כששאלתי את מנכלית Skyrunning, לורי, מה ההבדל בין ריצת שבילים (trail running) לסקייראניניג (Skyrunning) היא השתנקה קצת, גייסה את כל הסבלנות שלה והסבירה לי: רצי שבילים רצים מסביב לפסגות ההרים. סקייראנרים מטפסים לפסגה ויורדים למטה, בדרך הכי מהירה. המסלול הזה הוא לעיתים קרובות הכי קצר, תלול ולא בהכרח על שביל.
אפשר למצוא הגדרות יותר גיאומטריות לסקייראנינג- כאלו שמדברות על שיפועים ( מקטעים מעל 30 אחוז) ועל גובה (מעל 2000 מטר), על קטעי טיפוס שבהם נעזרים בידיים ועל מורכבות טכנית של המסלול. אבל יש פה משהו אחר, עליו קשה לשים את האצבע, אבל קל להרגיש. בהשתתפות ואפילו בצפייה בסרטים.
לחצו פה להצטרף לערוץ הווטסאפ של RUNPANEL:
השתתפות במירוץ כזה, Skyrace, היא חוויה מיוחדת מאוד. מתחילים בדרך כלל בכפר קטן בהרים, כזה שנראה קצת נטוש, מוקף הרים גבוהים ודי מאיימים. הכפר לובש חג ליום אחד, ילדי וזקני הכפר יוצאים החוצה למסיבה גדולה ורועשת. על קו הזינוק כמה עשרות אנשים. בד”כ 200-250 הם מספרים אופיניים. לא תראו כאן תמונות של נחילי אדם בסגנון מירוצי UTMB. רצי סקייראן מצוידים בקלילות, וסט מינימליסטי. לעיתים קרובות רק חגורה עם חצי ליטר מים וג׳קט קל, מקלות וסרט על המצח. Light and fast זה המוטו כאן.
על הר נשף בזמן סדנת סקייראנינג בהרי אילת. צילום: גיא פטל
העליה התלולה
המירוץ מוזנק ודי מהר מגיעים למרגלות ההר ולעליה התלולה, שיכולה להיות 2000-1000 מטר רצופים על מדרון הדשא ואתה לפעמים הולך כמו דוב על ארבע. לחילופין טכניקה טובה עם מקלות עוזרת כאן מאוד. מעל קו העצים הסלעים נחשפים והאוויר נעשה דליל, גובה של 2500-3000 מטר מעל פני הים הוא שכיח ויש גם מירוצים שמגיעים ל 4500 מטר.
כאן המירוץ נעשה מעניין יותר לחובבי האקסטרים – פאצ’ים של שלג, מדרגות סלע, מעברים חשופים מעל תהום, על שביל עיזים ברוחב נעל, בקושי. המארגנים מכינים מראש חבלים ושרשראות בקטעים אלו והיחידות האלפיניות משגיחות מקרוב על הרצים, נכונות לכל אירוע. זה מדהים לראות כמה אנשי צוות יש במירוצים כאלו שעלות ההרשמה אליהם היא 50-100 אירו בלבד, נראה שכל המחוז מתגייס לאירוע של 200 משתתפים.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
בהגעה לשיא הגובה יש משהו מיסטי. העננים מתחתיך והנוף נפתח לעשרות רבות של קילומטרים, עמקים ירוקים, פסגות לבנות וצליל של פעמוני פרות ומעודדים. על הפסגה יש תחנת רישום, המתנדבים העלו אותה בהליכה של שעות עם קצת מים. הרוח בדרך כלל חזקה והאוויר קר ויבש, אוויר פסגות. עד לכאן היה החלק האתלטי והרגוע, עד כמה שעליה בשיפוע של 30-40 אחוז יכולה להיות רגועה. מהנקודה הזו מתחיל החלק האקרובטי והמשעשע של האירוע.
בסדנת סקייראנינג של בית ספר לריצת הרים באיטליה. צילום: Ian Corless
ריצה על סכינים וירידות
אלמנט אופייני למירוצים הללו זו הוא תנועה על סכינים, קו רכס ברוחב סנטימטרים שמשני צדדיו שיפועים חדים. זה לא מסוכן כמו שזה נשמע כי בדכ יהיה חבל לאחוז בו, זה כן מרגש כמו שזה נשמע, בואך מפחיד. ואז מתחילות ירידות, ארוכות ותלולות עם מגוון תנאי קרקע, דרדרות, מדרגות סלע, מגלשות בוץ, שלג ודשא. לא פלא שנתיבי המירוצים הללו משמשים לעיתים קרובות כמסלולי סקי בחורף.
במסורת הסקייראן הסימון לא מסמן את השביל כי אם את הכיוון. אם בחרת לרוץ על השביל המתפתל בין הסימונים, יופי, אבל אתה רשאי לרוץ על הקו הישר לסימון הבא. קיצורים של שבילים מתפתלים הם לגמרי חלק מהמשחק באירופה. אגב בארה”ב זה לא ככה, שם נשארים על השבילים.
רצים חסרי פחד
לראות את המקומיים, לא רק את רצי העילית, טסים בירידות האלו, בצעדים מהירים, קלילים וחסרי פחד, זה מחזה מעורר השראה. מקומות שהאדם הסביר ירד על הטוסיק, הם רצים בקצב של ספרינט. כמו בריקוד פרוע, ידיים מתנפנפות מעל הראש לשיווי משקל, פיסות בוץ ואבנים עפות מהנעליים לכל עבר בסאונד אופייני. מהצד זה נראה שספק הם מתגלגלים בירידה ספק בשליטה, כמו ילדים בני חמש על דיונת חול. על משטחי השלג הם למעשה גולשים על הנעליים, לעיתים מתיישבים על השלג, במכנסיהם הקצרים, שולטים במהירות התנועה עם רגל אחת מכופפת, מוכנים לחזור לעמידה עם הרגל השניה השלוחה קדימה.
זו הנקודה בה תמצית הסקייראן נחשפת, ההר כמגרש משחקים ענק ופרוע, שילוב פרימיטיבי של אדם קטן וטבע ענק, אני מתרגש עד דמעות לראות את זה להשתתף במסיבת הטבע הזו. אחרי קו הסיום, הרגליים עוד קורסות תחת עומס הירידה המטורפת, אתה ספק הולך ספק כושל אל פיסת הדשא שמול הכנסיה המקומית. מסביבך, בשמש החמימה אלופי ואלופות עולם, מפטפטים בשמחה על חוויות היום. נראה שכולם מלקקים פצעים ושריטות מנפילות וסלעים חדים. גם הם מודים להר שנתן להם לטפס ולרדת בשלום, אושר אדיר! אפס אגו על הדשא הזה: הפודיומיסטים מחליפים בדיחות עם האחרונים, המקצוענים מקשיבים לסיפורי מירוצים של החובבים, תחושת אחווה וקרבה בין אנשים שמעולם לא נפגשו אבל חולקים תשוקה וחלומות. חלומות הרים.
צילום: Ian Corless
איך מתכוננים?
ריצה בהרים תלולים מצריכה הכנה ייעודית. באימונים, יום-יומיים בשבוע רצים בשטח טכני ותלול. יש כזה בהרבה מקומות בארץ.
- בצפון – ביער עופר ובכרמל. אפשר גם להצפין לחרמון ולאיזור הר מירון (מישהו אמר מנרה?)
- במרכז – בשבילים התלולים ביותר של הרי ירושלים ויער צרעה.
- בדרום – יש המון חומר לעבודה, בשולי המכתשים, במדבר יהודה, על מצוק ההעתקים ובהרי אילת.
כדאי לשים הרבה דגש על ירידות סלעיות וקצת מפחידות, עד שמרגישים שם בנוח, יחסית. מצאו לכם קטע סלעי, אולי ירידה, וחיזרו עליו שוב ושוב, עשרות פעמים, עד שתתיידדו איתו. ככל שתתנסו ביותר סוגי משטחים לא יציבים, כשתפגשו אלמנטים דומים בהרים רחוקים, הם יראו לכם מוכרים ובטוחים קצת יותר.
חשוב לשלב אימוני כוח לשרירי הליבה, פלג גוף תחתון וגם פלג גוף עליון, שעובד קשה עם המקלות בעליה, בטיפוס מדרגות סלע, ובעומסים הגבוהים של הירידות. באימוני הכוח חשוב לשלב גם חיזוק של השרירים המייצבים, תוך עבודה על משטחים בלתי יציבים. זה תורם לחיזוק הקרסול ומסייע בשיווי משקל, אלמנטים קריטיים בהרים. תפקיד חשוב יש, כרגיל, לריצות ארוכות ואיטיות, לאימוני אינטרוולים והמהירות. בסוף צריך כושר אירובי טוב ועמידות טובה בפני עייפות כדי ליהנות באירועים מהסוג הזה.
צילום: Ian Corless
מה עם טכניקה?
סקייראניג הוא ספורט טכני, כלומר סיכויי ההצלחה וההנאה תלויים ברמת הטכניקה, ואת זה אפשר ללמוד בדרכים שונות:
- אימונים שעולים בצורה הדרגתית ברמת הטכניות והשיפועים, עם רצים מנוסים שחולקים מהידע שלהם.
- אימונים יעודיים עם מאמני ריצת הרים מהקבוצות המובילות בתחום בארץ:
- סדנאות והדרכות בהרי הארץ, מרוקו ואיטליה שמארגן בית הספר לריצת הרים, היחיד בעולם המפיק סדנאות סקייראנינג רשמיות.
סדנת סקייראנינג של בית ספר לריצת הרים באילת. צילום: גיא פטל
ועכשיו אחרי שהתאמנו, איך בוחרים את המרוץ
את המרוצים תבחרו לפי האורך – הם נעים בין 20 ל 55. עדיף להתחיל בקצרים כמובן. לפי רמת הקושי – הכי נכון כאן לקרוא עליהם ולראות סרטונים. כולם תלולים, אבל רמת הטכניות משתנה. יש כאלו שטכניים יותר מאחרים. הקשים ביותר נקראים Extreme שאליהם לפעמים צריך להציג קורות חיים כדי להירשם!
יש גם מירוצי VK – vertical kilometer. שלושה ארבעה קילומטר בהם מטפסים 1000 מטר. שורף ריאות ורגליים לתפארת!
יש כ 200 מירוצים בעולם. עונת המרוצים באירופה עמוסה בין מאי לאוקטובר. בעיקר באיטליה, אוסטריה וספרד. אבל אפשר למצוא דברים מעולים גם בבולגריה, נורווגיה וצרפת.
כמה מירוצים נפלאים ששווה לבדוק ואף להירשם:
- Ring of Steall – סקוטלנד, 16 בספטמבר. גובה/מרחק: 29/2500. טכני, ירוק ומרהיב.
- Glen Coe Skyrace – סקוטלנד, 17 בספטמבר. גובה/מרחק: 52/4750. סופר טכני וכולל קטעי טיפוס.
- Grigne Skymarathon – איטליה, 16 בספטמבר. גובה/מרחק: 42/3950. סופר טכני וגבוה מעל אגם קומו.
- Tromso sky – נורווגיה. 5 באוגוסט. גובה/מרחק של המקצה הארוך: 57/4700. פותח ע״י קיליאן ואמילי- הזוג המלכותי של הספורט. מהדורה אחרונה השנה.
- Pirin extreme – בולגריה, 8-10 באוגוסט. גובה/מרחק: 38/3100. יש גם ארוכים יותר. ידוע בסכינים המפוארות שלו.
- Matterhorn Ultraks Extreme – שוויץ, 25 באוגוסט. גובה/מרחק: 25/2800. כנראה הכי תלול שיש.
- Limone Extreme – איטליה. גובה/מרחק: 22/2050. התחלה וסיום על המצוק המערבי מעל אגם גארדה מבטיחה חווית ריצה תלולה ויפהפיה.
- Skyrace des Matheysins – צרפת, 14 במאי. גובה/מרחק: 25/1930. אחד מהמירוצים הראשונים בעונה. מספק הזדמנויות מרגשות לרוץ ולגלוש על השלג.
- Montarosa skymarathon – איטליה, 17 ביוני. גובה/מרחק: 35/3500. מהוותיקים במירוצים והכי גבוה באירופה. עד 4500 מטר מעל פני הים. רצים קשורים בזוגות על קרחון עד.
סקייראנינג: חוויה של מעבר לריצה
נשאלת השאלה, למה ללמוד ולהתאמן על טכניקות סקייראנינג אם אני לא מתכוון להשתתף במירוץ כזה בקרוב? האם יש תועלת בתרגול הזה גם בריצות ״סטנדרטיות״? אפשר להסתכל על סקייראנינג כעל לימוד אומנויות לחימה: הרוב לא לומדים אומנויות לחימה כדי ללכת מכות ברחוב, אבל הפעילות הזו מקנה להם כלים שימושיים לחיים, גמישות, שיווי משקל, שקט נפשי וביטחון עצמי.
הטכניקות של סקייראנינג, ניהול אנרגיה בעליות, עבודה עם מקלות, יעילות בירידות טכניות, טיפוס מדרגות סלע, הן טכניקות שימושיות להתנהלות בשטח, בכל מהירות ואירוע. כלים אלו יביאו את רץ השבילים לביטחון והנאה גבוהים יותר גם בריצות שגרתיות ביער המקומי, ויאפשרו לו להעז ולתור שבילים חדשים ומעניינים בארץ ובעולם. גם כאלו שנראו מאיימים פעם. יש כאן הזדמנות לצאת ממעטפת הנוחות, להתמזג בטבע ולחוות חוויות מדהימות. נסו, מקסימום תתמכרו.
