אחד מהיתרונות שלריצת שטח יש להציע הוא הגיוון, השטח משתנה, חול, אבנים, ירידות, עליות וגם עוד קצת עליות. למירוץ הר לעמק יש בדיוק את כל אלו להציע ובמתווה של מירוץ שליחים מאנדרטת האריה השואג בכפר גלעדי ועד לישוב הקהילתי תמרת שבגליל התחתון.
מאת: יוסי אוסטרוביאק, אילן זיסר
צילום: RunnerScanner
בסוף השבוע האחרון התקיים המירוץ זו השנה התשיעית ובו נטלו חלק כ-1000 קבוצות, בצוותים של רביעיות, שישיות ושמיניות שרצו על המסלול, שאורכו 224 ק”מ והוא מחולק ל-24 מקטעים.
זו הפעם הרביעית שבה יוצא לי להשתתף במירוץ הזה, ויש בו משהו מיוחד ושונה ממירוצים אחרים בהם השתתפתי. אולי כי זה אירוע שליחים קבוצתי ונדרשת חשיבה לוגיסטית, תכנון זמנים מוקפד, או אולי זה בעצם הנופים והשבילים שרובנו צעדנו לאורכם במהלך טיולים? אני חושב שהר לעמק זה הכל ביחד ולכן כיף לאנשים לחזור לאירוע הזה מידי שנה.
תכנון המירוץ
תכנון המירוץ מתחיל בבחירת סוג הרכב הקבוצה: רביעיה, שישייה או שמיניה. לאחר מכן בחירת שם לקבוצה ושעת זינוק, אה וגם הרכב חברי הקבוצה, לא פחות חשוב…
בדומה לשנים קודמות, ההרכב שנבחר אצלנו היה שישייה אך עם זאת השם הפך “מעט” יותר מחייב, מקבוצת “קצב דיבור” אשתקד, הפכנו לקבוצת “רוץ כאילו זה סגמנט”. “סגמנט” הוא מושג ידוע בקרב משתמשי אפליקציית פעילויות הריצה והאופניים (וגם ענפים אחרים) “סטרבה” אשר למעשה מדרג את המשתמשים על סמך ביצועיהם במקטעי ריצה מסוימים. (האפליקציה גרמה למאות אלפי רוכבים ורצים בכל העולם להתחרות ללא הפסקה, 365 יום בשנה על הסגמנטים במסלולים השונים כדי להיות מדורגים בהם ראשונים והפכה לטירוף-רשת-מובייל ויראלי).
חברי קבוצת “רוץ כאילו זה סגמנט” משמאל: יוסי אוסטרוביאק, אורי שימרוני, עדי ביבי, נתי מרום, אלי הלפרן, טל אגמון
את תכנון הזמנים \ קצבים השארנו לאורי שימרוני כמובן (כן כן, אותה “אוריפדיה” מהסקירה שלי על מירוץ הרי הגעש) שבגיליון אקסל מכתיב לנו במדויק שעות חילוף צפויות, קצבים צפויים בהתחשב ביכולות הרץ ומרכיב השטח ובדיעבד ניתן לומר גם שמגיע לרמות דיוק מרשימות ביותר.
הזינוק נבחר לשעה 11:00 בבוקר לאור מגבלות שעות התחלה וסיום של חברי הקבוצה. כשתחזית מזג האוויר לקראת המירוץ הלכה והתייצבה, היה מובן כבר ששעת הזינוק עלולה ליצור בעיה מאחר ושעה זו למעשה תביא לכך שרוב הרצים ירוצו שני מקטעים בשעות שיא החום של היום.
אנדרטת האריה השואג – הר לעמק יוצא לדרך
זה קצת מצחיק, מירוץ שליחים במחשבה ראשונה תמיד נראה כסך תוצאות המקטעים המרכיבים אותו, אבל בפועל זה רחוק מלהיות כזה. חיבור קבוצתי טוב תמיד מביא לסינרגיה שבאה לידי ביטוי דווקא ברגעי משבר והתגברות עליו ובזמן שהקבוצות האחרות, שסביר שסובלות ממשבר אחר, לא יצלחו, ואני מוכרח להודות שאת הסינרגיה הזו כבר הרגשתי ברגע הזינוק בכפר גלעדי.
יום חמישי, 11:00 – הכרוז סופר לאחור ומשגר עוד כמה עשרות קבוצות ל-224 הקילומטרים שיסתיימו להם ביום שישי בבוקר באזור הישוב תמרת. רץ מספר 1 שלנו, אורי שימרוני, מזנק לדרך. אני מזדרז לנסוע לנקודת החילוף ליד קיבוץ דפנה על מנת להתארגן לקטע מספר 2. מצויד בשני בקבוקי יד (אחד לשתיה והשני כדי לשפוך על הראש), אני יוצא למקטע שלי שאורכו כ-11 קילומטרים מקיבוץ דפנה ועד למאגר שמיר (מסלול הכולל עליה משמעותית אחת מעל כפר סאלד ולאחריה ירידה עד הסיום). לאור החום הכבד, התכנון שלי היה יחסית פשוט, את החצי הראשון של הריצה ולמעשה עד קצה העליה ארוץ בקצב רגוע ובירידה, בהתאם למצב, אגביר. הביצוע עבד בהתאם לתכנון למעט תוואי דרך האבנים שכיסו את כל החלק של הירידה במקטע שלא ידעתי על קיומן. בסוף הירידה המתינה תחנת ההחלפה עם לא מעט קבוצות ורצים המעודדים את אלו שסיימו את המקטע ואת אלו שיצאו למקטע הבא.
שתיה, אוכל, מזגן בעוצמה מרבית ברכב והצצה לאקסל של אורי לבדוק מתי הזינוק למקטע הבא. למרות שאני מודע לרמת דיוק הזמנים באקסל, אני איכשהו מצליח להיות מופתע שוב שבתוך כ-3 שעות עליי לרוץ מקטע נוסף, הפעם של כ-13 קילומטרים (מקטע 8 מהישוב אלמגור ועד לחוף חוקוק שבכינרת).
סבב שני – תנו להתאושש!
אז בין היתר, מירוץ שליחים מחייב אותך להתאושש בין מקטע למקטע. 3 שעות ההתאוששות שנותרו לי נראו לי סך הכל מספיקות גם בהתחשב בקטע הצפוי שרובו בירידה עם עוד כמה קטעי טיפוס.
החבר’ה, כל אחד בתורו, מקדימים מעט את זמני האקסל וקצת אחרי השעה ארבע אחר הצהריים והתאוששות קצרה אני שוב יוצא לדרך באותו הפורמט, רגוע בעליות ואיפה שניתן בירידות להגביר, מגביר. קטע הדרך יפיפה ומאפשר תצפית מרהיבה על הכינרת אך אין ספק שהחום מוריד את ההנאה ואני רק מייחל להגיע לקו הסיום. אפילו את ה”חוק” של לחייך למצלמה במהלך הריצה היה קשה ליישם.
הבונוס שחיכה בסוף המקטע היה טבילה בכינרת אבל אז זירוז נוסף מצד אורי שיש לנו נסיעה ארוכה עד לקטע הבא ושחייבים להזדרז, 5 דקות במים ולרכב, לקטע הבא.
הלילה יורד על הר לעמק
עם רדת הלילה, מצד אחד הטמפרטורות צנחו אך מצד שני גם העייפות מתחילה לשחק תפקיד, שני מקטעים נותרו, קצרים באופן יחסי לאלו הקודמים (7 קילומטרים כל אחד) אבל פחות מנחמים והראש וכן, גם הגוף רוצים כבר להיות במתחם הסיום בתמרת, להיזרק על איזה פוף נעים ונמעך. המחשבה עם זאת משעשעת כי היא חוזרת ועולה מידי שנה, למה היינו צריכים שישייה? למה לרוץ את זה כ”סגמנט”? למה לרוץ בכלל? טוב כנראה ששוב ניאלץ להגיע לקו הסיום כדי לענות על כל השאלות הללו.
אז שני מקטעי הלילה עברו לבסוף במזג אויר נעים סך הכל ומסלולים יפים בהחלט (הושעיה-הסוללים ועין השופט להזורע) ותחושת הסיפוק החלה גם היא לחלחל. בזמני ההתאוששות קשה היה להתרכז בפן התחרותי אך ברגע שסיימתי את חלקי, התחלתי לענות בעצמי על השאלות הפתוחות ששאלתי את עצמי בתחילת הלילה.
הר לעמק מסתיים בתמרת
יום שישי, 6:13 בבוקר – רץ מספר 6 שלנו, אלי הלפרן, חוצה את קו הסיום של הר לעמק וחותם את המירוץ בתוצאה של 19:13 שעות. תוצאה שזיכתה אותנו במקום השני בקטגוריית שישיות גברים.
כל אחד מאיתנו רץ את המירוץ כאילו הוא רץ סגמנט, דאג, עודד ותגבר את החברים במקומות שהיה נחוץ ובכך ייצרנו את הסינרגיה שנדרשה כדי להצליח במירוץ הזה, כי הר לעמק זה ממש לא אוסף של פרטים אלא קבוצה שמזנקת ביחד מכפר גלעדי וחוצה ביחד את קו הסיום בתמרת.
מאת: יוסי אוסטרוביאק
צילום: RunnerScanner
נחים כאילו זה סגמנט
צריך לשמור על הר לעמק \ אילן זיסר
“מהר לעמק” הוא מונומנט בנוף הריצה הישראלי. זה מרוץ השליחים הראשון בישראל, הגדול ביותר והאהוב ביותר. השנה הוא התקיים בפעם התשיעית וכרגיל משך אלפי אנשים ומכוניות לגליל ועמק יזרעאל. השרתים של פייסבוק נאלצו קצת להזיע כדי לעמוד בקצב העלאת התמונות והלייקים. אבל, יש מספר עננים באופק של האירוע הזה. ראוי לשים לב אליהם כדי שהמירוץ הזה ימשיך להתקיים ולשגשג. צריך לזכור שאירוע לא פחות אהוב: “סובב עמק”, לא יתקיים השנה וספק האם יחזור בשנים לאחר מכן. יהיה מאכזב אם ענק העמק השני גם הוא יסבול מבעיות וייעלם מחיינו.
לכאורה, אין סיבות לחשש. “מהר לעמק” מעולם לא נראה חזק יותר. בשנתיים האחרונות נרשמו אליו כאלף קבוצות ולא נראה שזה ישתנה בעתיד הנראה לעין. האירוע מאורגן על ידי אנשי הישוב תמרת שעושים עבודה נהדרת ורואים עליהם את אהבת הריצה. השנה, לראשונה, נפטר אדם במהלך התחרות אבל סביר להניח שאין לכך קשר לארגון. המרוץ הזה קשה גופנית ולצערנו קיים תמיד הסיכון שאדם ייקלע למצוקה קשה במהלכו. המקרה הקשה הזה לא אמור להשפיע על עתיד המרוץ (אם כי יתכן ויעשה אותו יקר יותר מבחינת הביטוח).
אבל, בחינה קצת יותר מדוקדקת מראה בקיעים. נקודות שיכולות לפגוע במרוץ.
אני השתתפתי לאחרונה במרוץ בשנת 2011 באותה שנה סיימו 256 קבוצות. השנה המספר הוא 897 ובשנה שעברה הוא היה גדול אפילו יותר. הגידול הזה עלול להיות בעוכרי המרוץ. יותר קבוצות אומר יותר צפיפות, תחנות פחות נעימות ויותר לכלוך לאורך כל הדרך. כאשר יש כמעט אלף קבוצות, זה כבר אירוע המוני שמשאיר חותם כבד באזור, לאו דווקא לחיוב.
השנה שמעתי מספר דיווחים על תחנות שבהן לא היה מים ועל צפיפות גדולה בכניסות וביציאות. כמובן שהיצף האנשים פוגע גם ביכולת המתנדבים להיות חביבים ומאירי עיניים לכולם. זו אולי הסיבה לכך שאני זוכר את המרוץ כאירוע חביב ואנושי ונראה שהוא פחות ופחות כזה כאשר השנים מתקדמות.
נקודה נוספת, שאולי תישמע תמוהה לאנשים היא העניין האקולוגי. יתכן ויהיה קשה לאנשים לשמוע זאת אבל “הר לעמק” הוא סוג של מפגע סביבתי. מדובר באלפי מכוניות שמתזזות בשבילי האזור, יוצרות פקקים, זיהום אויר ורעש. המרוץ בנוי כרגע בצורה שלא ניתן להשתתף בו ללא מכוניות ובתור שכזה הוא לחלוטין לא ידידותי לסביבה. יתר על כן, ההשתתפות בו היא הרבה פעמים אירוע לוגיסטי יותר מאשר כזה של ריצה. היה טוב אם אפשר היה למזער את תפקיד המכוניות באירוע – למשל על ידי הגבלת מספר המשתתפים או על ידי התבססות פחותה על רכבים פרטיים.
ולבסוף, כמו כל ארוע המתקיים לאורך שנים, יש סכנה של עייפות החומר המארגן. אנשי תמרת משקיעים מאמץ עצום בארגון המרוץ. קיימת סכנה שהם ימאסו ביציר כפיהם. לא בגלל חוסר אהבה אלא בשל שחיקה פשוטה ומובנת. כדאי לחשוב על איך לטפל בבעיה הזו. למשל: יתכנו שיתופי פעולה עם קהילות אחרות. הדבר החשוב הוא לראות שיש עתודות של אנשים שיארגנו את הארוע בחמש (נאמר) השנים הקרובות.
“מהר לעמק” חייב להימשך וחייב להמשיך להיות האירוע הגדול שהוא היום. אבל, כדי שזה יקרה, כדאי למארגנים להתייחס גם לנקודות החלשות הקיימות בו היום. שווה לחשוב על הקטנת מספר המשתתפים, ארגון יותר טוב של התחנות, הקטנת התלות במכוניות ואולי גם נקודות נוספות. היות והמארגנים כל כך אוהבים וגאים (בצדק) עם יציר כפיהם המוצלח, אני בטוח שיעשו זאת.
