הבריחה אל עצמי: איך הריצה שינתה את חיי בגיל 46

בגיל 46, אחרי שנים של שגרה ונוחות, מצאתי את עצמי קם לפני הזריחה ורץ בפארק ריק מאדם. מה שהתחיל כניסיון לרדת במשקל ולהיכנס לכושר, הפך מהר מאוד למסע של גילוי עצמי. בכתבה הזו עמית מורבצ'יק משתף על איך הריצה שינתה את חייו, מדוע הוא ממשיך לרוץ, ומה באמת נמצא שם – בין כל הקילומטרים, הזיעה, והמחשבות השקטות של הבוקר.

4:40 לפנות בוקר. אני קם מהמיטה בשקט כדי לא להעיר את אשתי. כבר הכנתי את הבגדים, הנעליים, החגורה, הגרביים, והאוזניות ערב לפני. טריק קטן כדי לא להשאיר את כוח הרצון לבד במערכה נגד כוח המשיכה של המיטה. ב-5:15 אני ברכב, ב-5:30 בכניסה לפארק. חימום וריצה קלה. הפארק ריק, חוץ מרצה אחת שאני פוגש תמיד בישורת הקצרה של הקילומטר השני וכמה נמיות ושפנים.

בזמן שאני רץ, הנוף השלו מזכיר לי כמה מהר הזמן עובר, והמחשבות מתחילות לרוץ איתי: העבודה, הילדים, השגרה. למה אני רץ? אחרי 25 שנים של ישיבה על כורסה, מה פתאום להתחיל לרוץ? מה גרם לי להוריד אפליקציה לריצה, ואחרי כן להצטרף לתוכנית האימון האישי של גיא חלמיש ב-RUNPANEL? 

אתה מכיר את ההוא שעוקף אותך עם הרכב כשאתה רץ בכביש וצועק: "היי! ממה אתה בורח?" אז בתוך כל המחשבות האמורפיות שעולות במהלך הריצה, אני אומר לעצמי שזה נכון. אני רץ כי אני בורח. אבל ממה בעצם אני בורח? באזור הקילומטר השביעי, השמש מתחילה לעלות, הפארק הרחב והריק נצבע באינספור גוונים של ירוק והמחשבות ממשיכות. ממה אני בורח? האם אני בורח ממשהו?

אני מוקף בעצים ונחל וחיות ואוויר נקי (יחסית לעיר הגדולה), מה פתאום לברוח? אני שואל את עצמי: אני בורח ממשהו או לכיוון משהו? בכל צעד השאלות קופצות במוחי, ולאט לאט אני מתחיל להבין – אני לא סתם בורח, אני מחפש. הריצה הפכה להיות המפלט שלי, הבריחה שלי מהלחצים היומיומיים. זה הזמן שלי, החופשה האישית שלי. אני לא בורח ממשהו, אני בורח לאנשהו, למקום טוב יותר, רגוע יותר, אישי יותר, מקום שהוא שלי. הריצה היא המקום שלי, השינוי שלי, המקלט שלי.

המשבר: כשמשהו משתנה או בעצם לא משתנה

מה בעצם קרה? 25 שנה אחרי השחרור, לאט לאט "התמסדתי" – חתונה, ילדים, קריירה. גם הגוף התיישב. קילוגרם בשנה זה משהו שמחלחל באיטיות, ואף אחד לא שם לב אליו, עד שיום אחד הסתכלתי בתמונות מהאביב האחרון וראיתי את עצמי שמן. בלי באדי שיימינג, וכל גוף הוא יפה, אבל לא אהבתי את מה שראיתי. לא אהבתי את מה שנהיה ממני. לא אהבתי להסתכל למטה ולא לראות את הרגליים. לאן נעלמתי? אני, שתמיד הפתעתי את עצמי, אני, שהייתי מכור לשינויים – התיישבתי? התרגלתי? נכנסתי לשגרה?

השגרה התחילה לגרד, כמו פריחה. עם כל האהבה לבת הזוג, לילדים, לחברים ולקריירה, משהו חסר לי. אני חסר לי. כבר לפני גיל 18 יצאתי מהבית. חייתי בקיבוץ, בעיר, שוב בקיבוץ, שוב בעיר אחרת. עברתי למדינה אחרת, החלפתי אוניברסיטה באמצע התואר, 9 עבודות, ועוד. לא הייתי מוכן להתפשר. והנה אני בתמונה מארוחת חג – הכי סטטי, הכי מתפשר, הכי לא אני. משהו חייב להשתנות! לא חיכיתי להתקף לב. קבעתי תור לצ'ק-אפ רפואי יסודי – ממדידת מטבוליזם ועד פסיכולוג.

גילוי הריצה: מפגש בלתי צפוי

ברור שלא מדובר כאן בסתם דיאטה. המטרה היא לשנות סגנון חיים, ועל הדרך לתקן את כל הכוכביות שהופיעו בבדיקות הדם. פעילות גופנית! כן! אני צריך, אני יכול, אני חזק – ברור. אבל איזו פעילות גופנית? מההתחלה היה לי ברור שאני מחפש משהו אינדיבידואלי. זה כנראה אחד ההבדלים בין בני 20 לבני 40/50. לא סתם הסטטיסטיקות מראות שגילאים "מופלגים" שולטים בענפי הסיבולת לעומת ענפי ספורט אחרים. הראש? הניסיון? בשבילי זה היה, וזה עדיין, הלבד – אולי התחום היחיד בחיים שלי שלא נמדד על ידי אחרים.

מה צריך בשביל להתחיל לרוץ? 

זוג נעליים שקניתי לפני כמה שנים בדקטלון ו… נראה שזה הכל. את הריצות הראשונות עשיתי על מסילה – עד כדי כך לא רציתי להתרחק מנוחות הבית, עד כדי כך לא רציתי שאנשים יראו אותי נאבק בלי אוויר, רץ יותר לאט ממי שהולך לידו. היה לי מזל. מזל גדול מאוד. כבר אחרי הריצה הראשונה – ריצה/הליכה של אולי 20 דקות – חוויתי את ה-runner's high. התרוממות רוח כל כך חזקה שגרמה לי להבין מיד שמצאתי את הספורט שלי.

ברור לי היום שב-20 דקות של ריצה/הליכה זה לא הגיוני מבחינה פיזיולוגית, והתרוממות הרוח הייתה פסיכולוגית ולא הורמונלית, אבל הרגשה טובה היא הרגשה טובה. תחושת מסוגלות. ואם להיות גרפי, הזיעה שכיסתה את כל כולי, את המסילה והרצפה מסביב היתה "אושר נוזלי".

קבלו את הכתבות שלנו פעם בשבוע:

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר משלוח פרסום ועדכונים

חדור מטרה – להוריד במשקל, לצמצם היקף מותניים ולהעלים את הכוכביות מבדיקות הדם – אחרי שתיים-שלוש ריצות על המסילה, התחלתי לצאת החוצה. לפארק, לאורך החוף, לראות ולהראות, להנהן לשלום לרצים אחרים, אבל בעיקר לנשום. נזכרתי איך תמיד הסתכלתי בהערכה על אנשים שרצים בפארק, ועכשיו זה אני! אני מתחיל לפרגן לעצמי – מגיע לי, אני רץ!

זה לא באמת משנה למה אתה מתחיל לרוץ – אם זה כדי לרדת במשקל, כי הרופאה אמרה, או כי "צריך". אחרי שלושה שבועות, אתה כבר רץ בשביל הריצה עצמה ומה שהיא נותנת לך. המטרות השתנו. המשקל, ההיקף והכוכביות יסתדרו על הדרך. עכשיו אני צריך להגיע ל-5 ק"מ או ל-30 דקות ריצה, ואז ל-10 ק"מ, ואז עוד ועוד.

הצבתי לעצמי פרסים לאורך הדרך: נעליים חדשות ב-5 ק"מ (בסוף קניתי הרבה קודם כי הבנתי כמה זה חשוב), חולצה פה, מכנסיים שם, וגרמין כשאגיע לשעת ריצה רצופה. אני זוכר כמה שמחתי על 8 דקות ריצה רצופות. ההתקדמות והשיפור בהתחלה כל כך משמעותיים, שהם עוזרים לשמור על מוטיבציה גבוהה. בשלב הזה גם מאוד קל להתפתות להאריך את האימונים ולהיפצע – לא להצליח לדרוך על הרגל חודש וחצי זה כבר סיפור אחר. אימון יתר זה לא כיף!

בדרך עם הריצה: מטאפורה לחיים

בחזרה לחיים. התחלתי לרוץ בערב אחרי ימים קשים במשרד, בבוקר כדי למלא את מאגרי האנרגיה לקראת ימים עמוסים, ובסופי שבוע כדי להתחבר לעצמי ולעכשיו. מיום ליום הרגשתי שאני נרגע. המחשבות המטרידות הפכו לבעיות שאולי אפשר לפתור, או לפחות לנסות. היום אני רץ גם כשאני לא רץ. בכל פעם שאני מגיע לשיא חדש, בין אם זה מרחק או קצב, אני מבין שיש בי הרבה יותר ממה שחשבתי. אם רק אקשיב יותר לעצמי ופחות לרעשים מבחוץ, אגלה שהגבולות שלי רחוקים הרבה יותר ממה שדמיינתי.

המסע שלי בדרך למימוש הפוטנציאל הוא נהדר ומלהיב, גם בלי להגיע לסוף. משבר גיל ה-40/50 נוגע בעוד תחומים. בגיל 46, פתאום אני לא יודע מה אני רוצה לעשות "כשאגדל". אני חושב שאני טוב בעבודה שלי, התקדמתי יפה בקריירה, אבל… זה מה שאני רוצה לעשות עד הסוף? עזבתי את העבודה והתיישבתי בבית מול שלושת זוגות נעלי הריצה שלי. המאמן שלי גיא חלמיש אמר לי פעם לגבי נעליים: "נעל אחת לכביש לריצות ארוכות, שנייה לטסטים, טמפו ותחרויות, ונעל שלישית לשטח. נעל אחת יכולה להישאר הדגם שאתה אוהב, נעל שנייה לניסיונות, והשלישית להתפרעויות."

נעל לריצות ארוכות, קלות וריצות נפח – 80-90% מהאימונים, זון 2 – זה מה שאני יודע לעשות ואפילו טוב. זה התפקיד שלי, על זה משלמים לי. נעל נוחה, מרופדת, לוקחת אותי ביום-יום לאן שאני צריך, נעל ל"ריצות חסרות תהילה".

נעל מהירה, פחות מרופדת, נותנת לי להרגיש את הדרך ומגיבה על כל צעד. זו הנעל שאני הכי אוהב, היא מביאה אותי לשיאים אישיים וחוצה את הגבולות שלי. היא כמו הפרויקטים הקטנים שאני לוקח במסגרת העבודה – חלק מהתפקיד, קטן יותר אבל מלא בסיפוק. אולי כדאי לנסות להשתמש בה יותר?

נעל שטח – הזוג השלישי, של ההתפרעויות – שקניתי כי רציתי סיבה טובה לקפוץ בשלוליות ולרוץ בבוץ. הסבה מקצועית? ללמוד משהו חדש? כולם יודעים שצמיחה אמיתית נמצאת מחוץ לאזור הנוחות. אספלט אני כבר מכיר, אז למה לא לנסות לרוץ בהרים? מון בלאן, היר איי קם! בינתיים, אני עוד לא יודע מה אני רוצה לעשות כשאגדל. אני רק יודע שאמשיך לרוץ ולהשתמש במטאפורות לריצה שאף אחד לא רוצה לשמוע.

מעבר לריצה: לגלות את עצמך מחדש

ב-2021, ברוקס פרסמה מחקר על מצב מנטלי שניתן להגיע אליו דרך ריצה – ראנפולנס (runfulness). בניגוד ל"סוטול של רצים", ראנפולנס הוא למעשה מיינדפולנס במהלך הריצה. בלי מילים גדולות, אפשר לסכם הכל במילה אחת: מודעות. מודעות לריצה, מודעות עצמית, ומודעות לרגע הנוכחי. אנחנו מבלים את רוב חיינו במחשבות על העבר והעתיד: מה קרה, מה עשיתי, מה יקרה מחר, מה אעשה. הריצה לימדה אותי לחיות את הרגע, ליהנות מהדרך, להקשיב לנשימות, להקשיב לגוף – לנשום. ושוב, לנשום.

היום אני יודע שאני יכול. אני יכול להשיג דברים שעוד לא השגתי, להגיע למרחקים שעדיין לא הגעתי אליהם. אני יודע להיות סבלני, הרי אי אפשר להעלות עומסים ביותר מ-10% בשבוע (כלומר, אפשר, אבל הפציעה תגיע אחר כך). לאט לאט, בעקביות ובפרגמטיות, גם בטטת כורסה יכולה לרוץ מרתון.

הפסקתי להתעצבן. הילדים שלי תמיד צחקו על הפיוז הקצר שלי. היום אני יודע שלהתעצבן זה להאשים את עצמך בטיפשות או בחוסר כישרון של אחרים. חוץ מזה, להתעצבן זה לא מנומס. ואם בסוף משהו מצליח לעצבן אותי, אני לוקח את האנרגיה הזו ושומר אותה לאימון. אני יודע שבערב זה יהפוך לכמה שניות פחות לקילומטר. כמו שלמדתי להקשיב לגוף ולנשימות שלי, למדתי להקשיב גם למשפחה, לחברים ולקולגות – בסבלנות ובסלחנות.

אפילוג: הריצה נמשכת

באמצע משבר גיל 40/50, כשנראה היה שהכל עומד במקום וללא מטרה, הריצה נתנה לי כיוון. כל צעד הרחיק אותי מהתחושה של להיות אסיר בשגרה. היה זה כאילו הדרך לפניי היא התחום היחיד שבו אני באמת יכול להחליט לאן ללכת – מסלול שמציע לי חופש לבחור את הקצב שלי, את המרחק שלי, את היעדים שלי. בזמן שהכל סביבי נראה כאילו יוצא משליטה, הריצה החזירה לי את השליטה.