרכיבה הייתה מישורית וארוכה. הקפה אחת של 40 ק"מ, עם הנופים המלכותיים מעוררי ההשתאות של הרי אילת בשני הצדדים. נפלא. צחקנו אחרי התחרות אני וחבר: אם יש רוח פנים בהלוך, איך יכול להיות שיש גם רוח פנים בחזור?  

החלפה מהירה ב T2 ויציאה לריצת הכורכר הידועה של אילת. למרות שהגעתי הפעם לתחרות בלי אוזניי הארנב שליוו אותי מתחילת העונה בראשל"צ, הייתה לי, כמו לרבים אחרים, את ריצת ה10k הטובה והמהירה בחיי. בסופו של דבר סיימתי את כל התחרות בזמן של 2:16:50 וכשהצצתי בלוח התוצאות גיליתי להפתעתי שסיימתי 9 כללי ו1 בקטגוריית הגיל. זה היה ממש מוזר, לא ציפיתי. מעולם לא הייתי אלוף במשהו. בוודאי שלא אלוף ישראל. גם לא לקטגוריית הגיל שלי. זה משהו באווירה של אילת, אני אומר לכם.. 🙂

לא יצא לי להישאר באילת אחריה להנות עוד קצת מהעיר- חזרתי במהרה לת"א ישר לימי שליחויות גשומים של מסירת חבילות כשליח שלא מזהם את הסביבה: על אופניים!

עיר עם עתיד קרוב, קרוב מאוד

טריאתלטים בכירים רבים נמצאים כרגע בשיא ההכנות לאירוע גדול אף יותר שיתקיים עוד פחות מחודשיים בעיר הדרומית הנפלאה הזאת. ההכנות לישראמן בשיאם. מפלס הזיעה עולה כל יום בכמה מטרים, ועל זה לא מדברים בתחזיות של המהדורות המרכזיות.  טריאתלון אילת היה לרבים ונחושים הכנה וחימום לבלאגן המטורף שהולך להתרחש בעיר בסופ"ש של 31 בינואר… יש למה לצפות. 

תוצאות

 מנצחים אולימפי ~ גברים

  1. רועי זוארץ – 1:55:52 שע'
  2. אסף פורת – 2:04:08 שע'
  3. אוהד סיני – 2:06:31 שע'

מנצחות אולימפי ~ נשים

  1. אנטונינה רזניקוב – 2:09:10 שע'
  2. הגר כהן-כליף – 2:15:33 שע'
  3. גיל בר – 2:22:26 שע'

מנצחים ספרינט ~ גברים

  1. שחר שגיב – 1:01:20 שע'
  2. חיים רז – 1:04:00 שע'
  3. עידן אפסימון – 1:04:45 שע'

מנצחות ספרינט ~ נשים

  1. גבי בן אליהו – 1:21:11 שע'
  2. שחר הדר – 1:21:31 שע'
  3. אירית אפרתי – 1:24:53 שע'

נהנתם מהכתבה? הצטרפו לעשרות אלפי קוראים בניוזלטר שלנו (אפשר להסיר בכל עת)

הצטרפו חינם לשירות

הצטרפו חינם ותהנו מהתכנים האיכותיים שלנו ישירות לתיבת המייל שלכם.



מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים